רק לקראת אמצע הספר היכתה בי פתאום ההכרה. היא אמנם דגדגה בעורף במשך הקריאה, מלווה בתחושת דז'ה וו הולכת ומתעצמת, אבל איכשהו השילוב שבין ספר עיון וספרות הצליח להטעות אותי. על הכריכה הובטחו מפגשים אינטימיים של פיליפ רות עם טובי הסופרים. סול בלו, ברנרד מלמוד, עדנה אובריאן, אהרן אפלפלד, מילן קונדרה ואחרים. על הנייר זה באמת נשמע טוב. ביחוד כשלספר קוראים "ענייני עבודה", כותרת שמרמזת על דיון מקצועי, בין אמנים, על האיך והלמה. טיפים מהמאסטרים הגדולים אני תמיד מוכן לקבל.
ואז הגעתי לפיסקה בה פיליפ רות אומר ליצחק בשביס זינגר: "אני רוצה לשאול אותך על ורשה בשנות השלושים…"
כאן, בדיוק ברגע הזה, המנגינה של "מנהרת הזמן" החלה להדהד בראשי.
אולי הספרות היא נצחית. אולי. אני לא סגור על זה. אבל נניח לרגע שכן. שיש יצירות, מעט מאוד, שאפשר לקוראן גם אחרי מאה, ואפילו אלף שנה. אבל לספרי עיון, על כל הצער שבדבר, אין סיכוי לשרוד יותר משנים ספורות. רעיונות מתיישנים במהירות הבזק. פאראדיגמות מתחלפות כמו תחתונים. האקטואליה מייצרת נון סטופ מוטציות בלתי ניתנות לחיזוי. ורוב התובנות העכשוויות אינן אלא חזרתה של תובנה קודמת בלבוש חדש. אך אין ספק שמכולם, ראיונות ו"שיחות עם" הם הז'אנר עם תאריך התפוגה הקצר ביותר.
אחת הבעיות הגדולות של הספר, אולי הגדולה שבהן, היא שהשיחות התקיימו לפני עשרים ושלושים שנה לפחות. אין פלא שרוב המרואיינים כבר מזמן לא אתנו. ולמען האמת, גם בעת המפגש לא היו בדיוק בעלומיהם. דינוזאורים אחד אחד. הספר עצמו יצא בארצות הברית ב-2001, כך שעברו עוד שבע שנים תמימות עד שזכינו לקרוא אותו בעברית. מדובר אפוא במסמך ארכיוני, לא בספר חי ונושם. לקט. שכחה. פאה.
תאמרו, אין זה רלבנטי. שיחות על ספרות אינן תלויות בהווה המיידי ואינן צריכות לגעת בו. בשביל זה יש עיתונות, טלוויזיה, אינטרנט. האם זה באמת משנה ששיחה על ספרות התקיימה עם אהרן אפלפלד ב-1988 ולא השנה, או שאיבן קלימה מספר ב-1990 על מוראות השלטון הקומוניסטי שזה עתה, מבחינתו כמובן, התפוגג?
בוודאי שזה משנה. הרי לא מדובר באנשים אלמונים, שאיש לא דובב אותם מעולם. כל מוסף חג, בארץ ובעולם, בוודאי הביא עימם ראיונות אינספור במהלך השנים שעברו עד להוצאת הספר. את אפלפלד ופרימו לוי הרי קראנו ושמענו על השואה עשרות הזדמנויות. את קלימה וקונדרה על צנזורה סובייטית – ועוד איך. מלמוד, רות, בשביס זינגר מתבייכנים על אנטישמיות ועל הגלות ועל העיירה ועל יידיש ועל ורשה. הו ורשה.
לא שהם לא אומרים דברי טעם. פה ושם מבצבצת לה איזו תובנה. שם חידוד שלא הכרתי, או שמא שכחתי כבר, אחרי הכל, מדובר באנשים מבריקים, אבל אפילו הם לא מצליחים להפיג את התחושה המרה של החמצה ושל קומבינה. רות וההוצאה, כמו אחרון הזכיינים, מגישים תוכנית לקט של קטעים מהעונה שעברה. והטעם הוא כשל צ'ולנט שנשכח בתחתית המקרר.
וזו רק הבעיה הראשונה של הספר. במפגשים שמקיים רות אין כמעט מה שנהוג בעיתונות לכנות "צבע", הפרטים המעניינים באמת, כגון: איך נראה חדר העבודה של סול בלו? מה יש על השולחן של אפלפלד? מה לבש? מה הגישו? סליחה שאני קצת שטחי, אולי אפילו ריקני. אבל הדרישה לקצת פיקנטריה נובעת מהסתייגותי מהיחס המקובל אל הספרות כאל דברי אלוהים חיים, או למצער כהמשכה של ספרות הקודש התורנית, ואל הסופרים כאנשים אשר ניחנו במתת אלוהי.
הכותרת של הספר ("ענייני עבודה") מטעה. לא תמצאו בו אינפורמציה על הרגלי כתיבה של סופרים, דיונים מפורטים בסוגיות של טכניקה או מתכונים לעירור ההשראה. אלו הם גם לא מפגשים אינטימיים במיוחד, בניגוד למה שמבטיח גב הספר. מעבר לעובדה שרוב המפגשים התקיימו בביתם של הסופרים. איש מהם לא פותח בפנינו את צפונות לבו, מגלה סוד כזה או אחר מעברו, מקרקש באיזה שלד בארון. רק בתיאור המפגשים עם ברנרד מלמוד קיים ערך מוסף אמיתי, שכן עמו קיים רות יחסי חברות וברוגז שנמשכו שנים רבות, המזכירים את המפגשים האינטלקטואליים מ"הרצוג", ספרו המפורסם של בלו. מלבדו אפשר לסמוך רק על מילן קונדרה שיכניס קצת צבע ופרופורציה לשיחות הכבדות והמפילות שינה. קונדרה אולי לא סופר גדול כמו סול בלו או ברנרד מלמוד, או אפילו עמיתו לשכונה איבן קלימה, אבל הוא יודע לשעשע, לגלגל דיאלוג, והכי חשוב – לא לוקח את עצמו ואת שליחותו כסופר ברצינות תהומית.
"האם לדעתך קץ העולם קרוב?" שואל רות את קונדרה
"תלוי מה כוונתך במילה 'קרוב'" עונה הסופר האפוקליפטי
רות: "מחר או מחרתיים."
קונדרה: "התחושה שהעולם שועט אל קיצו היא עתיקת יומין."
רות: "אם כך, אין סיבה לדאגה".
קונדרה: "ההיפך הוא הנכון. אם חרדה כלשהי נוכחת בתודעה האנושית עידן ועידנים, בוודאי יש בזה משהו."
[התפרסם במדור הספרות של "ידיעות", יוני 2008]
Filed under: ביקורות ספרים |
הבלוג של אייל דותן 
להשאיר תגובה