הבלוג של אייל דותן

אוסף מפלצות הוויניל שלי החל מפסלון קוף-רובוט ששבה את לבי עומד מיותם בוויטרינה בחנות של ה-Palais de Tokyo.

כמו בהרבה מפלצות ויניל, גם בקוף-רובוט התקיימה הרמוניה של ניגודים, המאיימת לקרוע את הפסלון לגזרים ולאחדה באותה נשימה. שהרי מה רחוק כל-כך זה מזה – הקוף, המייצג את הטיפשות, את השלב הקדום באבולוציה, לעומת הרובוט, מכונה משוכללת, דיגיטלית, האחד ההישגים הטכנולוגים של האדם. ומצד שני, כי תמיד יש צד שני ב

יצורים דיאלקטיים אלו, האין הקוף והרובוט שייכים לאותה קבוצה של סימולציות אנושיות מדורדרות? לא סתם אומרים קוף אחרי בנאדם. וגם הרובוט הוא מעין קוף משוכלל שהרי רק מחקה אותנו, בצורה מדויקת, מהירה, חזקה יותר – אבל עדיין איננו יכול לחשוב בעצמו על מהלכים חדשים, מקוריים. בינתיים.

אחר-כך הסתבר לי כי מפלצת הוויניל הראשונה שלי שייכת לתת-ז'אנר המכונה "ניאו-קאייג'ו" (neo- Kaiju). פסלי ויניל אלו מעוצבים על-ידי אמנים מיפן, הונג-קונג ומארצות הברית ולמעשה מכל העולם, כאשר מקור ההשראה שלהם הוא דמויות של מפלצות שהופיעו בבי-מוביס יפניים ישנים שעסקו כמצופה בשואות גרעיניות ואקולוגיות ופלישות חייזרים וכו'. המפלצת הכי מפורסמת משם היא גודזילה שגם זכתה לרימייק הוליוודי. הסרטים הללו מגוחכים ואין טעם להרחיב עליהם את הדיבור, אך דמויות המפלצות בהם שכונו ,"קאייג'ו" היו מלאי קסם ודמיון. הן מצאו חיים חדשים בתעשייה שוקקת בדיוק כמו שקורה במערב עם הסרטים של דיסני ופיקסאר. לסצינת הקאייג'ו ולסצינת הניו-קאייג'ו שדי הו

לכות ביחד יש אלפי מעריצים בעולם שעוקבים אחר המתרחש בהן באמצעות פורומים, חנויות, אי-ביי ויאהו, תערוכות, פסטיבלים, מגזינים, בלוגים, מפגשי מעריצים והתכנסויות מחתרתיות.

אנחנו, חסידי הקאייג'ו, מייחסים למפלצות הוויניל ערך אמנותי לכל דבר. אם אפשר לתייג אותם בתוך ז'אנר – ורק אם אני באמת מוכרח – הרי הייתי ממקם אותם ב"פופ-סוריאליזם" אבל רק בגלל שחלק מהמעצבים הבולטים בתחום הניאו-קאייג'ו, כמו טים ביסקאפ ופרנק קוזיק, מגיעים משם. פסלי הוויניל מגיעים בסדרות שנעות מעשרים עותקים ועד אלפים. כל יצרן קובע את גודל "המהדורה". מהדורה מיוחדת מכילה בד"כ בין 10 ל-50 עותקים. מהדורה מוגבלת מכילה מאה עד 500. סדרות המוניות מכילות כבר אלפים של עותקים. יש פסלי ויניל שהם one off. הם מכונים custom made. היצרן מכין כמה עשרות גופים חלקים, בצבע מונוכרומטי ואז עורכים תצוגה שבה אמנים מרחבי העולם מציגים את הגרסה שלהם. הגובה הממוצע של קאייג'ו הוא 8 אינץ'. הפסלים מיוצרים מחומרים פלסטיים חדשניים. הם בעלי קשיחות יחסית, חלקם רכים למגע. אני אוהב במיוחד את השקופים. כאשר אור יום ישיר חודר אליהם מהמרכז, או

אור ניאון חזק שוטף אותם מלמעלה, הם מתעוררים לחיים.

אין לבלבל את הקאייג'ו עם "צעצועי ויניל". זו סצינה משיקה, שהתפתחה באותן שנים. הם עשויים מאותם חומרים פלסטיים מתקדמים, עוברים אותם תהליכי צביעה – בדרך-כלל air-brush – וגם הגדלים המקובלים זהים. אבל צעצועי ויניל נוטים לכיוון החמוד, המתוק, משובב הלב, מסביר הפנים, הבובותי-ילדותי-נשי. הנציג המובהק בהקשר זה הוא הקקטוס של טוקידוקי האיטלקי. סביר למצוא אותם על השידה ליד מיטתה של דוגמנית מתחילה, בעוד קאייג'ו יירכש על-ידי בחור מקועקע ומשורשר בשנות העשרים-שלושים לחייו. אתם כבר מבינים את הכיוון.

אז איפה משיגים?

אין בארץ מקום המוכר קאייג'ו. עד לא מזמן פעלה בשינקין חנות בשם אורבניקס אבל היא מכרה רק צעצועי ויניל מערביים. ליושבים בציון לא נותר אלא להזמין דרך הרשת, בחנויות האונליין וכדומה, או להיעזר בקשרים.

החנויות הטובות בתחום הן בד"כ מעורבות ומוכרות יצירות של אמנים יפנים ומערביים כאחד:

המֶכּה של הוויניל – super7 מסן פרנסיסקו.

וגם לזאת יש מבחר לא רע: Grumble Toy

קצת אינדי-ויניל יש ב- LULUBELL

הבלוגים הטובים ביותר: עדכון שוטף על האייטמים החדשים, עם דגש על סדרות

מיוחדות ותערוכות custom made מתעדכנים ב-Vinyl-Pulse

ובלוג בכיוון יפני יותר: kaiju-Chronicle

לא אכחד. אוסף מפלצות הוויניל שלי מרשים ומכיל פריטים נדירים ונחשקים. הן מפוזרות בכל מקום, בספריות, בכונניות, על השולחנות ובארון מיוחד שהוכן לשם כך. יכול להיות שאני אספן הקאייג'ו היחיד בישראל ואולי היחיד במזרח התיכון. סוג של כבוד, מפוקפק משהו. אני מתכנן סדרה של רשימות בבלוג על כמה מתפלצות הפלסטיק שלי כך שתוכלו להתוודע אליהן בצורה יותר אינטימית. ולא, אין לי גודזילה. פשוט לא מצאתי את הגודזילה שלי. אחכה בסבלנות עד שאמצא את האחת.

כל שבוע בערך אציג קאייג'ו חדש מהאוסף. והראשון בסדרה תהיה ika-gilas ובניה.

Filed under: מפלצות ויניל | Tagged: kaiju, vinyl, מפלצות ויניל | 3 Comments »