על "מזלך בידך" מאת ריצ'רד וייסמן

יש הבדל אחד, עקרוני, בין ספרו של ריצ'רד וייסמן (הוצאת מטר) לספרים אחרים של שיפור העצמיות, בנוסח חוכמת הבייגלה או השווארמה. ההבדל הזה לא נעוץ בכללים ובתובנות עצמם, שכמותם אפשר למצוא בכל מדריך; וגם לא בשיטה המדעית, עתירת השאלונים והגרפים, שעליה מתבסס המחבר בבואו לגבש את התורה שלו. מה שעושה את וייסמן לגורו ייחודי במפה הוא התעקשותו שההזדמנויות הטובות ביותר באות במקרה, הן פרי של צירופי מקרים, ושאם לא נדע לנצל אותן כהלכה, אנחנו עשויים לדון את עצמנו לחיים של אכזבות, שיעמום ודריכה במקום.

חיינו מלאים פגישות מקריות עם אנשים, ברחוב, במכולת, במסיבה, במקום העבודה, שעשויות לשנות את מהלכם מקצה אל קצה. תגליות מדעיות גדולות אירעו באקראי. סיפורים גדולים לא היו יכולים להיכתב, לולא שזר בהם הסופר כמה צירופי-מקרים. תחשבו מה היה קורה לו אדיפוס לא היה הורג על אביו, באותה פגישה גורלית בצומת דרכים, שבמהלכה נכנס איתו לריב על חניה. הוא לא היה נעשה מלך תבאי, לא היה שוכב עם אמא שלו, לא היה נאלץ לנקר את עיניו, ולנו לא היה תסביך אדיפוס.

טוב, העניינים לא כל-כך פשוטים, כפי שיודע כל קורא מומחה בטרגדיה וכל פילוסוף של המקרי. ולהגיד "הכל צפוי והרשות נתונה" אין פירושו לפענח את מהות הגורל או המקרה, אלא לסתום את השאלות שהם מעלים בקלישאה יהודית חבוטה. מסורת המחשבה והכתיבה על המקרה, הגורל והמזל מתחילה לפני 2500 שנה בסופולקס והומרוס, אריסטו ואפיקורוס, והציתה מאז את דמיונו של כמעט כל יוצר ופילוסוף גדול בתרבות המערבית. המאה העשרים היתה אחוזה באובססיה של המקרי, אולי יותר מכל מאה אחרת. המדעים המדויקים עברו להשתמש בשיטות סטטיסטיות; סופרים ואמנים הגדילו את מינון המקריות ביצירותיהם לרמה חסרת-תקדים. הסוריאליסטים, אולי תנועת האוונגרד החשובה ביותר של המאה, האמינו שפגישות מקריות הן כמו פצצת תאורה שניצתת פתאום ומאירה עולם שלם של הקבלות וזיקות חדשות, שמואפל על-ידי היומיום וטרדותיו. במלים אחרות, שהמקרי פועל כמו סטרטר של מחשבה ותפיסה, מעין תפוח שנופל על הראש ומוביל אותך לגלות את חוק הכובד הפרטי שלך.

שיטות טיפול פסיכולוגיות, כדוגמת זו שמציע וייסמן, מושפעות מהאקלים התרבותי שתיארתי, אבל גם נטועות עמוק באותה מסורת של טיפול נפשי, המגיעה עד פרויד, ומעבר לכך, עד אל השאמאנים והידעונים של הזמן העתיק. בני ישראל השתמשו בתרפים, מעין קוביות פרימיטיוויות, שאיתן נועצו לפני כל החלטה חשובה. פרויד, בן התקופה המודרנית, המציא שיטה אחרת שהוא כינה אסוציאציות חופשיות. המטופל נדרש לומר כל מה שעולה על דעתו, בתגובה לפרובוקציה מילולית מצד המטפל. בעזרת אותן מחשבות שצצות כביכול באקראי, חודרת הפרשנות ביתר קלות אל תוך הלא-מודע של המטופל. פרויד האמין שתפקיד המקריות בחיינו גדול מכפי שמוכנים להודות, וכי ההדחקה של האמת הזאת היא פעולה נוירוטית מובהקת. אלא שפרויד האמין גם שרוב האירועים המקרים שמתרחשים לנו נוצרו למעשה על-ידינו. לא רק אסוציאציות אינן באמת חופשיות. גם חזרה משונה על מספר מסוים במהלך היממה, טעויות בהגעה לכתובת, וכל מיני סימנים משמיים שמידפקים על דלתנו, הופקו, כמו בתוכנית מתיחות, על-ידי במאי שאוהב סיגרים ושמכונה "הלא-מודע".

וייסמן נוקט גישה אחרת לגמרי. הוא לא מציע לנו לפרש אירועים מקריים כאילו היו ביטוי מוצפן של תשוקות אסורות מהילדות. נהפוך הוא. לשיטתו, ובצדק מסוים, לא כדאי להתעסק בסיבה האמיתית המסתתרת כביכול מאחורי האירוע. מה שצריך לעניין אותנו הוא להסתכל תמיד קדימה, אל העתיד, ולבדוק האם אנחנו יכולים להפיק משהו מהמתרחש. להיות בר-מזל פירושו לדעת לתפוס את הטרמפ הנכון באוטוסטרדת המקריות. לחשוב בצורה חיובית, אופטימית. ליישם את ארבעת כללי העשה ואל-תעשה שזיקק ממאות מחקרים. וייסמן לא מאמין במזל טוב או רע. בעבורו יש אנשים שיודעים לנצל לטובתם סיטואציות מקריות, אפילו תאונות גרועות, ויש אנשים שגם זכייה בלוטו תיהפך אצלם לאסון. הכל תלוי בהלך הרוח שלך, בצורת החשיבה ובהתנהגות. והנה לנו, אידיאולוגיית הפוקר במיטבה: העולם הוא דילר ענק, אבל את התוצאה קובע השחקן.

פשטנית ויומרנית ככל שתהיה, יש לתרפיית צירופי-המקרים של וייסמן כמה יתרונות ברורים על שיטות טיפול-אינסטנט אחרות. היא קלה מאוד ליישום, אינטואיטיבית, זולה להפליא. היא ארוזה בחבילה אטקרטיבית הכוללת שאלונים עצמיים, סיפורי חיים מעניינים, גרפים וטבלאות. למי שכבר התמכר לז'אנר ספרי העצות, וייסמן יכול להיות שינוי מרענן.

הספר עשוי לענג במידת מה גם אובססיוויים. בני מגזר מפואר זה, הכולל אחוזים ניכרים מהאוכלוסייה, ידועים כצרכנים מסורים של צירופי מקרים, אמונות טפלות וסימנים משמיים. תחת חקירה קלה הם יודו שבעיניהם, היקום מלא בסימנים ואותות שנועדו רק בשבילם ושפונים רק אליהם. הבעיה היא שעל תשומת לב זו שמרעיף עליהם היקום, משלמים האובססיווים מחיר כבד. את צירופי המקרים הם מפרשים, כמעט תמיד, כסימן לאסון מתקרב או איום פוטנציאלי. די מבאס כשחושבים על זה. במיוחד כשלכך מתלווה טקס קטן של תשלום חטאים, שמומצא על המקום, ונועד להפר את רוע הגזירה. וייסמן עם גישתו האופטימית והפרקטית למקריות, פונה בין השורות בדיוק אל ציבור זה, ומציע לו דפוס אחר של פעולה. להם יהיה שווה, ולו לשם העניין והסקרנות, לתרגל את תרפיית המקרה.

[פורסם "בידיעות אחרונות", דצמבר 2003]

2 תגובות

  1. בתרבות המערבית קיים דגש, מוגזם לעיתים, בחשיבה הרציונאלית. מצב זה גורם להרחקה של "הקול הפנימי" ולדה-לגיטימציה שלו. למרות זאת, ניתן לומר שאחד המקורות של מה שמכונה "שכל ישר" הוא האינטואיציה. כיצד אנו יודעים מה לעשות ואיך להבין מצב או אדם? במספר לא מועט של מצבים על ידי השכל הישר. כנגד הטיעון שידיעות אינטואיטיביות לא תמיד נכונות, אפשר לטעון: כמו הידיעות שמקורן במחשבה, גם הידיעות שמקורן באינטואיציה יכולות להתגלות כלא נכונות. אך זו לא סיבה להתעלם מהן? האם בכלל קיים מצב כזה: אוסף של אירועים מקריים? או אולי הכל סינכרוניזציה? האם ניצול הזדמנויות מקריות לא יכול להקרא "מזל"? הכתבה מאוד מעניינת.
    ג'סיקה
    http://deotbaam.blogspot.co.il/

    • תודה ג'סיקה. רק העתיד אומר לנו האם החלטותינו האינטואטיביות, השכל הישר או התבונה היו אכן במקום. הייתי אומר בעקבות וייסמן שיש מזל ממומש ויש מזל לא ממומש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: