סטיוון לויט נחשב עילוי באקדמיה, כלכלן שחושב מחוץ לקופסה, או ליתר דיוק חושב בתוך קופסאות אחרות. בקיץ 2003 שלח "ניו יורק טיימס" את סטיבן דבנר לראיין אותו והתוצאה היא רב-המכר "פריקונומיקס" [כתר], שמדגים את האופן בו רותם לויט את הכלכלה לניפוץ דעות קדומות, קלישאות מדעיות ולהרחבת הידע האנושי. החוכמה של לויט, גורס דבנר, היא לשאול שאלות שאף אחד אחר לא שואל, כמו למה סוחרי קראק גרים עם ההורים, או מה יותר מסוכן – אקדחים מול בריכות שחייה, ולהשתמש במאגרי נתונים שאיש לא חשב שהם מועילים למשהו, כמו מספר הבייגלים שמפלחים בשנה עובדי משרדים.
לספר עצמו אין שום תמה מאחדת, או מבנה כלשהו. אין זה תמיד בהכרח חסרון. אפשר לומר שלפנינו אוסף של אנקדוטות כלכליות מוגש בצורה מבדרת ובתרגום מצויין. המחברים עצמם מודים בכך. די להם שמצאו שם מושך ומוצלח – פריקונומיקס – כדי לייצר אשליה של מבנה ומסגרת. תחבולה רטורית נוספת היא לגדוש את הספר בשבחים ללויט שנלקחו מכתבות של שותפו לספר. "לויט הוא פרפר אינטלקטואלי שאיש לא הצליח לצוד"; "הוא מוכר כאמן הפתרונות הפשוטים והמבריקים". "לוויט נחשב לאליל, לאחד האנשים היצירתיים ביותר בתחום הכלכלה"; "בלש אינטלקטואלי המנסה לרדת לעומקם של דברים", וכיו"ב. סביב לויט נבנית בקפדנות הילת הגאון אשר בתחילה כבשה אף אותי בקסמיו.
אני מוכרח להודות שחלק מממצאיו של לויט מפתיע ומקורי. הפרק בו מוסבר מדוע כל הסיבות שמצאו מומחים שונים לירידת הפשע בארצות הברית הן שגויות – לא פחות ממאלף. לוויט מציג את הגיחוך והטמטום באותן הצעות קומנסנסיות כמו חוקי נשק מחמירים, העלאת מספר השוטרים, אסטרטגיות שיטור חדשניות, עונשים מרתיעים במיוחד, או פריחה כלכלית. אלפי מחקרים וכתבות עיתון וטלוויזיה טחנו באוזני הציבור את הסיבות הללו, ג'וליאני אפילו התקבע בהיסטוריה המוניציפלית כממגר הפשע הגדול, אלא שלויט מציע סיבה אחרת: עשרים שנה לפני הצניחה בממדי הפשע, הותרו הפלות בארצות הברית. כתוצאה מכך מאות אלפי ילדים לא רצויים לא באו לעולם ולא נידונו לחיי אומללות ופשע. זהו הסבר אמיץ, ביחוד במדינה כמו ארצות הברית שבה הפלות הן נושא טעון במיוחד, ומשכנע ביותר שכן לויט מראה מתאמים סטטיסטיים מובהקים התומכים בטענתו.
הבעיה הגדולה בספר הוא שרוב התובנות שמספק לוויט לא חורגות מסוג התובנות שאפשר לייצר גם במעבדה ביתית, ללא עזרת לוחות סטטיסטיים ואלגוריתמים מסובכים. ההבדל הגדול בינו לבינינו הוא כמובן מה שקרוי ההוכחה האמפירית. אצלנו זו תמיד תהיה השערה לא מבוססת; אצלו זו עובדה בלתי ניתנת לערעור. הנה לכם כמה דוגמאות נבחרות.
כולם יודעים שיש מורי בית ספר שמרמים כדי שתלמידיהם יוציאו ציונים טובים יותר בבחינות הארציות. קוראים לזה היגיון ישר. כמו שאומר סטיבן לויט – כמעט כולם מרמים, אם הסיכון כדאי. אבל רק הוא ושכמותו מסוגלים בשביל תשובה מוסמכת לעבד נתוני תשובות שנלקחו ממיליון מבחנים שנערכו ביסודיים בשיקגו. מתשובות אלו חולץ אלגוריתם שבדק אנומליות סטטיסטיות בכיתות מסוימות: מקבצים של תשובות זהות בשאלות הקשות אצל כל התלמידים; הישגים יוצאי דופן של כיתות חלשות וכו'. הרבה רעש ומהומה עושה לויט מהמחקר הזה, מפליג לאנקדוטות על האנשים המעורבים בניסוי, מתפאר בתחכום של האלגוריתם. ומה התוצאה שהתקבלה?
הפתעה. יש מורים שמרמים. כמה? הרבה פחות משחשבו, רק 5 אחוז לערך. האם אנחנו יכולים לנשום לרווחה? האם המחקר המדעי-אמפירי הוכיח שהמצב אינו גרוע? לא. לויט בעצמו מודה כי הם תפסו רק חלק מהפושעים. וכנראה המספרים האמיתיים עומדים סביב 35 אחוז. כלומר האלגוריתם לא ממש מועיל, אפילו מזייף. ומה עשו עם הנתונים האלו? ארנה דנקן (בעברו ספורטאי וסטודנט בהרוורד) שמונה למפקח הכללי של החינוך בעיריית שיקגו, החליט להשתמש בנתוני המחקר כדי לאתר את הרמאים. הניסוי הצליח מעל המשוער, מדווח לויט. 12 מורים פוטרו. אחרים הוזהרו. בשנה הבאה ירד מספר הרמאויות ביותר משלושים אחוז. וואו. במערכת החינוך של שיקגו, בסדר גודל של מערכת החינוך של ישראל בערך, יש כמה עשרות אלפי מורים, והאלגוריתם של לויט עזר לתפוס בסך הכל כמה דגי רקק. ועכשיו תשאלו את עצמכם, אם מנהל בית הספר היה בודק את התוצאות של כמה כיתות חשודות. האם אחרי שעה לא היה יודע לומר מי רימה? בוודאי שכן. האם יש לו אינטרס לעשות כן? לא בהכרח.
אלא שספארי המורים הרמאים מרתק לעומת מקרים נוספים שהטריוויאליות צועקת מהם נערמים על שולחננו. כך לדוגמה לויט שובר את הראש בסוגיה המפולפלת האם מתווכי דירות פועלים למען האינטרסים של הלקוחות שלהם. מסקנתו – אם לקצר סיפור ארוך – היא שלא. או, יותר נכון, לא בהכרח. לפעמים עדיף למתווך שלך לדפוק אותך, לגרום לך למכור את דירתך בשווי נמוך מערכה. בלאו הכי את הכסף הגדול הוא עושה מעצם חתימת העסקה. מה אכפת לו אם תפסיד עשרת אלפים דולר על הדירה, דמי התיווך שלו יינזקו במקרה שכזה בכמה עשרות דולרים.
מחקר פריקונומי נוסף שמתאר לוויט מספר על שני כלכלנים ופסיכולוג שיצאו לבדוק האם אנשים שמפרסמים מודעות היכרות אומרים את האמת על עצמם. גם פה הוכיתי בסופרייז. התשובה היא – לא. מתברר שאנשים כן נוהגים ליפות את הנתונים האישיים שלהם. הם משקרים ביחס לגובהם, מצבם הפיננסי, יופיים, צבע שיערם, מצבם המשפחתי וכו'. המחקר הקיף 30 אלף גולשים מארצות הברית, הרבה מעבר לסטנדרט מינה צמח הנהוג במקומותינו.
אחד ממקורות ההשפעה של לויט המוזכרים בספר הוא של ריצ'רד תאלר מ-1985 שהוכיח במחקרו "בירה בשפת הים", כי "אדם שמשתזף להנאתו על חוף הים ישלם באתר נופש 2.65 דולר עבור פחית בירה; אך ישלם לא יותר מ-1.50 דולרים לחנווני בעל הופעה מרושלת בחנות השכונתית". מדהים – לא? מעניין שלוויט לא מזכיר את המאמר הידוע של פרופ' אבי חרמוני "בורקס אצל הגזלן" (חשבונאות ומסים, כרך מד) שהראה מעל לכל ספק שחייל בגולני יהיה מוכן לשלם לגזלן על בורקס פילסברי עד פי שניים יותר מאשר על בורקס אורגינל במזנון בתוך העיר.
[התפרסם במוסף הספרים של "ידיעות", יולי 2006]
Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: כלכלה, פסיכולוגיה |
הבלוג של אייל דותן 
להשאיר תגובה