עד לפני עשר שנים רק מעטים בארץ הכירו את שמו של עמנואל לוינס. פילוסופים ישראלים לא התעסקו בו והאוניברסיטאות לא לימדו את תורתו. ואז, כמעט בבת אחת, החלו לצוץ תרגומים (תשעה במספר, נכון לרגע זה) הוקדשו קורסים וסמינרים, אורגנו כנסים בינלאומיים ונכתבו ספרים. לפני שנתיים, בחגיגות המאה להולדתו, כל ירושלים התקשטה, משלחות הגיעו מהעולם, מיכה שטרית, אהוד בנאי וברי סחרוב שרו לכבודו. מה אתם יודעים, אפילו משה קצב שלח דברי ברכה.
האהדה ללוינס קשורה קשר בל יינתק לצד היהודי שבהגותו, להיותו פרשן מעמיק של התלמוד והמקרא, שזיקק מהטקסטים הקדושים ומחוויית השואה שאותה עבר על בשרו, אתיקה קיצונית. לולא החזרה ההמונית לארון הספרים היהודי, שסיבותיה ראויות לדיון נפרד, ספק אם לוינס, פילוסוף שכתיבתו סתומה במיוחד, שנולד בליטא אבל חי ופעל כל חייו בצרפת, היה מעורר כאן כזו תהודה. התביעה שמעלה לוינס בפני כל אחד לא ממש משתלבת באידיאולוגיית העם הנבחר, ואף חורגת מהדדיות גרידא, מאהבת לרעך כמוך, משמור לי ואשמור לך, אלא שמה את האחר במרכז ההתכוונות והאחריות. בקצרה, לוינס גורס כי אדם אמיתי שם את חיי שכנו לפני חייו שלו. לא בדיוק תמצית הישראליות.
והנה עכשיו מופיעה בעברית גם ביוגרפיה על לוינס. מחברה, שלמה מלכה, למד בסמינר אליאנס למורים בפריז, שלוינס היה מנהלו המיתולוגי, וכיום הוא מנהל את רדיו הקהילה היהודית בצרפת. חמש שנים תמימות עבד על הספר, המבוסס על היכרות ארוכת שנים עם לוינס ועל מפגשים עם עשרות אנשים שהיה להם חלק בחייו.
עבודת המחקר עצמה מקיפה ויסודית, אין טענות. אך מלכה, למרבה הצער, לא כותב מספיק טוב. פה ושם נתקלתי באמירה חריגה, או תיעוד של פגישה מפתיעה. רוב הזמן השתעממתי. באלף מישורים. המון רצון טוב יש למלכה והערצה אין קץ לגיבורו, אך הוא אינו מפוקס מספיק. הוא מתפייט ללא צורך. השיח שלו נוטף יידישקייט ואהבת ישראל. הפרקים הדביקים שעוסקים בשיעורי הדת מקוממים במיוחד, כאילו שוכתבו בידי הרב הראשי. והחיסרון הגדול ביותר של הביוגרפיה הוא שתיקתה ביחס לפילוסופיה של גיבורה. זו תמיד מוזכרת ברמז, מסביב, בעקיפין, אך בסופו של דבר, אין לנו מושג מה האיש אמר בכלל. ערך מקוצר בוויקיפדיה מכיל יותר אינפורמציה על לוינס כפילוסוף מאשר כל הספר של מלכה. איך אפשר להתעלם מחלק כל כך מרכזי בחייו? איך אפשר שלא לנסות ולקשר בין חיי האיש ובין תורתו, שהיא אקטואלית כשם שהיא מופשטת?
לוינס היה מי שהציג לצרפת בסדרה של תרגומים מגרמנית את הפנומנולוגיה, התנועה הפילוסופית ששמה דגש על האופן שבו נחווים הדברים, נקלטים בתודעה. דווקא המהגר מליטא, היהודי שהוריו ואחיו נספו בשואה, הוא שהציג את היידגר לצרפתים, היה מהראשונים שלימדו אותו וכתבו עליו ונחשב לאחד מממשיכיו הגדולים. שיטתו של לוינס, ובעיקר התפקיד המרכזי שממלאת ההתמודדות עם המוות של הזולת, היא תגובה מורכבת ואמיצה לפילוסופיה האגואיסטית במהותה של היידגר.
אלא שכל אלו אינם באים לידי ביטוי בביוגרפיה של שלמה מלכה. יש מקום נרחב לתיאור האכזבה, התיעוב וההערצה של לוינס להיידגר, כי כרגיל – אין קל מאשר לחזור על התמה הטחונה של היידגר הנאצי ותלמידיו היהודים. אלא שמי שיבקש להבין מה שורש המחלוקת הפילוסופית ביניהם ורוצה לחסוך לעצמו את התיאורים הארכניים של הסבך הרגשי יתאכזב מרה.
ניתן היה אולי להסתפק בביוגרפיה המתארת את השתלשלות חייו של אדם, אילו אותם חיים היו יוצאי דופן ומרתקים. אך לוינס האיש, למעט המאורעות שעבר בזמן מלחמת העולם השנייה, חי חיים נוחים ושקטים למדי, נטולי סערות. בוודאי בהשוואה לבני דורו – פוקו, דרידה, אלתוסר, או לאקאן – חובבי השערוריות והאינטריגות, שהביוגרפיות השמנות שלהן רצופות באנקדוטות מרתקות, חלקן מסמרות שיער. לעומתם לוינס של מלכה הוא אב מצטיין, בעל מסור, חבר נאמן, מורה קפדן ותובעני, מאמין אמיתי, ציוני נלהב, פילוסוף מקורי, יהודי לדוגמה. מענטש. או במלים אחרות: משעמם, חיוור וצפוי. לא חומר טוב כל-כך לביוגרפיות.
כמובן שגם אצל לוינס, אם מתעקשים, מוצאים כמה מעידות קטנות. מסתבר שנהג להתפרץ בזעם כלפי נערות ששערותיהן סתמו את הכיורים בפנימייה. פעם גירש מהסמינר לצמיתות תלמיד שהעז לאחר. הוא נהג לכרסם עוף צלוי בתאוותנות, נסע במעלית בשבת ודיבר צרפתית במבטא סלאבי כבד. אה, כן, היתה הפעם הזאת שלוינס, כבר ישיש וכנראה חולה, עזב באמצע ערב עיון לכבודו, תוך שהוא צועק לקהל הנדהם שהוא "מעולם לא היה כל-כך בלתי מובן". ונחשו מה? כמה ימים אחר-כך הוא התנצל. יפה מצדו, לא?
לא רק שאין פילוסופיה, לא זו בלבד שאין ג'וס, גם אין כרונולוגיה מסכמת, שהיא סטנדרט בכל חיבור מהסוג הזה, אין רשימת כתבים מסודרת. שלא לדבר על אינדקס. פסיקים, לעומת זאת, יש הרבה. הרבה מדי. זוהי לא ביוגרפיה ובטח לא "הביוגרפיה הגדולה שהכל חיכו לה", כדברי השער האחורי. אם אינכם חסידים מושבעים של לוינס, יהודים מתחזקים או ירושלמים – אין לכם שום סיבה לקרוא את הספר.
[פורסם במדור הספרות של "ידיעות אחרונות", יולי 2008]
Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: דת, יהדות, לוינס |
הבלוג של אייל דותן 
להשאיר תגובה