אפשר לקרוא לי מכור, אז אל תצפו לרשימה אובייקטיבית. יש לי את כל כתבי האיש, גם בסדרה המהודרת וגם בחתיכות קטנות מן העבר. בעיני, אף מחזאי לא מדגדג אותו. בטח לא העכשוויים שכולם התחנפות אחת גדולה, היענות היסטרית לאקטואליה או פוליטיקלי קורקט מכני חסר השראה, פס ייצור של פירוק מיתוסים שאיש לא נצרך להם עוד (מהמחתרות ועד רבין). גם למול ענקי הפרוזה עומד לוין איתן, מופת של דיוק וכושר המצאה; בנאי עולמות מוכשר מאין כמוהו; אדם שבהבל פה מקים דמות, סיטואציה, בדיחה. יוצר שגם בעוד שנים רבות אפשר יהיה לקרוא אותו בהנאה ומתוך עניין. משום כך, הוצאתו לאור של "הרטיטי את לבי" אכן הרטיטה את לבי. מחזה חדש ולא ידוע זה לא פורסם במהדורת "כל כתביו" בימי חייו של לוין מסיבות אישיות, ועתה, לאחר פטירת האיש שאותו לוין לא רצה לצער, הוסרה המגבלה והספרייה הקטנה שיחררה אותו לעולם. ואמנם, "הרטיטי" הוא מכונה קטנה של הבעה לוינית, מושלמת, נוצצת, הרמטית, מוכנה להפעלה כל רגע, רק הכנס את המפתח, שים גז והתכונן להתפוצץ מצחוק.
ראשון לגיבורים הוא לַמְקָה. מאהב חרוץ, וגם שופט כביכול, שמושא תשוקתו היא לָלָלָלָה הזמרת. בכל מוצאי שבת הוא מגיע אליה, עמוס במתנות, שהיא מואילה לקבל אחרי אינסוף תחנונים והפצרות וירידה על הברכיים מצדו. כדרכם של גיבורים לוינים, לא מקבל ממנה למקה כלום, אפילו לא את הזכות לשתות בחברתה תה. אבל למקה סולח, אחרי הכל ללללה היא זמרת עטורת פרסים הנוסעת תכופות לאירופה על גבי ספינת שעשועים גדולה, וברור לו שיום אחד תיכבש על ידי מסירותו הבלתי מתפשרת ותיפול אל בין ידיו. ההרמוניה שביחסיהם הבלתי אפשריים נמשכת עד אשר למקה מחליט להפתיע אותה במעונה בזמן אחר. כשלללה שואלת אותו מה פתאום הופיע, הוא עונה לה: "אין הפתעה – אין כופתאה". פלא שהדביל מגלה דקה אחר-כך בארון את הפדיקוריסט הצרפתי בַּרְבַּסְפַּסְקוּאָה. מה הוא עושה שם, תשאלו. ללללה: "התירוץ הוא שיש לי יבלת איומה על הרגל, וכשאני דורכת עליה, הקול שלי נעשה דקיק ואני לא יכולה להגיע לטונים הנמוכים".
למקה קונה את התירוץ, איך לא, ובצאתו לוחץ את ידי הצרפתי ומחזק את ידיו להשמיד את היבלת ללא רחמים. אבל משהו בכל זאת השתנה. נדמה כי הפרת הסדר והשגרה הסיטו את חייו ממסילתם הטבעית אל דרך צדדית וביזארית, שלא לומר לוינית. מהרגע שבו גילה לתדהמתו את הפדיקוריסט מסתתר בארון הבגדים שלה, התעצמו הכפייתיות והכחשת המציאות שלו. תוך חודשים ספורים למקה עובר לגור מתחת לחלון אהובתו. חוזר הביתה רק כדי לאכול ולהתרענן, רואה בעיניים כלות כיצד היא חיה את חייה הסוערים בלעדיו, עם מאהבים רבים שכולם מתחפשים לאנשי מקצוע: פרופסור טָטָרֶלָה מווונציה שעושה לה אינהלציות, חוֹרְחֶחֶליטו שמלווה אותה בפסנתר, לופץ בוביץ, מאמן הכושר מיוגוסלביה, האג'י נוג'ה, ההומיאופת מאלבניה, נאזים ביי, האקורדיוניסט המפורסם מטורקיה, והרשימה עוד ארוכה.
במבט ראשון "הרטיטי את לבי" הוא עוד ביצוע של דינמיקת האהבה הנצחית הבלתי ממומשת שאיננה תלויה בדבר, תרתי משמע. כמו הרבה יצירות אחרות בקורפוס הלויני, יש בו מעריץ שוטה ואשה קרה וגחמנית שלה מאהב או גלרייה של שמשים. האשה איננה אלא קולב שעליו תולה הגבר את הפנטזיות הכמוסות והמפורשות שלו. לפעמים הפנטזיות הן ארציות, לא יותר מאשר אהבת בשרים, לעתים מדובר ברומנטיקה בוערת והרבה פעמים ביחסי משרת אדונית צרופים. לדינמיקה הזאת ולפנטזיות שהיא מאפשרת מוקדשים שני ספרי הפרוזה, הרבה מהפזמונים וכמה וכמה מחזות מרכזיים כמו "נעורי ורדל'ה", "נכנע ומנוצח", "הופס והופלה", "האשה המופלאה שבתוכנו". וכצפוי, מתכונת האהבה החצרונית גם מקבלת ב"הרטיטי את לבי" טוויסט קומי אירוני בולט. האביר הנשבע אמונים הוא למעשה שופט-מתחזה והליידי איננה זמרת בינלאומית אלא מלצרית מדרום העיר.
אבל אל לנו ללכת שולל אחר ההגחכה הזאת של האהבה החצרונית, ולחשוב שמטרותיה הן רק בידוריות, מעין פאסטיש שנועד לשעשוע או לאירוניזציה. לוין משנה כאן נוסחה עתיקה, מפרק ובונה אותה מחדש באופן מטאפיסי לחלוטין. מה ששימש פעם כמכשיר פוליטי-חברתי של המעמד הגבוה, הופך אצל לוין לעמדה קיומית כללית שצובעת חלקים גדולים מיצירתו, הרבה יותר מכפי שנהוג לחשוב.
השינוי הבולט הראשון הוא בסטטוס של המשתתפים בדרמה. לאביר ולליידי של ימי הביניים היתה תמיכה ממסדית. אף אחד לא הסתכל עליהם בעין עקומה. להיפך, זה היה מקובל, הגיוני ונחוץ כאוויר לנשימה להתאהב בגבירה בלתי מושגת. אך בעולם הלויני מרחב הפנטזיה של הדמויות הוא אוטרקי שלא לומר בודד. הם סלבריטאים בעיני עצמם או בעיני זולתם. תהילתה של ללללה איננה מושרת מעל הבמות או נטחנת במדורי הרכילות. ללללה קיימת אך ורק בשביל למקה שמקדיש את חייו לעמידה מתחת לחלון דירתה. אין זה דבר מבוטל. למקה מקבל על עצמו את כל ההשפלות והדחיות הכרוכות בשבועת האמונים לזמרת, למרות שכולם מבקשים ממנו לחדול מכך, אפילו מושא אהבתו.
ללללה: אני מוכרחה לדבר איתך גלויות.
למקה [בצעקה, חריף, נמרץ] מה קרה לך?! חצי שנה אנחנו נפגשים כל מוצאי שבת בשמונה, אני מרים לך את הראש להסתכל לך בעיניים ואת משפילה אותן, אני שואל ואת שותקת, אני מפרפר ואת מצחקקת, וככה חצי שנה, ופתאום – גלויות?! שום גלויות! ניפגש במוצאי שבת הבאה, אחרי הריביירה, בשמונה! נלך, נטייל! אם לא נטייל – נשב! ננשום ונפטפט על כל שטות שבעולם, רק לא על מה שחשוב לנו! ואם לא תרצי לפטפט – ננשום ונשתוק! נסתכל בטיפות הגשם על העלים ונשתוק, נשתוק, נשתוק! (עמ' 31).
גם ללא רוח גבית של מסורת, של פטריוטיות או אמונה דתית, או אפילו שותף לדליריום, מצליחות הדמויות להעמיד פנטזיה החזקה יותר מכל דבר אחר. אני חושב שאלו הן העוצמות של הדמויות הלויניות שמושכות כל-כך את הקהל ואת הקוראים. היכן עוד תוכל למצוא עלובי גורל כמו חפץ, מחזרים עקשניים כמו למקה, זונות גדולות כמו זו מבבל? לוין מסתכל על התיאטרון דרך פריזמות טרגיות וקומיות קלאסיות, כלומר דרך העוצמות החיוביות והשליליות של העולם. בסופו של חשבון, לא הגיבורים מעניינים אותו, אלא אירועים, מצבים, איכויות, המובאים עד לדרגה הגבוהה ביותר, עד לנקודה שבה הם הופכים לאבסורד, למלה, לאירוע. לכן שמות של בני-אדם מתארים את הפונקציה שלהם או את אופן קיומם ולא מציינים אישיות כלשהי. מה שחשוב לדמויות זו האינטנסיביות של רגש או אירוע – לא משמעות או מוסר. למקה שרוי לגמרי בפנטזיה שלו, שאיננה זקוקה אלא לשיתוף פעולה זעיר מצד האחר; הוא לא מאוהב באשה ספציפית, כמו שהוא מכור לפוזיציה, לקרן רחוב, לחדר מדרגות אחד המוביל לדירת החדר של זמרת: "ואם ישאלו אותי פעם: היכן היתה תמצית חייך? אענה: לחכות מתחת לחלון שלה ברעדת הלב ובלי תקווה – שם, שם היו החיים, רק שם!"
נהוג לומר ביחס לאהבה חצרונית כי הזוגות אינם מאוהבים אחד בשני אלא בהתאהבות עצמה, בריגושים, בעוצמה, בייעוד שהיא מספקת. דבר זה נכון כמובן גם ביחס לשופט למקה ולהרבה דמויות אחרות מהמחזות שהזכרתי. אבל פה מגיע ההבדל השני שבין הנוסחה הימי-ביניימית לנוסחה הלוינית, שלטעמי הוא המכריע מכולם והנותן לדרמה הלוינית את העוצמה המיוחדת לה. אצל לוין, התאהבות איננה קשורה רק באשה או בבני אדם בכלל. היא אולי נראית כמכוונת אליהם, אבל האובייקט שלה הוא לעתים אחר לגמרי: הוא יכול להיות סוג של רעיון, עיקרון, מכלול רגשי, סיטואציה, אירוע. כשם שאין להבין את הדמויות במונחים פסיכולוגיים רגילים, שהרי איפה תמצא אנשים וגבירות שכאלו, אין גם ללכת שולל אחר המושאים המדומיינים שלהן. אלא לא בני אדם מלאים ולכן התאהבותם אינה בהכרח באדם.
אתן דוגמה קטנה אחת, אבל כאלו יש עשרות. בספר הפרוזה הראשון של לוין, בקטע שנקרא "שנאות קטנות, מפוררות כמו קטניות", אנחנו מוצאים את פשישפש הגנב מטפס על מרזב לקומה השלישית, שם הבחין בחלון פתוח לרווחה. עם הגיעו מגלה פשישפש לתדהמתו כי זוהי דירת חדר חשופה לגמרי, נטולת רהיטים או חפצים אחרים, שבה יש רק מיטה גדולה שאשה ישנה עליה. לא עובר רגע, ובמוחו הזעיר של פשישפש ניצתת תובנה מטורפת. אם זו אשה אשר יש בידה להקציב חדר שלם למיטה אחת, כנראה שיש לה חדרים נוספים לכל רהיט. חדר לכיסא, חדר לשולחן, חדר לתחתונים, חדר לקוביית סוכר וכיוצא בזה. תגובתו הראשונה, אומר המספר, היא אפוא "כבוד עצום לאשה". והנה, רגע זה מסמן גם את ההתאהבות ממבט ראשון של פשישפש: לא באשה הישנה – לה הוא רוכש רק כבוד – אלא בתמונת חדרה הריק, בדימוי, ברעיון, בהיגיון שזה עתה עלה במוחו. פשישפש רוקם מהם פנטזיה ההופכת את החדר שמולו לפסיק קטן באימפריה ענקית שמשתרעת מאחוריו, מלפניו, ומעליו, אימפריה הכוללת חוות, בתי-חרושת, מוסדות לימוד, נגריות, עסקים גדולים וקטנים שכולם מנוהלים בידי האשה שמולו. כשגמר לפתח את מחשבת העיוועים הזאת נבהל פשישפש וביקש ליפול מטה מהחלון ולהתרסק. לא עבר רגע והוא בכלל נעלב שהאשה לא שמה עליו קצוץ אלא ממשיכה לישון ולבסוף הוא חש אפסות גמורה למולה, עד הגיעו לנקודה זעירה.
איך נתאר את קשת הרגשות שחש פשישפש ואת הדינמיקה שמתפתחת בינו ובין הרעיון שהבשיל במוחו, אם לא דרך התאהבות. יש פה אותו דפוס בדיוק כמו לאהבה החצרונית הלוינית. שהרי לא האשה מעניינת אותו, אלא מרחב הפנטזיה סביבה, הלוגיקה המופרכת שרקם עבורה שמייצרת מרחק אינסופי בין המושא האמיתי (ענייה מרודה) ובין האשה המפונטזת בעלת האימפריה. פשישפש מתאהב בעיקרון של ההגזמה ושל ההיפוך, של הפוך-על-הפוך-על-ספידים, עד הגעה לאבסורד מוחלט. התאהבות זו ברעיון משמשת לו כאמפליפייר של רגשות. היא מזמנת סערות לב קשות, תנודות קיצוניות בין מצבי רוח, מעלבון לכבוד ומאפסות להאדרה, הסלמה של הסיטואציה, שיפוט מציאות מוטעה. ההתאהבות הלוינית בהחלט קרובה להתמכרות, והדמויות אכן מחפשות אחר הפיקס שלהן. הפיקס של פשישפש היה תמונה של אשה בודדה ישנה; הפיקס של למקה היה העמידה האינסופית מתחת לחלון של ללללה. פיקס כסיטואציה, הרגשה, דימוי, פוזיציה.
ומה הפיקס שלך?
[פורסם במוסף הספרות של "מעריב", מרץ 2006]
Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: חנוך לוין |
הבלוג של אייל דותן 
להשאיר תגובה