האינתיפאדה השלישית כבר יצאה לדרך. אל תאמינו לאנשי המחקר במודיעין שאומרים שאין לפלסטינים מספיק אנרגיה ותחמושת כדי לקיים מאבק מזוין. הם אמרו דברים דומים באינתיפאדות הקודמות וטעו. הציבור הישראלי ימשיך לאחוז פניו בפלצות ובתמהון לנוכח כפיות הטובה של הפלסטינים, שהרי יצאנו מעזה, נתנו להם אוטונומיה והיינו מוכנים למסור להם 97% מהשטח. היום יותר מתמיד נראה שישראל זקוקה לשינוי קונספציה, במקום להתרעם על כל קסאם. למעשה, העולם כולו כבר שינה את התפיסה שלו ביחס לסכסוך, אפילו ארצות הברית המגוננת. והישראלים בשלהם. אין פרטנר וכולם כידוע אנטישמים.
"במלכודת הקו הירוק" יוצא אפוא בעיתוי מצוין. זוהי מסה הכתובה בתנופה רבה, מתוך מעורבות רגשית עמוקה. היא מבקשת למצוא את שורש אי-ההסכמה, ואף להציע פתרונות עתידיים. גם מי שמבוצר היטב בעמדותיו, יכול ללמוד ממנה דבר או שניים. יהודה שנהב מבצע סינתזה של רעיונות שפותחו בשמאל הרדיקלי בשנים האחרונות ומספק דגשים חדשים ופרספקטיבות מקוריות משלו. בבסיס הספר נמצאת טענה פשוטה וקליטה: יש להפסיק לדבר על 67' ולהתחיל לדבר על 48'. החזרה אל הקו הירוק שאותה מציעות כל ממשלות ישראל בדיוני השלום, ושבה תומכים מצביעי קדימה, עבודה ומרצ, וחלק מהליכוד, חסרת כל תוכן וסיכוי ויש לזנוח אותה לאלתר. אנחנו מבזבזים זמן בדיונים ריקים. כל יום שעובר רק מסלים את המצב.
שנהב גורס כי הקו הירוק הוא גבול לא ממשי, שבפועל נמחק על ידי כל ממשלות ישראל ושלא ניתן יהיה לשקם במציאות הנוכחית. הוא מתקיים רק במישורים סימבוליים, ויוצר הבחנות מדומיינות פנימיות: בין הטובים לרעים, בין האליטה לאספסוף, בין שמאל לימין וכו'. חסידי הקו קובעים, לדוגמה, שההסתאבות והניוול החלו רק ב-67' וכי עד לאותה שנה ארורה התקיימה כביכול ישראל היפה והטהורה. עוד הם קובעים כי שם, על הררי החושך, יושבים הרעים, גוש אמונים והחרדים, ביחד עם ערב רב של מזרחים ורוסים, מצביעי ש"ס וליברמן, אנשים שדמוקרטיה וחירויות הפרט אינן בראש מעייניהם. משום כך, יהיה מן הראוי לנייד, במסגרת הסכם עתידי את ישראל השלישית וגידולי הפרא שצמחו מסביבה. הפליטים הפלסטיניים של 48' הם אמנם צרה צרורה אבל הם יפוצו איכשהו, בסוף התהליך. בכלל, בראש של חסידי הקו הירוק, כל פרשת הכיבוש היא תאונה מצערת, שלא היתה צריכה לקרות. מצטערים, התפלק לנו. תעזרו לנו לצאת מהבוץ.
כשאהוד ברק בא לשיחות השלום עם ערפאת הוא גילה, כך אמר בראיון, שהמנהיג הפלסטיני הקשיש מדבר איתו בכלל על 47'. מסתבר כי הקו הירוק איננו ממש נחשב בעיני הפלסטינים שהרי מלחמת 1948 כלל לא הסתיימה. הם רואים את ישראל כאדמתם; הם כמהים להתאחד מחדש עם בני משפחותיהם היושבים בה. עבורם הנכּבּה, שבכל מקום פרט לישראל מוגדרת כטיהור אתני לכל דבר, היא פצע פתוח, טראומה מכוננת, יהרג ובל יעבור. מיליוני פליטים עדיין ממתינים לדיון בגורלם ובגורל האדמות והרכוש של הוריהם שנגזלו בידי מדינת ישראל. אליהם מצטרפים הפלסטינים תושבי מדינת ישראל, החיים בה כאזרחים סוג ב' והמעוניינים לשקם את מעמדם שאבד במלחמה ההיא. מפתיע, אך גם בצד השני של המתרס, מזכיר לנו שנהב, יש לפרדיגמת 48' תומכים נלהבים. 300 אלף איש החיים בשטחים אינם רוצים להתפנות כלל ועיקר, בעיקר מסיבות כלכליות. מבחינתם, ישראל משתרעת מהירדן ועד לתיכון. הם סובלים ממעמדם הנחות והיו רוצים לשדרג אותו. ולא, הם באמת לא רואים הבדל מהותי בין עין הוד ליצהר.
יש להודות: לאף אחד אין מושג ירוק איך לפתור את התסבוכת שרק הולכת ומעמיקה מיום ליום, ולא משנה אם נתאחל אותה ב-48' או ב-67'. מה עוד שיש יותר מדי אנשים מסביב שרק מאבק עקוב מדם, ברמה של גוג ומגוג, יספק אותם. בתוך ההקשר הזה יש לבחון את "במלכודת הקו הירוק" ולהתווכח איתו. הספר איננו מתיימר לחשוף את האמת, או להציע את הפתרון הגואל, אבל הוא כן מבקש לפתוח אופק חדש של מחשבה וערוצים אחרים של רגישות. הפרקים העוסקים ב"ישראל השלישית", בנכבה ובמתנחלים האידיאולוגיים הם בעלי ערך רב לכל מי שאיננו נמנה עם קבוצות אלו. פתאום נפקחת עמדה פוליטית אחרת, הנראית הגיונית וצודקת להפליא, למרות שקודם לכן אולי התמיהה והרתיעה.
לא אוכל לפרוש כאן את עומק הוויכוח וההסכמה שיש לי עם הספר החשוב הזה שכמו ביטויים אחרים של השמאל הרדיקלי מקדים את זמנו ומאתגר את המחשבה. ברור שלא ניתן במאתיים עמודים לספק דיאגנוזה ולהציע טיפול מקיף, בלי לוותר על כמה שחקנים מרכזיים ולהבליט אחרים. ועם זאת, התפלאתי לראות עד כמה קטן המשקל שמיוחס למערכת הביטחון בסכסוך. בספר מופיעים דיונים ארוכים בגזילת קרקעות, בספקולציות תיאולוגיות, אפילו בספרות פלסטינית, אבל רק פסקאות בודדות עוסקות במערכת הביטחון לדורותיה ולשלוחותיה. אף מלה על התרבות המיליטריסטית הישראלית, על אימפריית הנשק והאבטחה, על הסימביוזה שבין הפוליטיקה לצבא, על שהסנטרל פארק התל-אביבי הוא הקריה, על שישראל היא לפני הכל ואחרי הכל מדינת צבא. הזיהוי האוטומטי של מערכת הביטחון עם המדינה ועם החברה היהודית איננו מובן מאליו, בוודאי כשכותבים מסה ביקורתית. והנה, הגוף המדינתי המשמעותי ביותר בעיצוב הסכסוך ובהתמדתו מודר כמעט מהיסטוריה שמוצגת בספר ולא מופיע כפקטור מוביל בפתרונות שיוצעו בעתיד.
[פורסם באפריל 2010. "ידיעות"]
Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: 48', 67', הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כיבוש, פלסטינים, צה"ל, שטחים |
הבלוג של אייל דותן 
להשאיר תגובה