מדור חדש ובו אני פורק את אשר על לבי, מתעצבן, מכסח, בא חשבון, יורה לכל הכיוונים.

והפעם —

דון דלילו, עמוס עוז, מישל וולבק, דונלד ג'אד

דון דלילו. הספרים האחרונים של דלילו היו מאכזבים, כמעט אפילו תמוהים בעיניי. ראשית, ישנו "אמנית הגוף," אולי הספר הגרוע ביותר שכתב מעודו. לא הצלחתי לצלוח יותר מחמישים עמודים, והעניין שלי באמני גוף הוא עצום. הבעיה מתחילה, אם כי לא מסתיימת, בכותרת הספר. אצל דלילו ואחרים. העיקרון של דלילו הוא שלכותרת אין קשר לסיפור. הגיבורה היא אמנם אמנית גוף אבל אין כמעט מלה על העיסוק שלה, שהוא אחרי הכל, מן המיוחדים והמוזרים שיש למין האנושי להציע. אולי שתי פסקאות לכל היותר. לא מוזר?

או לדוגמה "קוסמופוליס". כן, הסיפור מתרחש במנהטן, ולכן הנובלה ראויה באופן נומינלי לכותרת "קוסמופוליס". אבל באותה מידה יכול היה לקרוא לספר "התפוח הגדול".  כשלעצמו, שם בוטה, וולגרי, אמנם לא מיקרוקוסמוס הבנאלי אבל לא רחוק ממנו. יש כנראה שלב בחיי סופרים גדולים שזכו להערכה, לקנוניזציה מובהקת, חד-משמעית, שהם מחליטים לקרוא לרומאנים שלהם בשמות הכי כלליים, כי הרי הרומאנים שלהם תמיד גדולים וכל כותרת תצמצם אותם. עמוס עוז מצטיין בכך. בניגוד לתוכן ספריו שאותם אני מאוד מעריך, שמותיהם הם מפגן של נרקיסיזם בנאלי: "חרוזי החיים והמוות". האם הכותרת הזאת לא יכולה להתאים לרוב הרומאנים שנכתבו ועוד ייכתבו? הרי הכל על מוות ועל חיים. "סיפור על אהבה וחושך." נו, באמת. ואיזה סיפור הוא לא על אהבה וחושך? "תמונות מחיי הכפר". כאן הכותרת לא מעוררת, אלא אינפורמטיבית, יבשה. לפחות לא נרקיסיסטית.

ואז "נקודת אומגה". אולי המעצבן ביותר. הוא מספר על קולנוען צעיר שנוסע למדבר לצלם סרט תעודה על בכיר לשעבר במערך ההגנה של ארצות הברית, אותו הוא רוצה לראיין על המלחמה בעיראק, כאשר לאט לאט נגלים פרטים על חיי הנוכחים.

שם הספר לקוח ממושג של טייאר דה שארדן, כומר מראשית המאה שהיה לו חזון אבולוציוני מתקדם לזמנו ואף לזמננו. נביא אמיתי. הוא חזה שהאנושות תעבור אבולוציה לקראת יצור על, רב-מוחי. זו נקודת האומגה. יש הטוענים כי הגענו אליה, בעזרת האינטרנט, רק שאנחנו כמובן לא מודעים להישג בהיותנו רק אברים קטנטנים במוח הקיבוצי. האם יש לתיאוריות של שארדן קשר למה שקורה בנובלה? לא מצאתי. באמת שחיפשתי. כלום. נאדה. זירו. כמובן שתמיד אפשר לקשור תיאוריה נבואית על גורל המין האנושי והאבולוציה שתקרה לו לכל נושא שהוא, אבל קשר אורגני, אמיתי, אין כאן.

קרא/י עוד «

Filed under: ביקורת תרבות | מתויג: דון דלילו, דונלד ג'אד, מינימליזם, מישל וולבק, נקודת אומגה, עמוס עוז, קוסמופוליס, רוברט מוריס | 6 תגובות »

אוסף מפלצות הוויניל שלי מכיל עשרות פריטים, חלקם ייחודיים ונדירים שנאספו בשיטוטיי בעולם הממשי והמקוון. זהו האוסף היחיד בארץ של פסלי קאייג'ו (怪獣 Kaiju), וכנראה הגדול ביותר בחלק זה של העולם. צעצועי ויניל אלו מיוצרים על-ידי בתי עיצוב עצמאיים ביפן ובארצות הברית במהדורות מוגבלות ואף ממוספרות. מקורות ההשראה שלהם רבים ומגוונים – בי-מוביס יפניים ישנים, פולקלור ומיתולוגיה מערבית, מד"ב וקומיקס ואף פופ-סוריאליזם. הקאייג'ו עשויים מחומרים פלסטיים מתקדמים, המקנים להם יכולת הבעה וחיות מפתיעות. הצביעה שלהן היא התרחשות בפני עצמה וכל מפלצת זוכה לעיבודים רבים. השקופות שבהן, תחת תאורה נכונה, רצוי פלאורוסנטית, נראות כעשויות מקריסטל או מיהלומים.

מפלצת-ויניל טיפוסית היא סוג של יצור כלאיים, ערב-רב של מינים וצורות-קיום. היא יכולה להיראות כחרק גדול שעיניו מימיות כשל דג, עורו מקושקש כשל זוחל ורגליו בעלות טפרים מעוקלים כשל עוף; מפלצת אחרת מצטיירת בתחילה כסוג של דינוזאור אך במבט קרוב מגלים שבגבה יש עלים טרופיים בשרניים המשמשים לה ככנפיים; על עורה פזורים טבעות מציצה ועל חזה צמחו להם מספר זוגות של שדיים.

לעתים נושאות עליהן המפלצות את צלקות העולם שממנו באו – ראשים כשל פטרייה גרעינית, גידולי פרא, עיוותים גנטיים. חזותן תקיפה אך לא מאיימת. הן נעימות למגע וכמעט שלא נושכות.

שבע מפלצות, שבעה בתי עיצוב שונים מיוצגים כאן. מימין לשמאל "מאטאנגו" (M1Go), טרייפוס (maxtoy), קיטי-פייר (Super 7), גרודנויד (Exohead), גבֹּוֹרה (Target Earth), ראנגיס (T9G), ובאמצע אודורון כחלחל-שקוף (Gargamel)

מפלצת-ויניל בשם Voodoo Sarumon. שיתוף פעולה של מישקה, קילר גיי ולאמור סופרים. מהדורה מוגבלת, 12 יחידות

פריטים נבחרים מהאוסף מוצגים עכשיו בתערוכת צעצוע בנמל תל-אביב.
* ימים ושעות הפתיחה: ימים ד', ה 16:00-22:00 | שישי 10:00-16:00, שבת 10:00-18:00.
פעילויות מיוחדות בפורים פתוח בימי החג- א-ב 10:00-16:00.

** שעות פעילות צעצוע בפסח:
20-21.4 ימים ד'-ה' 10:00-22:00
22.4 יום ו' 10:00-16:00
23.4 יום שבת 10:00-18:00
24.4 יום א' 10:00-16:00
25.4 יום ב' 10:00-18:00

* הכניסה כרוכה בתשלום. עלות הכניסה לאדם: 25 ₪. למשפחות של 4 אנשים ומעלה- 20 ₪ לאדם.
** לילדים עד גיל שנתיים הכניסה בחינם | סדנאות ופעילויות במחירים משתנים.

טלפון לבירורים: 03-6031640

Filed under: מפלצות ויניל | מתויג: מפלצות ויניל, צעצועי ויניל, קאייג'ו | 5 תגובות »

מסה ביקורתית על תפיסת הקפיטל של בודריאר וניסיון מוצלח בחלקו של מחבר ישראלי להכילה. התפרסמה בגיליון החורף האחרון של "תכלת" מס' 42

http://www.tchelet.org.il/article.php?id=516

Filed under: ביקורות ספרים | מתויג: בודריאר, ברבור שחור, דמיאן הירסט, כסף, משבר האשראי, נגזרים, סימולציה, עגל הזהב, פיתוי, קפיטליזם, שוק ההון | לכתוב תגובה »

העיבוד של "הגלגול" לקומיקס היה רק עניין של זמן. לא רק משום שמדובר בסיפור גרפי מאוד, עשיר בתיאורים גרוטסקיים. ולא רק משום שכל יצירות המופת עוברות בשנים האחרונות המרה לפורמט זה, וטוב שכך. מה שעושה את "הגלגול" לטקסט הקומיקס האולטימטיבי כביכול, הוא העובדה שהגיבור שלו עבר מטאמורפוזה. במקרה הזה, לחיפושית זבל. והרי, היעשויות הן הבון טון של התקופה: ערפדים ואנשי זאב, וצבי נינג'ה ומוטנטים וספיידרמן ומה לא. כמעט כל גיבור-על או נבל שואבים את כוחם מאיזושהי מטאמורפוזה שהתרגשה עליהם כך פתאום, שקרעה אותם מהמסלול הרגיל של החיים. מעניין שדווקא הקומיקס, מדיום צעיר ולא נחשב במיוחד, קידם יותר מכל מדיום אחר את נרטיב ההיעשות. מנקודת מבטו, המין האנושי מתבחן ממינים אחרים על כדור הארץ בדיוק בתשוקה העזה שלו לפרוץ את גבולותיו, להיכנס לסימביוזה עם משהו זר, אחר – חי, צומח, דומם, אפילו דיגיטלי. מטאמורפוזות אמנם נזכרו לא אחת בספרות, שהולכת אחורה עד למיתוסים הקדומים, אבל תמיד נחשבו לשוליות, לאקזוטיות, לאגדתיות, בעוד שבעולמו של הקומיקס, הן שכיחות ומקובלות כמו התאהבות ומלחמות.
הגרסה של פיטר קופר, מבכירי המאיירים בסצינת הקומיקס האמריקאית, נחשבת להתמודדות מוצלחת עם המורכבות המילולית והרגשית של היצירה. היא התקבלה באהבה על ידי קהילת המאיירים וגם אנשי הספרות לא עיקמו את אפם. זמורה ביתן מגישה לנו אותה במהדורה קשיחה ומהודרת. מתחשק לי לומר, חבל על המאמץ. לטעמי, ההישג של קופר מוגבל. אין פה יצירה עצמאית אלא אדפציה סבירה, לכל היותר. הבעיה המרכזית היא בייצוג של הגיבור. קופר הלך על ברירת המחדל והפך את גרגור לאיש-חיפושית. הגוף כשל חרק והראש אנושי לגמרי, עם שתי שערות זקורות בתפקיד מחושים. והרי זה פתרון עלוב לבעיה מקורית. אסביר.
קרא/י עוד «

Filed under: ביקורות ספרים | מתויג: הגלגול, היעשות, פיטר קופר, קומיקס, קפקא, קראמב | 4 תגובות »

קראתי את "אנשים טובים" עוד כשהיה בגדר טיוטה, לפני העריכה, וכבר אז היה ברור לי שמדובר ברומאן גדול, במהלך נועז ומבטיח. קראתי אותו מיד כשיצא, והייתי עסוק בהשוואות של קודם ועכשיו, והנה, בעקבות ההזמנה של ניר לדבר על הספר, קראתי אותו בפעם השלישית. כל קריאה שונה לגמרי מרעותה – סממן מובהק של רומאן מורכב ורב ממדי. יש ל"אנשים טובים" יכולת לדבר אל קהלים רבים מבלי להתחנף אליהם. הוא תובעני אבל לא מציק. שפתו לעתים פיוטית אך גם מדויקת לגמרי. למרות שבפואטיקה שלו יש מין הפסטיש על הרומאן הרוסי או הגרמני הגדול, הוא נראה עכשווי לחלוטין.

ברצוני להפנות את תשומת הלב רק למהלך אחד שקורה בספר, שנראה לי מהמשמעותיים ביותר. אני מתכוון להתמקדותו החריגה של "אנשים טובים" במשלח ידם של הגיבורים. עמודים על גבי עמודים, שיחות על גבי שיחות, מתוארים לנו בפרטי פרטים, ברזולוציה גבוהה, המילייה, ההווי, שלל הבעיות, הקונפליקטים, הרציונל של תפקיד ייחודי במנגנון, שאותו מאייש גיבור יצירתי במיוחד. לא יהיה זה מוגזם לטעון כי "אנשים טובים", ובמידה לא פחות מובהקת "מחזיר החלומות", ספרו הקודם של ברעם, הם חקירה היפותטית של מקצוע, או אפילו של עמדת סובייקט, לא פחות מאשר הם נרטיב של אדם הנרמס על-ידי חברה טוטליטרית.

נראה שלא רק למחבר חשוב מה עושים הגיבורים למחייתם, גם להם זה מאוד חשוב. ניתן לומר שמשלח היד של הגיבור הוא תמצית הווייתו. למעשה אי אפשר לחשוב על תומאס ועל אלכסנדרה ועל מחזיר החלומות בלי שתעלה במוחך היכן הם עובדים, איזו תפוקה ביזארית הם מייצרים, את מי הם משרתים. אין ספק שמשלח ידם מגדיר את אישיותם ומעצב את מסלול חייהם עד לסופו.

במקום אחד בספר אומר אחד הקולגות ש"תומס היידלברג הוא אדם מוכשר אך גם הראיה הטובה ביותר לצדקת טענתו של הלדרלין שבגרמניה לא נותרו עוד בני אדם, רק מקצועות." לתומאס כזכור היו שתי קריירות. האחת ארוכה למדי, שבה הגיע לדרגת מנהל בכיר בחברת חקר שווקים אמריקאית בשם "מילטון", שהחליטה לנטוע יתד באירופה ותומס שימש כראש החץ שלה, כמו שאומרים היום, והוא יזם וקידם וניהל את סניפיה ברחבי אירופה. והקריירה השנייה, שנמשכה שנתיים, כיועץ מיוחד למשרד החוץ הגרמני כמפתח ואחראי על ה"מודל". המודל היה מעין מטריצה של נפשו של עם, שניתנת להחלה, בהתאמות מסוימות, על כל עם שתחפוץ. המודל עוזר לחזות ולהעריך התנהגות של קולקטיבים, מה שהופך אותו לבעל ערך רב עבור המימשל הגרמני בתיכנון מדיניות השליטה שלו בעמים הנכבשים.

תפקידה של אלכסנדרה מיוחד לא פחות. גם היא שירתה מנגנון – לא כפרילנס במשרד החוץ כמו תומאס – אלא כאשת צוות בכירה. היא שימשה, כדברי הבוס שלה, כ"עורכת הראשית בבית ההוצאה לאור של הנקווד בלנינגרד." והיא עצמה אמרה שהיא עורכת "סיפורי החיים הטובים ביותר שלא יראו אור לעולם." אלכסנדרה היא שילוב ייחודי ומרתק של עורכת ספרותית וחוקרת מתנגדי משטר. היבריד שטני שיכול לצמוח רק בתוך מערכת דיאבולית. היא היתה מבלה שעות בשכתוב, בהפיכת ההודאות לקוהרנטיות, לאמיתיות יותר, וכמעט תמיד היתה נאלצת לערוך מקצה שיפורים עם הנחקר. אורגת ביחד איתו את מסכת חייו הבוגדנית. גולת הכותרת של עבודתה היתה פיצוח המועדון הספרותי הדיסידנטי שבו היו חברים כל האנשים במעגל החברתי של הוריה.

קרא/י עוד «

Filed under: ביקורות ספרים | מתויג: אנשים טובים, הצטיינות, מחזיר החלומות, ניר ברעם | 9 תגובות »

יותר ויותר אנשים פונים לרפואה משלימה לא רק מתוך סקרנות והפוכונדריה אלא מתוך אמונה שלמה כי יש בה להציע פתרונות שאין לרפואה הקונבנציונלית. סיימון סינג, אחד מסופרי המדע הפופולרי הטובים בעולם ואדזארד ארנסט, פרופ' לרפואה משלימה, חושבים שתעשיית התרופות והטיפולים האלטרנטיבית מסוכנת לבריאותנו, מנצלת את בורותינו כדי להוליך אותנו שולל. בספר "ריפוי או פיתוי" הם בודקים אחת לאחת את ההוכחות המדעיות שניתנו לטיפולים אלטרנטיביים, וניתנו כך מסתבר לא מעט, ומוצאים אותן לקויות, מוטעות אפילו שקריות. ההתקפה שהם מנהלים היא בכל החזיתות. הם מנתחים באיזמל חד פרסומים מדעיים, הנחות יסוד של תיאוריות, מערך השיווק והפרסום. זוהי מלחמת חורמה. הם לא משאירים שבויים.

קצת אחרי האמצע הנחתי את הספר לרגע וניסיתי להיזכר בסדרת הטיפולים האלטרנטיבית שעברתי בחמש השנים האחרונות. הממצאים הפתיעו אפילו אותי. לא ידעתי עד כמה אלטרנטיבי אני עד אשר מניתי אותם אחד לאחד. לכאבי גב תחתון ניסיתי כירופקרטיקה ואז מגנטים. הפסקת העישון נתמכה בעזרת קריסטלים, באסתטמה נלחמתי בעזרת הומאופתיה מלווה בדיקור, בחודשי החורף לקחתי על בסיס שבועי את תרופת הפלא לשפעת אוסילוקוקסינום ותמציות סיניות שונות. פה ושם פינקתי עצמי בחוקני קמומיל במרכז המסחרי ברמת-אביב אצל חיררדו. החשבון הכולל היה אלפי שקלים. התועלת: אפסית. לא הצלחתי להיזכר במקרה אחד שבו חשתי הטבה כלשהי משמעותית לאחר טיפול, למעט אותה פעם אחת אצל חיררדו…

לא התרשמתי מאזהרותיהם של סינג וארנסט שרפואה משלימה מזיקה במיוחד, מצטער. מניסיוני, רפואה קונבנציונלית יכולה לפעמים להזיק פי עשרה. אבל כן השתכנעתי, מעבר לכל ספק, שלסוגים העיקריים של רפואה המשלימה – לדיקור סיני, להומאופתיה, לכירופרקטיקה, ורוב צמחי המרפא – יש ערך כפלצבו בלבד. במלים אחרות, הם עובדים רק על המאמינים. מה שמעניין הוא שיש שפע של מחקרים מדעיים שתומכים בטענות הרפואה המשלימה. חלקם אפילו התפרסם בכתבי עת מדעיים מהשורה הראשונה, כך שאם בודקים ברשת מקבלים לא מעט לינקים מכובדים למראה. ההישג של סינג וארנסט הוא בבחינה ביקורתית של הניסויים הקליניים האלו, שיטה אחר שיטה, שמראה כי הבסיס המדעי שלהם היה רעוע מלכתחילה, כי הם בוצעו ברשלנות וחשוב מכך, שהמחקרים העדכניים ביותר סותרים את ממצאיהם.

קרא/י עוד «

Filed under: ביקורות ספרים | מתויג: הומאופתיה, סיימון סינג, רפואה אלטרנטיבית | 6 תגובות »

.

הרהורים בעקבות ביקור במוזיאון ישראל המחודש

אני עומד מול עבודה של פיטר קופין המורכבת מתזמורת שלמה התלויה על מובייל ענק ואומר לעצמי, אולי לפנינו הקנבס החדש? באחרונה, יותר ויותר אמנים בוחרים להציג באמצעות מובייל, ובכלל לתלות אובייקטים מהתקרה בחוטים דקיקים ושקופים. כמדיום, יש למובייל יתרונות משמעותיים אחדים. הוא מאפשר לאובייקטים לנוע בחלל בצורה מעודנת מאוד. הוא מבודד את המיצב מכוח המשיכה ומכוח החיכוך של הרצפה ובכך מאפשר לעבודה להמריא ביתר קלות אל מישור הפנטזיה והווירטואלי. הוא מעניק זוויות צפייה לא שגרתיות.

האסוציאציה הבאה שחולפת לי בראש היא מובייל הקולבים של מאן ריי ("מכשול", 1920), שגם אותו אפגוש בהמשך הדרך, כי מוזיאון ישראל תמיד היה מכרה הזהב של עבודות סוריאליסטיות (האם יכול להיות שקולב התלוי על קולב הוא המקבילה למראה המשקפת מראה נוספת וכך עד לאינסוף?). בקיצור, הכל כל-כך סוגסטיבי וחושני באולם המרווח עד שאינני מתאפק ומוציא אינסטינקטיבית את הנשק הצמוד שלי: אייפון דור 3. הוא מצויד במצלמה, כמו כל הסלולרים היום. היא בעלת 3.2 מגה פיקסל. בלי יכולת לעשות זום או שליטה בפוקוס. אחת המצלמות הגרועות ביותר שיש. אבל אני חייב תמונה אחת לבית, כדי להמשיך ולחשוב על סוגיית הקנבס החדש. אני שולח ידי אל הכפתור >>>

פיטר קופין. מובייל ג'אז חופשי (תמונת אייפון שצולמה במסתור)

קרא/י עוד «

Filed under: ביקורת תרבות | מתויג: אניש קאפור, זכויות יוצרים, מאן ריי, מוזיאון ישראל, סאצ'י, פיטר קופין | 22 תגובות »

אחד האמנים יוצאי הדופן שמסתובבים בשדה האמנות העולמי הוא מרקוס קואטס.  מרקוס הוא שמאן בעיני עצמו, המדבר עם הרוחות והציפורים וחיות הבר, נועץ איתן ומעביר מהן מסרים לאנושות. ואני חושב שסוף סוף הבנתי מה גדול בו.

הוא היה לא מזמן בביקור בארץ, כאורח של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון ויצר שם עבודת וידיאו מהפנטת המערבת את מוטי ששון, ראש עיריית חולון. אנא צפו בקטע הבא ממנה לפני שתמשיכו לקרוא >>>

יש שאומרים לעצמם: אין שום דרך כמעט שבה הטקס השאמאני שביצע מרקוס קואטס (Marcus Coates), לבוש בטרנינג אדידס כחול, שממנו מבצבצת ארנבת מתה, במשרדו של ראש עיריית חולון ישפיע על הסכסוך היהודי-פלסטיני. זוהי בדיחה, בדיחה שיכולה לשעשע אותנו, או להיות על חשבוננו. על חשבון קהילת האמנות, שמתעסקת עם ארנבות מתות מאז יוזף בויס במיצג המפורסם שלו ב-1965, ועל חשבון העמים משני הצדדים. זהו טקס משולל כל תוקף, המבוצע בידי אמן מחופף על הראש. אני לעומת זאת מאמין שכך בדיוק נראית חשיבה ואמנות מחוץ לקופסה הלבנה.

קרא/י עוד «

Filed under: המוזיאון שלי | מתויג: בויס, גואטרי, דלז, מרקוס קואטס, ניקולא בוריו | 2 תגובות »