Ika-gilas & Salary-man by Kozik

לפניכם דיונון שד (Ika-Gilas) של האמן פרנק קוזיק. ניאו-קאייג'ו מוצלח במיוחד שיצא בתחילת 2006. שתי זרועות ענק, ארבע קרנים קטנות בקצה הראש, עיניים עגולות גדולות ומרושעות, שיני מחטים קטנות בפה משולש. כפתורי מציצה פזורים על העור הפלסטיקי הירוק זרחני כמו נמשים. הוא קל מאוד אך מוצק ונעים למגע. יושב נהדר על השולחן, שומר, מתריע. קאייג'ו קטן, לא יותר משישה אינצ'ים גובהו, שימצוץ את המבט שלך אם תסרב להעלות לו קורבן.

מקור ההשראה והמשחק הוא כמובן גזורה (Gezora), קאייג'ו יפני קלאסי ואהוב שמופיע בעשרות גרסאות שנוצקו על-פי התפלצת המקורית שהופיעה בסרטי-זבל של אולפני טוהו בשנות השבעים. כפתורי מציצה הפזורים על הגוף כולו הם מסוג הדברים שמקובל לראות על לא מעט מפלצות ויניל משום שהם מכונות מאוד יעילות למציצת לשד-החיים מהקורבנות. העובדה שבדרך כלל יש הרבה כפתורי מציצה, הופכת את ההתרחשות לדינמית יותר ומקצרת את סבלו של הטרף

לאיקא-גילאס, כך התברר שנה מאוחר יותר, יש ילדים. מאוד מוצלחים וסתגלניים. קוראים להם: salary-man. הם בחרו לעבור ממערות הקוטב התת-קרקעיות אל הקיוביקל'ס של עולם התאגידים, ושם עשו חיל. הנה תמונה שלהם בדרך לחתימת חוזה מיזוג עם אחת החברות הגדולות במשק. אחד מהם שקוף ובתוכו כברו בגזירי דולרים. קל לראות את ההשפעה היפנית. הם חרוצים, נאמנים ויודעים לעבוד בצוות. את כפתורי המציצה שלהם הם הסוו יפה מאחורי החליפות.

אוסף מפלצות הוויניל שלי

אוסף מפלצות הוויניל שלי החל מפסלון קוף-רובוט ששבה את לבי עומד מיותם בוויטרינה בחנות של ה-Palais de Tokyo.

כמו בהרבה מפלצות ויניל, גם בקוף-רובוט התקיימה הרמוניה של ניגודים, המאיימת לקרוע את הפסלון לגזרים ולאחדה באותה נשימה. שהרי מה רחוק כל-כך זה מזה – הקוף, המייצג את הטיפשות, את השלב הקדום באבולוציה, לעומת הרובוט, מכונה משוכללת, דיגיטלית, האחד ההישגים הטכנולוגים של האדם. ומצד שני, כי תמיד יש צד שני ב

יצורים דיאלקטיים אלו, האין הקוף והרובוט שייכים לאותה קבוצה של סימולציות אנושיות מדורדרות? לא סתם אומרים קוף אחרי בנאדם. וגם הרובוט הוא מעין קוף משוכלל שהרי רק מחקה אותנו, בצורה מדויקת, מהירה, חזקה יותר – אבל עדיין איננו יכול לחשוב בעצמו על מהלכים חדשים, מקוריים. בינתיים.

אחר-כך הסתבר לי כי מפלצת הוויניל הראשונה שלי שייכת לתת-ז'אנר המכונה "ניאו-קאייג'ו" (neo- Kaiju). פסלי ויניל אלו מעוצבים על-ידי אמנים מיפן, הונג-קונג ומארצות הברית ולמעשה מכל העולם, כאשר מקור ההשראה שלהם הוא דמויות של מפלצות שהופיעו בבי-מוביס יפניים ישנים שעסקו כמצופה בשואות גרעיניות ואקולוגיות ופלישות חייזרים וכו'. המפלצת הכי מפורסמת משם היא גודזילה שגם זכתה לרימייק הוליוודי. הסרטים הללו מגוחכים ואין טעם להרחיב עליהם את הדיבור, אך דמויות המפלצות בהם שכונו ,"קאייג'ו" היו מלאי קסם ודמיון. הן מצאו חיים חדשים בתעשייה שוקקת בדיוק כמו שקורה במערב עם הסרטים של דיסני ופיקסאר. לסצינת הקאייג'ו ולסצינת הניו-קאייג'ו שדי הו

לכות ביחד יש אלפי מעריצים בעולם שעוקבים אחר המתרחש בהן באמצעות פורומים, חנויות, אי-ביי ויאהו, תערוכות, פסטיבלים, מגזינים, בלוגים, מפגשי מעריצים והתכנסויות מחתרתיות.

אנחנו, חסידי הקאייג'ו, מייחסים למפלצות הוויניל ערך אמנותי לכל דבר. אם אפשר לתייג אותם בתוך ז'אנר – ורק אם אני באמת מוכרח – הרי הייתי ממקם אותם ב"פופ-סוריאליזם" אבל רק בגלל שחלק מהמעצבים הבולטים בתחום הניאו-קאייג'ו, כמו טים ביסקאפ ופרנק קוזיק, מגיעים משם. פסלי הוויניל מגיעים בסדרות שנעות מעשרים עותקים ועד אלפים. כל יצרן קובע את גודל "המהדורה". מהדורה מיוחדת מכילה בד"כ בין 10 ל-50 עותקים. מהדורה מוגבלת מכילה מאה עד 500. סדרות המוניות מכילות כבר אלפים של עותקים. יש פסלי ויניל שהם one off. הם מכונים custom made. היצרן מכין כמה עשרות גופים חלקים, בצבע מונוכרומטי ואז עורכים תצוגה שבה אמנים מרחבי העולם מציגים את הגרסה שלהם. הגובה הממוצע של קאייג'ו הוא 8 אינץ'. הפסלים מיוצרים מחומרים פלסטיים חדשניים. הם בעלי קשיחות יחסית, חלקם רכים למגע. אני אוהב במיוחד את השקופים. כאשר אור יום ישיר חודר אליהם מהמרכז, או

אור ניאון חזק שוטף אותם מלמעלה, הם מתעוררים לחיים.

אין לבלבל את הקאייג'ו עם "צעצועי ויניל". זו סצינה משיקה, שהתפתחה באותן שנים. הם עשויים מאותם חומרים פלסטיים מתקדמים, עוברים אותם תהליכי צביעה – בדרך-כלל air-brush – וגם הגדלים המקובלים זהים. אבל צעצועי ויניל נוטים לכיוון החמוד, המתוק, משובב הלב, מסביר הפנים, הבובותי-ילדותי-נשי. הנציג המובהק בהקשר זה הוא הקקטוס של טוקידוקי האיטלקי. סביר למצוא אותם על השידה ליד מיטתה של דוגמנית מתחילה, בעוד קאייג'ו יירכש על-ידי בחור מקועקע ומשורשר בשנות העשרים-שלושים לחייו. אתם כבר מבינים את הכיוון.

אז איפה משיגים?

אין בארץ מקום המוכר קאייג'ו. עד לא מזמן פעלה בשינקין חנות בשם אורבניקס אבל היא מכרה רק צעצועי ויניל מערביים. ליושבים בציון לא נותר אלא להזמין דרך הרשת, בחנויות האונליין וכדומה, או להיעזר בקשרים.

החנויות הטובות בתחום הן בד"כ מעורבות ומוכרות יצירות של אמנים יפנים ומערביים כאחד:

המֶכּה של הוויניל – super7 מסן פרנסיסקו.

וגם לזאת יש מבחר לא רע: Grumble Toy

קצת אינדי-ויניל יש ב- LULUBELL

הבלוגים הטובים ביותר: עדכון שוטף על האייטמים החדשים, עם דגש על סדרות

מיוחדות ותערוכות custom made מתעדכנים ב-Vinyl-Pulse

ובלוג בכיוון יפני יותר: kaiju-Chronicle

לא אכחד. אוסף מפלצות הוויניל שלי מרשים ומכיל פריטים נדירים ונחשקים. הן מפוזרות בכל מקום, בספריות, בכונניות, על השולחנות ובארון מיוחד שהוכן לשם כך. יכול להיות שאני אספן הקאייג'ו היחיד בישראל ואולי היחיד במזרח התיכון. סוג של כבוד, מפוקפק משהו. אני מתכנן סדרה של רשימות בבלוג על כמה מתפלצות הפלסטיק שלי כך שתוכלו להתוודע אליהן בצורה יותר אינטימית. ולא, אין לי גודזילה. פשוט לא מצאתי את הגודזילה שלי. אחכה בסבלנות עד שאמצא את האחת.

כל שבוע בערך אציג קאייג'ו חדש מהאוסף. והראשון בסדרה תהיה ika-gilas ובניה.

אינטר-פסיביות: מיקור-חוץ של רגשות

לעשות מנוי לחדר כושר גם אם אין לך שום כוונה לפקוד אותו, או לגור במרכז העיר גם אם שבועות שלמים אינך יוצא מהבית ולא רואה איש

נסענו לבקר חברים במיצפה בגליל. ישבנו כמה זוגות על קערת ירקות אורגניים וגבינות מהמשק של השכן וקיטרנו. ואז אחד מאתנו, תושב תל-אביב כבר עשרים שנה, עשה את הטעות וירד על המארחים. על הבידוד, על השקט הנורא, על הריחוק מכל מקום יישוב וקניון, על הטבע הפראי והלא-מתחשב שמקיף אותם. מיד כולם קמו להגנת החלוצים. מעבר לשבחי המקום (שבינינו: הוא לא מציאה גדולה וגם מפוקפק אידיאולוגית), איש מהנוכחים לא הבין איך אותו חצוף שגר בדירת-קרקע צפופה וטחובה וחשוכה באבן גבירול, מעז לקרוא תיגר על המרחבים והדומייה. מדוע דווקא הוא, הרווק המושבע, שעובד מהבית ולא מוציא את חוטמו ממנו, ואפילו את הסיגריות הוא מזמין מהתפנוקיה, מתעקש לגור בתל-אביב. מה כבר יוצא לו מזה, חוץ משכר דירה מופקע?

זו היתה אחת הפעמים הבודדות שבהן השכלתי האקדמית לא עמדה לי לרועץ. העובדה שכולם מסביב מבלים, יושבים בבתי קפה, קורעים את העיר, שותים ועושים סמים, טענתי בלהט, פועלת גם על חברנו, אפילו שהוא נשאר ספון בבית. מבחינה אובייקטיבית, הוא חלק מהקהילה התוססת של תל-אביב, ונוטל בה חלק פעיל. איך בדיוק? דרך המימשק של האינטר-פסיביות (Interpassivity).

התוודעתי לאינטר-פסיביות במהלך קריאה בספרו הראשון של סלבוי ז'יז'ק "האובייקט הנשגב של האידיאולוגיה". רסלינג מוציאה אותו בקרוב בתרגום משובח של נועם יורן ובעריכה מדעית של החתום מעלה ואני מאוד ממליץ. מכל מקום, כך מוסבר הרעיון בספר:

האמונות האינטימיות ביותר, ואפילו הרגשות האינטימיים ביותר, כמו חמלה, בכי, צער, צחוק, יכולים להינשא על ידי אחרים, וגם בהעברה אליהם אינם מאבדים מכנותם… נזכיר לעצמנו תופעה רגילה למדי בסדרות טלוויזיה פופולריות: "הצחוק המוקלט". אחרי הערה שאמורה להיות שנונה או מצחיקה, שומעים את הצחוק והתשואות שהוכנסו לפסקול – והרי לנו מקבילה מדויקת למקהלה בטרגדיה הקלאסית; זה המקום לחפש את שרידיו החיים של העבר. כלומר: מה הטעם לצחוק הזה? התשובה האפשרית הראשונה – זו הגורסת שהצחוק המוקלט מזכיר לנו מתי לצחוק – גם היא מעניינת דיה, מאחר שמשתמע ממנה הפרדוקס שצחוק הוא עניין של חובה ולא עניין של תחושה ספונטנית. אולם תשובה זו אינה מספיקה, מאחר שלרוב אין אנו צוחקים עם הצחוק המוקלט. התשובה המדויקת היחידה תאמר שהאחר הגדול – המגולם במכשיר הטלוויזיה – משחרר אותנו גם מהחובה לצחוק, שהוא צוחק במקומנו. כך, גם אם לאחר יום של עבודה קשה ומטופשת אנחנו רק בוהים בעייפות במסך, נוכל לומר בסוף שמבחינה אובייקטיבית, דרך תיווכו של האחר הגדול, ממש נהנינו.

>>>

הרבה אנשים שלא רוצים לצחוק דווקא, או לא רוצים / לא יכולים / לחוות שורה של רגשות או מידעים, מבצעים סוג של מיקור חוץ. משום כך התופעה של האינטרפסיביות רחבה הרבה יותר ממה שחושבים. היא היתה קיימת גם בימי קדם. מקהלת הנשים המקוננות בטרגדיה ובחברות מסורתיות אחרות מבצעת את מה שהצחוק המוקלט  (canned laughter) עושה לגבי סיטקום, אבל בצורה הפוכה. הן בוכות בשבילנו. הן שופכות את מררתן על העולם, על האלים, על כולם בשבילנו. הן מאפשרות לך לקבל אורחים, לשמור על חזות מהוגנת, לעסוק בענייני הירושה, ולא להתפרק מצער. אינטרפסיביות איננה רק תופעה מערבית: ז'יזק מזכיר את גלגלי התפילה הטיבטיים: אתה כותב את התפילה על פתק, מכניס לגלגל ומסובב. אתה יכול לחשוב על מה שאתה רוצה. אובייקטיבית, אתה התפללת.

ובאמת, כשמאמצים את רעיון האינטרפאסיביות, פתאום העולם כולו נראה כמשתמש נלהב באופציה הזאת. לדוגמה, מוצרים שמכילים על העטיפה מלות אמוטיביות מוגזמות. "טעים בטירוף" של קנטקי פרייד צ'יקן; "פאנטה – בטירוף שלנו". או החביב עליי: "או-לה-לה!!!!". הטירוף הזה – מהו? הוא איננו חלק מהחוויה שלנו, כשם שאיננו צוחקים מסיטקומים. הוא נחווה בצורה אובייקטיבית על-ידי המסמנים עצמם, במישור של העטיפה.

קרא/י עוד «

פארקור – לברוח מהגדרה

לא מזמן נקלעתי לפקק תנועה חסר מוצא. הדקות נקפו ונדמה היה שאשאר במכונית לנצח. היה ברור לי שדבר מה חייב להיעשות.

השתחלתי מהחלון, קיפצתי מגג מכונית אחת לשנייה כאילו היו תנינים רעבים, דילגתי משם לברזלים של בית הספר, זינקתי אל הגדר, עשיתי סלטה כפולה, נאחזתי במרזב ומשם העפלתי אל הגג שממנו ניתרתי אל מרפסת שבבית ממול, וכך הלאה וכך הלאה עד שצופרי המכונית שמאחורה קטעו את שרעפיי.

לחיזיון חסר התוחלת הזה נתן השראה סרטון של ממציא הפארקור, דיוויד בל.

הפארקור נולד בפרברים העניים והצפופים של פאריס, ה-Banlieues. ה-Parkour מגיע מהמלה הצרפתית parcours שפירושה מסלול. המשתתפים מכונים Traceurs וסשן של ריצות, קפיצות וזינוקים נקרא לא במפתיע Jam. יש קבוצות פארקור רבות בכמעט כל עיר בעולם. בארץ עד כמה שידוע לי יש קבוצה אחת באשדוד ושנייה בנתניה.

פארקור הוא מפגן של פעילות כמעט על-אנושית של ניתור, שיווי משקל, של כל מיני צעדים ופעולות שנוגדים את ההיגיון וקוראים תיגר על כוח המשיכה. לא נדיר לראות פארקוריסט מטפס בהליכה על קיר אנכי ואז עושה סלטה לאחור שאיתה הוא ממשיך למטה עד שהוא נעמד לרגע על מעקה, שממנו ינתר אל חלון סמוך ומשם בחזרה אל הגג. התנועה מלאת דמיון ואילתור. הכוריאוגרפיה היא גם סוג של הימור ראוותני. אומדן לא נכון של המרחק ואתה יכול למצוא עצמך שלוש קומות למטה.

קרא/י עוד «

מְצַרֵף מקרים (א)

.

היהודים היא הקבוצה האתנית בעלת האחוז הגבוה ביותר של מהמרים בארצות-הברית. אולי כי זה בגנים. כבר בימי קדם נהגו אבותינו להשתמש בהטלת גורל – לשם בידור, כמובן, אבל בעיקר לשם שמיים. בעזרת הטלת גורל יכולת לדעת מה רוצה ממך האל. לא רע, בתור ממשק. אמין בהרבה יותר מחלומות ומהעלאה באוב.

אחד האירועים המכוננים ביותר בתולדות עמנו המפואר – בחירתו הראשונה של מישהו למלך – התנהלה באמצעות הגרלה. שמואל כינס את כל המשפחות בעם ובסדרה של הטלות בודד את שאול בן-קיש. מעניין, כי אחד משינויי הפאזה הדרמטיים ביותר בתולדות עמנו – המעבר לשלטון מונארכי – התרחש דווקא באמצעות הגרלה. בני-ישראל הופכים להיות, לאחר הטלת האורים והתומים, לבעלי סובייקטיביות מפוצלת. מעתה והלאה הם יהיו נתיני אלוהים, אבל גם נתיני המלך. וזה לא אותו הדבר. האם יש קשר בין הגרלה לבין סובייקטיביות מפוצלת?

בני-ישראל האמינו, כך מספר לנו התנ"ך, שזה אלוהים שעומד מאחורי האורים והתומים. אבותינו העלו את אלוהים באוב באמצעות הגרלה. הם אמנם לא האמינו במקריות, אבל ידעו טוב מאוד כיצד לחולל אותה והבינו לעומק מה פירושה של אקראיות. במצדה הגרילו הלוחמים ביניהם מי יהרוג את מי. בהגרלה השתמשו כדי לבחור את תושבי ירושלים, מי ייצא למלחמה ומי ישמש כשעיר לעזאזל.

הטכניקה של הטלת גורלות היתה זריקת האובייקט – עץ, קלף או קובייה – על הארץ ופרשנות התוצאות שלו לפי כללים שנקבעו מראש. בתקופת בית שני השתמשו בצורה נרחבת בהטלת גורלות, בעיקר בעבודת המקדש. למשל, בשאלה מי ייפנה את האפר מהמזבח, מי ינסוך את היין, או מי ישחוט את הקורבן לעולה.

*

בטכנולוגיה של ההגרלה השתמשו גם עמי מרחב הים-התיכון כולו, בין אם למשחק ולשעשוע ובין אם לקבלת החלטות ולהתייעצות עם האלים. ספר יונה מספר על הגרלה שכזאת. כזכור, במנוסתו מאלוהים, לאחר שסירב לקבל עליו את שליחות האל, עולה יונה לספינה המפליגה תרשישה. פתאום, באמצע הים, פורצת סערה בלתי צפויה, איומה ונוראה. הספנים, מספר לנו התנ"ך, התפללו איש לאלוהיו ומשזה לא הועיל, החליטו לערוך הגרלה, כדי למצוא מי האשם. יונה עולה בגורל ומיד מתוודה, כי בגללו התרגשה עליהם כל הרעה הזאת.

והנה, הסצנה בים לא מתארת הגרלה פנימית של עם מסוים, המאמין בדת מסוימת, כמו במקרה של האורים והתומים. זו הגרלה הנערכת על ספינה בינלאומית, בין מאמינים שונים, המבקשים למצוא את האחראי לסערה בין האלים המקיפים אותם. להגרלה, בספר יונה, יש כוח לבודד אפילו אל.

קרא/י עוד «

להקה (א)

להקה היא הרכב של פרטים המצויים בסימביוזה ואשר יוצרים ישות אחת, דינמית, מתפקדת. ארגון כמו להקה מתאים לקבוצה מצומצמת יחסית של פרטים, מארבעה ואילך עד לכמה עשרות לכל היותר.

להיות בלהקה פירושו בהכרח להיכנס להיעשות חייתית כלשהי, משום שלהקות יש קודם כל בטבע. בעלי חיים רבים כמו הזאבים והאריות והעכברים והדולפינים חיים בלהקות וצורת הארגון וכללי המחיה שלהם הם מושא החיקוי של להקות אנושיות לוחמות, כמו כנופיות, שבטים נודדים, יחידות גרילה.

ערפדים? כמובן. להקת רוק? בוודאי. גם צוות פיתוח של סטרט-אפ או סיירת מובחרת. ואין להוציא מכלל חשבון – כנופיות, פיראטים, חבורות רחוב וחבורות אופנועים וחבר'ה מסוגים שונים, אפילו חבורות ספרותיות. יש אינספור ואריאציות.

היחסים עם המנהיג הם אחרים לגמרי מצורות המוניות של ארגון חברתי – דמוקרטי או טוטליטרי. המנהיג בלהקה איננו אב גדול, הוא איננו מרכז ומשענת מוחלטת, משום שהוא יכול להיות מוחלף כל רגע. בין אם הוא אריה או מאפיונר, הוא מצוי בסכנה מתמדת ויש הכרה בכך שמקומו, עקרונית, יכול להיתפס על-ידי מישהו אחר. זה לא האבא בתא המשפחתי, שמראש יש חוסר אפשרות להחליף אותו. שלוחת המאפיה בצפון ניו-ג'רזי התנהגה כלהקה. טוני סופרנו היה נתון בסכנה מבחוץ ומבפנים. המנהיג משחק צעד צעד, חייב להמר על הכל, בכל יד שכן סימן קטן של חולשה ושאר הזאבים היו עטים עליו.

קל לדמיין את מערך הכוחות בלהקה אם מביטים בצורת הישיבה שלה מסביב למדורה. אין זה מבנה קוצנטרי של מעגלים בתוך מעגלים, כמו במדינה, אלא מעגל אחד. לצד כל אחד יושב עוד מישהו אבל הוא חשוף בגבו אל הטבע, אל החוץ המאיים. במלים אחרות, צריך להגן בעצמו על התחת שלו. המנהיג נמצא באותו קו. לא במרכז. לא מוגן. ללא שומרי ראש. מבט אחד בלהקת סרדינים הפוגשת דולפין טורף מראה כיצד אף סרדין איננו נמצא יותר מרגע אחד במרכז. הלהקה נעה בצורה כזאת שכל פרט בה הופך ברגע מסוים לחשוף וברגע שאחריו במרכז.

בכל מקום שבו יש להקה – יש גם יחיד יוצא דופן. הוא נקודת הכניסה שלנו, הוא הקשר שלנו אל הריבוי הלהקתי. איתו יש ליצור אחווה, שותפות. זה לא חייב להיות המנהיג. זה יכול להיות גם מישהו שהופרש מהלהקה. ב"מובי-דיק", אחאב יוצר קשר עם לווייתן שחי לבד, סוג של מפלצת. היחיד יוצא הדופן יכול להיות לדוגמה המכשף, והוא זה שנמצא בקשר עם עולם החי. דון-חואן, המדריך של קסטנדה, העביר אותו סדרה של היעשויות בעזרת פטריות וחיות.

היחסים בין אותו יחיד יוצא דופן ללהקה/כנופייה שלו הם יחסים של בורדרליין. הוא בין לבין. הוא לא הטיפוס המובהק, הפרדיגמטי, מעין אידיאל שכל חברי הקבוצה צריכים לשאוף אליו ושאותו צריך לשכפל כדי להבטיח את עליונותה של הקבוצה. מנהיג כנופיית רחוב או חבורה בכלא פורס תמיד את חסותו על מישהו שאיננו עונה על האידיאל של הקבוצה, מישהו ששונה ממנה ולכן יכול להוות מימשק עם להקות אחרות או עם החוץ.

ללהקה אתה מצטרף כי ננשכת, כי נדבקת, כי נסחפת. אין פה שושלות, כמו במשפחות או בשלטון אבסולוטי. לא קודמים לכך עיון או בדיקה מוקדמת.

מבחינת דלז וגואטרי ארגון להקתי הוא דרך לחשוב על חיים במסגרת אחת של ריבוי שתשמר את הסינגולריות של כל פרט ולא תכפיף אותו לקבוצה או למסמן-על כלשהו. הניגוד המובהק ביותר לצורת הארגון הלהקתי הוא עם, אומה, לאום ומדינה – צורות הארגון המודרניות שמבטיחות לאינדיבידואל חירות וחופש אך למעשה מקודדות אותו בכל דרך אפשרית אל מרכז מדומיין של הגמוניה ושליטה.

קו מילוט (א)

למה קו? כי העולם שטוח ומורכב מקווים, נקודות, רשתות ריזומתיות צפופות השוכנות באלף מישרים. בין כל דבר לכל דבר אפשר למתוח קו. הם אפילו לא חייבים להיות באותו מישר.

מה שחשוב הוא איך דברים מתקשרים ביניהם, עוקפים, מקיפים או מתרחקים זה מזה – ולא מה הם בשביל עצמם, כשלעצמם.

יש קווים שמתחו בשבילנו, יש קווים שמתחו בשביל אחרים, יש קווים שנמתחו סתם כך או בשל סיבה עלומה, יש קווים שאנחנו נמתח, נשרטט, נתווה, נמציא, נקטע באיבם.

קווי מילוט אינם בהכרח טובים לכולם, גם לא למי שמתח אותם. באהבה, אומרים דלז וגואטרי, קו מילוט יצירתי של האחד יכול להיות הכלא של השני. קו מילוט יכול לחזור כמו בומרנג, להיעלם בתוך חור שחור (האגו הוא חור שחור), לטבוע כמו שתיין בבקבוק, להצטמצם כמו הג'אנקי במחט. האם אין סכנה שבהימלטותנו, שואל דלז, לא נגלה את כל מה שנמלטנו ממנו? בהימלטות מאבא-ואמא הנצחיים, האם לא נגלה את המבנה האדיפלי יושב על קו המילוט שלנו או מחכה לנו בקצהו? האם בבורחנו מפאשיזם, לא נגלה אותו בקו עצמו (צורות דכאניות של פוליטיקלי קורקט או של סולידריות)? איך אפשר להימנע מהפיכת קו המילוט לקו המוביל לתנועה טהורה ופשוטה של הרס עצמי, כמו שקרה לפיצ'ג'רלד, לבורוז, לפיליפ ק. דיק, לקרואק ולכל-כך הרבה יוצרים ששתו, בלעו, הסניפו, עישנו, הזריקו כל סם טבעי או סינתטי שהיה בסביבה?

לכל קו מילוט ממתין היכנשהו סף. לחצות את המפתן פירושו לא להיות מסוגל לחזור בחזרה באותה הדרך, או לחזור בכלל. בעומדנו מול הסף, שוקלים אם לחצותו, אנחנו מתוודעים לממשותו של קו המילוט. עד אז, הוא היה בגדר טיול, הסחת דעת, משהו שעושים בין לבין, ספונטניות מתפרצת.

קרא/י עוד «

רומן זיגנר – אמנות הרגע

"מגפי-מים" [Wasserstiefel, 1986] של האמן השווייצרי רומן זיגנר הוא פסל המתכלה תוך שניות, מעין פרפר אמנות הבוקע מהגולם שלו ומת כעבור זמן קצר. יצירות רגעיות אלו, המכונות "פיסול-זמן", מהלכות עליי קסם רב. "מגפי-מים" היא בהחלט עבודה ששורדת את שלב הוואו, את רגע ההתפעלות הראשונית. הקפאתה בתצלום מאפשרת לי להתבונן בה דקות ארוכות ולמצות את הפוטנציאל הרב שיש בה. היא מטעינה אותי בהשראה, באנרגיה ולכן הפכתי אותה למסך הבית שלי באייפון.

בעבודה הזאת העולם כאילו נגרב מבפנים החוצה. מגפיים אמורים להגן עלינו מפני מים ואילו כאן המים פורצים מתוכם בעוד הסביבה נשארת יבשה לגמרי. רסס המים יוצר גלקסיה של טיפות, אירוע סינגולרי בלתי ניתן לשחזור. בראיון ל'ארט-פורום' (אפריל, 2002) [לינק] אומר זיגנר: "פיצוצים יכולים להיות אסתטיים מאוד. בעיני הם צורה מורכבת של פיסול משום שהם יוצרים אינספור צורות במהלך תקופות קצרות מאוד של זמן. כל רגע נראה אחרת לגמרי. הפסל המושלם הוא טרנספורמציה, תהליך." פיצוצים הם גם אובססיה גברית ידועה ולכן הם מככבים בכל סרט אקשן ואפילו בנרטיב המדעי הגדול מכולם – המפץ הגדול. העולם התחיל בפיצוץ עצום, שברא את הזמן ואת המרחב, את הגלקסיות ואת הכוכבים ואת השמשות. החום היה של מיליארדי מעלות. הדחיסות – אינסופית. משהו צנוע וקריר בהרבה קורה עם המגפיים של זיגנר. ובכל זאת, ההצעה שלו נראית לי סבירה יותר.

המגפים ופרץ המים מתרחשים על מה שנראה כ"אם הדרך". מה מקום הדרך בתמונה? דווקא דימוי זה, שאין אולי מרכזי ממנו, כאילו נמחק, מוסט לרקע או אפילו מתפקד באופן מהופך. מה שמתרגש על הלך-המים, אם אפשר לקרוא לו כך, מתרגש עליו דווקא כשהוא עוצר, נעמד. האקשן מתרחש בעצירות, בתחנות, לא בהליכה, לא בדרך. האקשן מתרחש גם על ציר אחר מזה של הדרך. הצל מוטל הצידה, בתשעים מעלות, המים מתפוצצים אל-על, אבל שום דבר לא קורה בציר של הדרך, שהוא ציר הזמן. לא הזמן הליניארי של המסע, המתחיל בנקודה מסוימת והנגמר בנקודה מסוימת, אלא הזמן הנצחי של האירוע.

קרא/י עוד «

"קרדיטים" [מערכון]

בית קפה. אמצע היום. מגיעה מלצרית, הגיבור מבקש רק קפה. שותה אותו, מבקש חשבון ומקבל דף חשבונית ארוך מהרגיל. קלוז אפ מגלה רשימה של קרדיטים. מלצריות: טלי בן נעים. מורן גודס. יעל אבויה…. ברמנים עדי שמש. … עובדי מטבח…אחראי משמרת… מנהלים…ניקיון ואחזקה… יחסי ציבור…ספקים…

הגיבור עובר את הכביש ונכנס למינימרקט. אוסף מספר מוצרים. עומד מול הקופאית. היא גומרת להקליד. הוא מרים את השקית. לא גדולה במיוחד. לחם, חלב, קוטג'… הוא מבקש את החשבון והיא מגישה לו סליפ מאוד ארוך. קלוז אפ על הסליפ ורואים שמיד אחרי המוצרים מופיעה רשימה ענקית של קרדיטים. אחראי קופות… קופאיות: סבינה איגרבזיץ', מסקי מטוטה… מסדרי מדפים….שליחים… וכך הלאה, וכך הלאה.

הוא עוצר מונית. כשהוא יוצא הנהג שואל אותו אם הוא רוצה קבלה ואז במקום הפתקית הקטנה הוא מקבל שוב סליפ ארוך. נהגים… מוקדנים… מזכירות… מנהל… מוסך… מה זה? הוא שואל את הנהג, נרגז. "מה זאת אומרת, קרדיטים", עונה לו הנהג בתמיהה.

הוא נכנס הביתה. יושב בעייפות על הכורסה ומדליק טלוויזיה. יש את החמישיה הקאמרית. זה סוף התוכנית. קרדיטים…

על "עתיד ללא גברים" מאת בריאן סייקס

החדשות הרעות הן שהכרומוזום הגברי בסכנת הכחדה. כבר היום הוא מתקשה לייצר זרע תקין. ואם לא יקרה נס, בעוד 125 אלף שנה לא יהיו יותר גברים בעולם. החדשות הטובות הן שהנשים עשויות לשרוד. זאת בתנאי שהן יצליחו למצוא תחליף לזרע. ולא – המין האנושי ייכחד עד אחרון פרטיו בדומה למינים אחרים שהיו ואינם עוד על פני הכדור. התחזית המלבבת הזאת היא נושא ספרו של פרופ' בריאן סייקס, מומחה לגנטיקה מאוקספורד, "עתיד ללא גברים" (במקור "קללתו של אדם", הוצאת כתר). איך תופרים ספר שלם סביב אפוקליפסה משוערת שתתרחש בעתיד כה רחוק, שהוא הופך לחסר משמעות? כיצד כותבים על היחסים הטעונים של גברים ונשים דרך שפת הגנים והמולקולות?

בגסות. מאוד בגסות.

כמו רוב עמיתיו בשדה הגנטיקה, גם סייקס נשבע אמונים לדת הגנום. החסידים במסדר זה מאמינים שמולקולות קטנות אלו אינן רק אחראיות למה שקורה בגופנו, אלא לכמעט כל דבר העובר עלינו, מלידתנו ועד מותנו, ברמת הפרט וברמת הקולקטיב. לגנים יש בעיניהם כוונות, מטרות, תכליות, וכדי להגשימן הם יגייסו עורמה ותעוזה וזריזות. כשמדובר בעולם החי, בצמחים, בחרקים ובבעלי חיים, עוד אפשר לסבול את השפה המטאפורית הזאת; היא מתחילה לעצבן כאשר מדובר בבני אדם.

קרא/י עוד «

על "פסיכולוגיה ודת" מאת ק"ג יונג

לא יודע איך זה קרה לי אבל בשנה האחרונה הפכתי מכור ליונג. קרל גוסטב. אפילו העזתי לשלוח מאמר על סינכרוניות וצירופי-מקרים לאיזה כתב-עת מדעי. ולחשוב שפעם הייתי פרוידיאני אדוק, שלא לומר לאקאניאני. להיזכר כיצד האחר הגדול כיסה אותי במסמניו, האובייקט א' החריד אותי מרבצי, החסר בהוויה נראה לי מאיים והסופר-אגו המפלצתי בא בתביעות שאי אפשר ליישב.  ברור כי השעמום מהנוסחאות החוזרות על עצמן של הפרוידו-לאקאניאנים, העייפות מההברקות השנונות של ז'יז'ק, ואסימון דלזיאני אחד ענק שירד לי לפני שנתיים – כל אלו בהחלט תרמו לא מעט לנטישת הפסיכואנליזה. אבל למה מצאתי עצמי דווקא אצל יונג? מה לי ולאנטישמי המפוקפק הזה, האורים והתומים של כל הילר ופותח בקריסטלים, הפסיכולוג שמאמין באמת ובתמים שכולנו "ריקמה אנושית אחת חיה"? לאלוהים הפתרונים.

ב-1937, ערב מלחמת העולם השנייה, קצת לפני שהלא-מודע הקולקטיבי שיחרר את הארכיטיפים השטניים ביותר, נסע יונג לארצות הברית ושם, באוניברסיטת ייל, נשא שלוש הרצאות שתוכנן כונס לספר. יונג היה אז בשיח פריחתו,  כשהוא בבירור כבר מאסטר, אבי שיטת טיפול חדשה לגמרי. במרכז הספר שלושה חלומות ארכניים של וולפגנג פאולי, זוכה פרס נובל לפיזיקה ב-1945 והמטופל המפורסם ביותר של יונג. "איש הזאבים" שלו. פאולי היה זה שעזר ליונג לתקף מדעית את עקרון הסינכרוניות, שדיבר על מפגשים מקריים בין מחשבה לעולם שמגלים תואם מוזר כאילו נדברו ביניהם מראש; אך פאולי היה בעיקר זוכר חלומות אובססיווי, אווז שחלם מאות חלומות זהב, שרבים מהם הופיעו אחר-כך, מנותחים לקפידה, ב"כל כתביו" של יונג.

קרא/י עוד «

על "השטן שבינינו" מאת נחי אלון וחיים עומר

שדים לא מתים, רק מתחלפים. כך טוענים נחי אלון וחיים עומר ב"שטן שבינינו" (הוצאת ספרים). העידן המודרני לא נפטר מהשטן, מהשדים ומבעלי בריתם. אלה בסך הכל שינו צורה: מיישות על-טבעית הם התגלגלו ליישות פסיכולוגית ופוליטית. בני אדם עדיין מאמינים כי הסבל בעולם נגרם בשל ישויות רעות והרסניות שהשתכנו בנפשם ופועלות בחשאי נגדם. האויב שבפנים איננו יותר שליח השטן אלא טראומה מודחקת שנותקה מן התודעה, דמותו של הורה מתעלל שהופנמה, שטיפת מוח בכת שטן, תכנות כפוי על-ידי חייזרים, פצלי אישויות, סוגסטיות תת-סיפיות.

התפיסה הפסיכו-דמונית, כפי שאלון ועומר מכנים אותה, מטופחת על-ידי גדודים של אנשי מקצוע טיפוליים, שמאמינים ומפיצים את האמונה בדמון הנפשי הלאה. את פריג'ידית כי נגעו בך בילדותך; אתה קמצן כי ראית איך הגובים של הוצאה לפועל מתעמרים באבא שלך. האינטרס של אנשי המקצוע ברור: במקום שבו יש שדים ישנה דרישה גם למגרשי שדים, מומחים שיגידו מה בדיוק השתלט ואיך אפשר לסלק אותו. אחרי הכל, את הישות הדמונית רק הם יכולים לראות, להבין ולעקור; ובניגוד לטקסי השדים בעבר, עניין של לילה מאומץ אחד או שניים, דמון פסיכולוגי לוקח שנים לסלק. הרדיקליות האמיתית של אלון ועומר טמונה בכך שלטענתם הצגת ההורה כמתעלל, או הילדות כמוכתמת לעד בשל אירוע מסוים, זה הסילוף האמיתי.

קרא/י עוד «

על "חייו ומותו של כדור הארץ" מאת וורד ובראונלי

"שכדור הארץ יישרף, אנחנו ניערך בהתאם" [פורסם במוסף הספרים של "הארץ", יוני 2006]

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/726354.html

על "הברבור השחור" מאת נסים טאלב

חיינו האישיים והקולקטיביים מלאים באירועים שאיש לא ציפה להם, אירועים שטורפים את הקלפים, משנים את מהלך העניינים לטוב או לרע, לשבט או לחסד, ברבורים שחורים, כפי שמכנה אותם ניסים טאלב. אסון התאומים היה אירוע גלובלי שלא נחזה כמעט על-ידי איש, כך גם רצח רבין, מלחמת יום כיפור, מלחמת העולם הראשונה, המצאת האינטרנט ומשבר הסאב-פריים. ברבורים שחורים יכולים להיות חיוביים ושליליים, אך תמיד יפתיעו.  ברק אובמה הוא סוג של ברבור ונשיא ראשון שחור חיובי.  גם אהבה ממבט ראשון. גם זכייה בלוטו.

"הברבור השחור" (הוצאת דביר)  הוא הרחבה של  "תעתועי האקראיות" (הוצאת ידיעות אחרונות) ספרו הראשון של טאלב, לכל תחומי החיים. בספרו הראשון, שהיה סוג של התגלות לאנשים רבים בשוק ההון ובעולם העסקים, טען טאלב בצורה משכנעת וסוחפת שמומחי הסיכונים והפרופסורים לסטטיסטיקה לא שווים כלום; שאין שום יכולת להסיק מנתוני העבר דבר מה ודאי לגבי העתיד; ששוק ההון כולו הוא סוג של תרמית פונזי גדולה ומוכחשת, ושגם הגורואים הגדולים ביותר, עם ממוצע הצלחות פנטסטי ורווחי ענק, הם לא יותר מאשר אנשים ממוזלים מאוד.

מאז יציאת הספר ובסיוען של שתי בועות פיננסיות ענקיות שפקעו – בועת הנאסד"ק ובועת האשראי – נהפך טאלב לכוכב מדיה ענק, אורח כבוד בכל הפאנלים והתוכניות. שוק ההון אימץ אותו כאחד הנביאים הגדולים שלו ומומחי הסטטיסטיקה העולמיים הכריזו עליו כמשיח שקר, שליחו של השטן עלי אדמות. לפני שנתיים שיחרר טאלב לאוויר העולם את "הברבור השחור", שמפתח את הרעיונות הבסיסיים שלו אודות האקראיות והמזל. גם ספר זה נהפך לרב מכר עולמי. טאלב, מבריק כתמיד, מראה כי הפרספקטיבה המוקצנת שלו – שהוא מכנה "ברבור שחור" – שלטת בתחומים רבים – במימשל, בצבא, באמנות, בתרבות הפופולרית, במגעים היומיומיים שלנו עם הזולת וביחסים בין מדינות.

קרא/י עוד «

על "אידיאולוגיה: מבוא" מאת טרי איגלטון

טרי איגלטון הוציא פעם ספר, לפני 15 שנה ליתר דיוק, שפתח בשאלה מאוד פשוטה וקומונסנסית, שהיתה אז בוערת והיא עדיין, איכשהו, רלבנטית לימינו. איך יכול להיות, הוא תהה, שאנו עדים לתחייתן המרשימה של תנועות אידיאולוגיות ברחבי העולם, כמו הפונדמנטליזם האיסלמי, האוונגליזם הנוצרי בארה"ב והניאו-סטליניזם בגוש המזרחי לשעבר – ובגדה השמאלית מודיעים לנו שאבד הכלח על מושג האידיאולוגיה? כיצד ייתכן שבעולם המתייסר בסכסוכים אידיאולוגיים נמחה מושג האידיאולוגיה מכתבי הפוסטמודרניזם והפוסט-סטרוקטורליזם עד שלא נותר ממנו זכר?

איגלטון לא מתכוון לשפת היומיום, שבה ברור לכולם כי המלה אידיאולוגיה נאמרת מדי פעם; הוא אפילו לא מתכוון לסוציולוגים ולפסיכולוגים החברתיים שעדיין משתמשים בה  ברוחב לב. תשומת לבו מופנית אל קבוצה מסוימת של מוליכי דעת קהל אקדמי, אנשים שפיתחו שיטה משל עצמם, שאי אפשר לתייג אותם בשום דיסציפלינה אחת, שעליהם אומרים שהם "עושים תיאוריה". וב-1991 היה ברור לאיגלטון, ממקום מושבו באוקספורד, כי אם לא ייעשה משהו ומהר, המלה "אידיאולוגיה" תיכחד משורות התיאוריה ותאבד בפח הזבל של ההיסטוריה, כי דומה שאיש לא מוצא לנחוץ להשתמש בה עוד. כך זה כשכולם מאמינים שהתרופות החדשות הפוסט-מארקסיסטיות הן יעילות ומדויקות יותר.

קרא/י עוד «

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 31 שכבר עוקבים אחריו