עגל הזהב – לא מה שחשבתם

בשבועות נוהגים להזכיר את פרשת עגל הזהב. במסורת היהודית הוא נחשב לאחד החטאים הגדולים ביותר שחטא ישראל וסמל מובהק של רדיפת ממון ובצע. לא מזמן קראתי מחדש את הטקסט (שמות ל"ב). מזמן חשדתי שנעשה פה עוול לציבור גדול מאוד של אנשים אבל שום דבר לא הכין אותי למה שמצאתי שם. והכל מונח שחור על גבי לבן. יש רק לשנות פרספקטיבה, לא לאמץ באופן אוטומטי כמו ילד בגן המקבל את התורה, את הזווית של משה ושל האל המטורף שמנחה אותו (שהם בעצם אותה ישות). אם דוחים מכל וכל את הזווית של המסורת הפרשנית החנפה, הקנאית שעשתה בטקסט כבשלה.

הסיפור הרשמי הוא כזה. משה עלה להר לקבל מידי אלוהים את לוחות הברית ואמר לבני ישראל שהוא חוזר עוד ארבעים יום. אלא שבני ישראל לא התאפקו ומשמשה בושש לחזור, שכחו לגמרי את הברית שכרתו עם אלוהים רק חודש לפני כן,  ותבעו מאהרן לעשות להם עגל זהב, כמו שנהגו במצרים. אהרן ניסה להרוויח זמן אבל בסופו של דבר הורה להם לזרוק לערימה אחת גדולה את כל העדיים והתכשיטים. את הכבודה הזאת התיך ויצק ממנה פסל זהב. בני ישראל השתחוו לעגל הזהב, הקריבו לו קורבנות, ויאמרו "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם." אכלו ושתו ועשו מה שבלשון המקרא החסכנית מכונה "וציחקו".  בינתיים אלוהים מדווח למשה מה קורה למטה ואומר לו שבדעתו למחות את כולם מעל פני האדמה, לא פחות ולא יותר. לאחר דין ודברים נרגש, מצליח משה לסחוט איזושהי חנינה. כשהוא מגיע למטה ורואה את ההפנינג, הוא משבר את הלוחות בזעם. מתיך את הפסל, מפורר אותו לאבקה ומפזר אותה במי השתייה. זהו מבחן. מי שמרגיש רע, מוצא להורג. התליינים הם בני השבט שלו, לוי, הנענים לקריאה "מי לה' אליי." פקודת המבצע היתה: "שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ."

אני לא יודע מה אתכם, אבל בעיני מדובר במורשת מחרידה שראוי היה להצניעה ובוודאי שלא ללמדה כמופת בבתי-הספר. הרי מה היה פה בסך הכל? ציבור ענק של אנשים שעזב את ארצו מתוך תקווה לחיים טובים יותר במקום אחר, ושמנהיגו הנערץ עלה להר ומאז לא שמעו ממנו מלה. ציבור זה מבקש מממלא המקום שלו, אחיו, לספק לו נחמה ועידוד. ברור שהם היו כפויי תודה. מאוד כפויי תודה, אפילו. אבל האם אי אפשר להבין מהיכן היא צמחה?  האין זה אנושי לפקפק בכוחו של האל שהוציא אותם ממצרים? אולי אל אחר גבר עליו? ואולי אלוהים כעס על משה והרגו, ולא טרח להודיע להם? על כל הספקות המענים האלו לא היתה לאיש תשובה.

מקרים רבים מההיסטוריה מלמדים אותנו עד כמה שביר הסדר החברתי ואיך אירועים כמו העדרותו של מנהיג יכולים למוטט אותו במהירות. היענותו של אהרן לתביעת העם היתה אפוא במקום. אם היה מסרב לבקשתם, היו מתחילות לבטח התפרעויות ואלו היו מובילות לקריסת הקהילה ולמלחמת הכל בכל. פתרונו היה גאוני. הוא לא זלל משאבים מיותרים. אחרי הכל, תכשיטים הם הדבר האחרון שאתה זקוק לו בנדודים במדבר. הפסל היה יצירה קולקטיבית שלה תרמו כולם, בלי יוצא מהכלל. צורתו, צורת העגל, היא צלמית משותפת, מוכרת ואהובה. הוא בהחלט מהווה יתרון באותה נקודת זמן על אותו אל שקורא לעצמו אלוהים ולא מוכן שייצגו אותו בשום צורה. וכך, במקום לכסוס ציפורניים בדאגה, רוקדים אל תוך הלילה.

אלא שאז הגיע משה.

הבחילה שבה חשו רבים מהרעלת המתכות שימשה כמובן כתירוץ שבדיעבד לפוגרום ענק, מקרי, סטיכי. משה למעשה מעלה קורבן – גם אם זה מוצג כעונש – 3000 בני אדם. בני ישראל מנו אז, כך מספר הכתוב, 600 אלף איש. מספר זה מוגזם ללא ספק, כמו כל מספר שהוא במקרא, אבל היחס אולי נכון. 3000 איש הם 0.5% מהעם. באף מלחמה בישראל לא נהרגו אחוזים שכאלה, פרט למלחמת 48' שבה נהרגו כ-6000 יהודים מתוך יישוב שמנה 650 אלף איש, כלומר 0.9%. זהו טבח נורא, חסר תקדים בתולדות עמינו. עצרו רגע ודמיינו מה קרה שם: כיצד בני לוי רוצחים גברים, נשים וילדים, ללא הבחנה, ללא משפט, בחמת זעם וקנאות דתית נוראה. ומשום מה, ההיסטוריה שפטה דווקא את החוגגים, את מי שבילה ברייב, מי שרקד, ואכל, ושתה, ונהנה ושכח לרגע את המולדת הישנה, את חיי הנדודים ואת אי-הוודאות המצפה להם.

הפסל לא זלל משאבים מיותרים. הוא הפיץ סביבו ויברציות טובות, היו שם ריקודים, שירים, אורגיות-ענק, ברביקיו ושתייה חריפה, שמחה אמיתית. אני אישית לא מוצא בכך שום רע, והייתי שמח להשתתף בחגיגה דומה לו היתה מתקיימת היום. ברור לי מדוע דורות של פרשנים ומאמינים דתיים צייקנים, האמונים על השלילה, על ההסתגרות, על הקנאות ועל כבוד השם, ראו בכך תועבה. לא ברור לי מדוע אנחנו, החילוניים, מאמצים את הפרשנות הזאת. להיפך, עלינו לאמץ את עגל הזהב כקוד של פעולה. כי לא היתה בפסל המקורי שום רדיפת בצע, להיפך. אחרי הכל, האנשים ויתרו על זהביהם ותכשיטיהם. היתה שם נתינה קולקטיבית. קומוניזם פרימיטיבי. שמיטת חובות קיבוצית. אני מעדיף אותם על פני בני לוי, הצדיקים הרצחניים, ששמרו את תכשיטיהם לעצמם, ישבו בצד והפיצו אנרגיות רעות כמו שרה מהאח הגדול, ואחר-כך רדפו, רצחו ואיבדו את אחיהם.

אה, כמעט ששכחתי. קצת אחרי ששככו קולות הפוגרום וכאשר כל משפחה התפנתה ללקק את פצעיה, נתן אלוהים מגיפה בעם. ככה כבונוס. בני לוי, כך מתברר, לא היו יסודיים מספיק. היום קוראים לזה וידוא-הריגה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: