על "אידיאולוגיה: מבוא" מאת טרי איגלטון

טרי איגלטון הוציא פעם ספר, לפני 15 שנה ליתר דיוק, שפתח בשאלה מאוד פשוטה וקומונסנסית, שהיתה אז בוערת והיא עדיין, איכשהו, רלבנטית לימינו. איך יכול להיות, הוא תהה, שאנו עדים לתחייתן המרשימה של תנועות אידיאולוגיות ברחבי העולם, כמו הפונדמנטליזם האיסלמי, האוונגליזם הנוצרי בארה"ב והניאו-סטליניזם בגוש המזרחי לשעבר – ובגדה השמאלית מודיעים לנו שאבד הכלח על מושג האידיאולוגיה? כיצד ייתכן שבעולם המתייסר בסכסוכים אידיאולוגיים נמחה מושג האידיאולוגיה מכתבי הפוסטמודרניזם והפוסט-סטרוקטורליזם עד שלא נותר ממנו זכר?

איגלטון לא מתכוון לשפת היומיום, שבה ברור לכולם כי המלה אידיאולוגיה נאמרת מדי פעם; הוא אפילו לא מתכוון לסוציולוגים ולפסיכולוגים החברתיים שעדיין משתמשים בה  ברוחב לב. תשומת לבו מופנית אל קבוצה מסוימת של מוליכי דעת קהל אקדמי, אנשים שפיתחו שיטה משל עצמם, שאי אפשר לתייג אותם בשום דיסציפלינה אחת, שעליהם אומרים שהם "עושים תיאוריה". וב-1991 היה ברור לאיגלטון, ממקום מושבו באוקספורד, כי אם לא ייעשה משהו ומהר, המלה "אידיאולוגיה" תיכחד משורות התיאוריה ותאבד בפח הזבל של ההיסטוריה, כי דומה שאיש לא מוצא לנחוץ להשתמש בה עוד. כך זה כשכולם מאמינים שהתרופות החדשות הפוסט-מארקסיסטיות הן יעילות ומדויקות יותר.

"אידיאולוגיה: מבוא" (תרגום: אורן מוקד, רסלינג) נועד אפוא להיות בליץ מארקסיסטי על כל הפוסט שבחצר. איגלטון מתייצב מול כוחות הביקורת החדשים ללא מורא. הוא נכנס ראש בראש בבני התערובת שיונקים מעטיניו של ניטשה; באלו שמאמינים שהכל זה שיח, כוח, אינטרסים מקומיים, רשתות של השפעה, קווי מילוט, היגדים. הוא מתפלמס עם אלתוסר והאסכולה שלו, מנגח את דרידה, מגחיך את בודריאר, שוטם את פוקו. וכתגבורת הוא נעזר לעתים בציטוטים מז'יז'ק, שאז היה רק בתחילת דרכו. בקיצור: אורגיה רסלינגית טיפוסית.

איגלטון הוא אחד האינטלקטואלים הבריטים הגדולים של דורנו ותכופות רואים אותו כתאומו ממנצ'סטר של פרדריק ג'יימסון היושב באוניברסיטת דיוק, שבארצות הברית. שניהם מנסים לשמר בכל צורה את החשיבה המארקסיסטית, לנסות ולהדביק את קצב השתנות הרעיונות בעידן האחרון. בניגוד למשל לסלבוי ז'יז'ק, שהוא גם חסיד של לאקאן, הנאמנות שלהם שמורה קודם כל למארקס. ובדומה לז'יז'ק, הם מקיימים יחסים של כבוד וחשד הדדיים עם הקולגות הפוסט-מארקסיסטיים, ורוחשים השתאות ותיעוב כלפי כל השאר בגדה השמאלית. מהבחינה הזאת, הספר איננו רק על אידיאולוגיה אלא על תוקפה של התיאוריה המארקסיסטית בכלל. שהרי זהו שורש הוויכוח ושורש הפחד של איגלטון: המארקסיזם כטרנד אינטלקטואלי, כאב-מזון הכרחי בכל ניתוח חברתי שמכבד את עצמו, הוחלף בפוסט-מארקסיזם, שיח גמיש בהרבה מקודמו, משוחרר מאילוצים מטאפיסיים וצנוע יותר בהבחנותיו.

"אידיאולוגיה: מבוא" הוא גם סקירה מאוד רחבה, מלומדת, שיטתית של מושג האידיאולוגיה מהולדתה בסוף מאה השמונה-עשרה, עבור דרך מארקס והתודעה הכוזבת והאופיום של ההמונים, ועד  ניטשה, פרויד, גיאורג לוקאץ', גרמשי, אדורנו וסדרה שלמה של הוגים במאה העשרים. בשפה מאוד בהירה, העומדת ניגוד גמור להוגים שבהם היא עוסקת, איגלטון מצליח להציג סוגיות מסובכות מאין כמותן. הוא מסוגל לסכם מהלך שלם של הוגה בכמה משפטים. הרבה פעמים בהגינות ובבהירות שממעטים למצוא בז'אנר. הנה כך הוא עושה עם ניטשה, הארכי-נבל: "המציאות, סבור ניטשה, היא תוהו ובוהו שאינו ניתן לביטוי. אין משמעות פרט לזו שאנו מכוננים בשרירותיות על ידי פעולות של יצירת מובן. העולם אינו מתחלק מעצמו לסוגים, להיררכיות סיבתיות, לתחומים נפרדים, כשם שסבור הריאליסט הפילוסופי. אנו יוצריה של החלוקה הזו – ואנו יוצרים אותה על ידי כך שאנו מדברים עליה. שפתנו אינה משקפת את המציאות אלא מסמנת אותה: היא נוטלת את המציאות ומגלפת בה צורה מושגית. אולם מהו הדבר שאנו מגלפים והופכים לצורה מושגית? על השאלה הזאת אי אפשר לענות: המציאות כשלעצמה, טרם שכוננו אותה באמצעות השיח, היא נעלם שאי אפשר לנסחו" (205).

התפיסה המקובלת של אידיאולוגיה גורסת כי היא אוסף רעיונות שאופייני לקבוצה או לשכבה חברתית מסוימת, כמו האידיאולוגיה הבורגנית של רמת אביב ג' או התפיסה המשיחית של התנחלות תפוח. יש שיאמרו שלא מדובר בסתם רעיונות, אלא רק ברעיונות הכוזבים והמעוותים, בשקרים היפים, במניפולציות שתפקידם להגן על הסדר החברתי. אחרים ישתמשו בז'רגון תיאורטי כבד ויגדירו אידיאולוגיה כ"סיגור סמיוטי" או כ"יחס אימז'ינרי". כל שיטה והגדרתה. איגלטון חקר ומצא 16 שימושים שונים במושג. הקשר ביניהם, הוא גורס, הוא כמו דמיון משפחתי. משימתו של איגלטון היא אפוא ללקט את האלמנטים הטובים מכולם, ולהשמיט את הרעים; ליצור סינתזה חדשה שתחזיק מעמד בפני ההתקפות של הפוסט-ברברים והניאו-פגנים.

למרות חיבתי לאיש, אני מוכרח להודות שהוא נכשל. אמנם יכולתו של איגלטון להיכנס לראש המתנגד, בדיאלוגים מדומיינים שהוא עורך עימו, מעוררת הערצה. אבל האמפתיה האינטלקטואלית שהוא מצליח לגלות איננה מזיזה אותו כהוא זה מעמדתו המארקסיסטית המאובנת, הנוסטלגית. הניסיון שלו בסוף הספר לתת את גרסתו  ל"מהי אידיאולוגיה", הוא במקרה הטוב פאתטי, במקרה הרע – מוליך שולל. הנה ציטוטים נבחרים: "אידיאולוגיה אינה אוסף של שיחים פזורים – אך גם אינה מכלול אחיד, נטול בקיעים ותפרים"; "היא ניסיון לשקם את האחדות החברתית ברמה מדומיינת כלשהו"; "היא כוח המכונן את הסובייקט האנושי ברמה הנחווית ומצייד אותו באמונות ובערכים הנחוצים לו, לשם ביצוע המטלות החברתיות המיוחדות המוטלות עליו, והן לשם שעתוקו הכללי של הסדר החברתי". זהו תבשיל שהוכן מכל השאריות במקרר. יש פה קלישאות, אמירות סתמיות, חוסר התחייבות מוחלט, עמימות מכוונת. יש פה הכל, פרט לאיזו גרסה אמיצה וברורה לאידיאולוגיה.

לפעמים זה מעצבן שמתחשק לצרוח. כך למשל, אם שאלתם עצמכם מה רע בצפייה בטלוויזיה, ישיב לכם איגלטון כי לא רק התכנים עצמם, אלא גם עצם הישיבה מולה, רעים לנו: "צפייה ממושכת בטלוויזיה מאששת את תפקידו הפסיבי, המבודד, והמופרט של היחיד ומכלה זמן רב שניתן לנצלו לפעולות פוליטיות פוריות." כן, סבא. אתה צודק. צפייה בטלוויזיה היא בזבוז זמן טהור; הבידור הוא סם של ההמונים; החדשות הן אוסף של שקרים; הולך ופוחת הדור. אני מבטיח לשמוע רשת א'. חסר רק שיגיד שמחקרים הוכיחו שמשחקי מחשב מגבירים את האלימות בקרב בני הנוער, ובכלל אאבד את ההכרה.

[פורסם במוסף הספרים של "מעריב", מאי 2006]

4 תגובות

  1. אני מסכים לרוב הבקורת שכתבת הספר נותן באמת סקירה מקיפה של הרבה הוגים בתחום האידיאולוגיה/סוציולוגיה
    אבל למרות מה שאתה אומר על כך שאיגלטון מנסה לשמר את המרקסיזם בכח אני התרשמתי שהוא מעביר בקורת לא קטנה על מרקס בעקר בכתביו המוקדמים על חוסר עקביות וזגזוג בין תאוריות שונות
    נקודת החולשה של הספר – לדעתי היא שחלק מהדוגמאות והניסיונות של איגלטון להבהיר את קו המחשבה של ההוגים השונים נעשית בצורה ילדותית משהו
    יהלי

  2. יהלי, גם מארקסיסטים אולדסקול מאוד ביקורתיים כלפי זרמים שונים, כולל מארקס. איגלטון מקבל את הנחות היסוד הבסיסיות של המארקסיזם ולכן הוא מארקסיסט. יש בכתיבתו סוג מסוים של פופוליזם, אבל לדעתי הדבר חיוני כשמדובר באינטלקטואל בעל יומרות מהפכניות כשל איגלטון.

  3. דבר נוסף שהיה חסר לי בספר- למרות שזה ספר על אידיאולוגיה ולא על התוצאות שלה – הוא התייחסות קצת יותר מעמיקה לאידאולוגיות הרצחניות של המאה ה20 קרי הקומוניזם הרוסי והסיני, והנאציזם. עיקר ההתייחסות היא בהסבר על התפיסה של אדורנו והורקהיימר וכיצד היא מושפעת מהנאציזם.
    זה מוזר לי שבספר כל כך מפורט על אידיאולוגיה ותפקידה במהות האנושית יש מעט התייחסות לתוצאות שלה במקרה שרותמים אותה למחיקת המשמעות של קיום פרטים, שלא לומר להקרבה של פרטים/סובייקטים על מזבח האידיאולוגיה.
    יהלי

  4. אתה צודק. מארקסיסטים מושבעים כמו איגלטון יעקוף את המשטרים הרצחניים הקומוניסטיים. בעיניו ובעיני אחרים מדובר בעיוות שאיננו מעיד כלל ועיקר על המהות הנכונה והאמיתית של המארקסיזם הנכון.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: