החדשות הרעות הן שהכרומוזום הגברי בסכנת הכחדה. כבר היום הוא מתקשה לייצר זרע תקין. ואם לא יקרה נס, בעוד 125 אלף שנה לא יהיו יותר גברים בעולם. החדשות הטובות הן שהנשים עשויות לשרוד. זאת בתנאי שהן יצליחו למצוא תחליף לזרע. ולא – המין האנושי ייכחד עד אחרון פרטיו בדומה למינים אחרים שהיו ואינם עוד על פני הכדור. התחזית המלבבת הזאת היא נושא ספרו של פרופ' בריאן סייקס, מומחה לגנטיקה מאוקספורד, "עתיד ללא גברים" (במקור "קללתו של אדם", הוצאת כתר). איך תופרים ספר שלם סביב אפוקליפסה משוערת שתתרחש בעתיד כה רחוק, שהוא הופך לחסר משמעות? כיצד כותבים על היחסים הטעונים של גברים ונשים דרך שפת הגנים והמולקולות?
בגסות. מאוד בגסות.
כמו רוב עמיתיו בשדה הגנטיקה, גם סייקס נשבע אמונים לדת הגנום. החסידים במסדר זה מאמינים שמולקולות קטנות אלו אינן רק אחראיות למה שקורה בגופנו, אלא לכמעט כל דבר העובר עלינו, מלידתנו ועד מותנו, ברמת הפרט וברמת הקולקטיב. לגנים יש בעיניהם כוונות, מטרות, תכליות, וכדי להגשימן הם יגייסו עורמה ותעוזה וזריזות. כשמדובר בעולם החי, בצמחים, בחרקים ובבעלי חיים, עוד אפשר לסבול את השפה המטאפורית הזאת; היא מתחילה לעצבן כאשר מדובר בבני אדם.
לנקבות יש כידוע שני כרומוזומי X ולזכרים יש X אחד ועוד כרומוזום Y קטן בהרבה. לדברי סייקס, כרומוזום Y עומד מאחורי כל תכונה "גברית", בין אם היא גופנית גרידא ובין אם היא התנהגותית או חברתית. הכרומוזום הזה אחראי למבנה העצמות, למסת השריר, למערכת הרבייה השונה, לשערות המקורזלות בגב, אך גם לאגרסיוויות הגברית, לדחף השליטה והבעלות, להרגלי היגיינה רעים, לאהבת המלחמה והממון. למה ללכת סביב סביב: ההיסטוריה האנושית, חד וחלק, עוצבה על ידי הדחף של כרומוזום Y להנציח את עצמו.
סייקס לא מבחין בין מין ביולוגי לבין זהות מינית. בין מין לג'נדר. מבחינתו, ההבדלים הם סמנטיים וכל הישגי המחקר הפמיניסטי, כל הפרספקטיבות העכשוויות על בניית הסובייקט, משולים לרעש רקע שצריך להחליש כדי לשמוע טוב יותר את האמת הצרופה של איש המדע. כמו אחרון המדענים, גם סייקס הוא ריאליסט תמים שאיננו מכיר בעובדה שההסתכלות האנושית על העולם ועל עצמנו ספוגה בייצוגים, בסימנים, בקודים תרבותיים, בקונבנציות. אפילו המדע לא חף מכך, כפי שהראה הדור האחרון של הסוציולוגים. יש מרחק עצום, למעשה בלתי ניתן לגישור, בין אנליזה כימית של מולקולה לבין הסבר של התנהגות אנושית. לכל אירוע בעולם יש אינספור דרכי תיאור וכל אחת מהן מכוננת אותו כאחר. אבל לא אצל הגנטיקאים.
קצת לקראת סוף הספר שואל סייקס ביושר ראוי לציון – מה נעשה עם ההומוסקסואלים. באמת, מה נעשה איתם. מסתבר שהם מהווים הפרכה לתיאוריה הגורסת שכרומוזום Y עושה אותך גברי. הומוסקסואלים נמשכים למרבה הפלא דווקא לגברים ומתנהגים כמו נשים פוחזות אבל בכל הבדיקות שערכו גנטיקאים הם לא מצאו שום שוני גנטי בינם ובין הטרוסקסואלים. כרומוזום Y שלהם דומה לכל כרומוזום Y של גבר נורמלי. אכן בעיה. אם גבר יכול להתנהג כמו אשה למרות שהוא בעל כרומוזום Y, תוהה סייקס, אולי הומוסקסואליות היא בכל זאת תוצר חברתי ותרבותי? אפשרות זו מפחידה כל-כך את סייקס, מאחר שהיא שוללת מהגנים היקרים שלו את היכולת לחולל בני אדם, שהוא מיד מזדרז להעלות השערה נועזת שמשאירה אותנו במגרש המשחקים הגנטי. אתם יושבים? הומוסקסואלים הם הנקמה של הדנא המיטוכונדרי של הנשים בכרומוזום הגברי. הבנתם? לא ממש. האם מדובר בסוג של קיל ביל ברמה מולקולרית המשפיע על חיינו בהווה? ייתכן. מי יודע. למה להתעמק בהסבר כאשר מכמנים שכאלה שזורים בו: "האם ייתכן שבן הומוסקסואל עושה בשביל אמו את אותו דבר שהפועלות העקרות בכוורת עושות למען המלכה האם? האם הבן ההומוסקסואל עוזר לאמו לגדל את אחיותיו?"
עוד טענות. הספר עמוס בדיונים ארכניים על אודות שושלות ומשפחות סקוטיות וויקינגיות, בלי אף מלה אחת על היהודים, העם הנבחר. יש ביקור ארוך מדי במעבדה, שם אנחנו מתוודעים לאנליזות כימיות מפורטות. יש היסטוריה של המדע, על קצה המזלג. הסברים גנטיים מפותלים למכביר. חסרות רק משוואות וכדור השינה הטקסטואלי מוכן לשימוש. איך אומר זאת בעדינות? לסייקס חסר כנראה גן הכתיבה. גן זה נמצא לדוגמה אצל הקולגה שלו ר'יצרד דוקינס, מחברו של הגן האנוכי והשען העיוור שידע לספר את סיפורה הסבוך של האבולוציה בכשרון של סופר מתח. החומרים עצמם אינם משעממים, אך סייקס לא יודע תמיד להבחין בין עיקר לטפל ורק גיקים מושבעים של גנטיקה עשויים להתלהב מהשאלה איך מחלצים ד-נ-א מכדוריות לבנות.
[התפרסם במוסף הספרים של "ידיעות אחרונות", פברואר 2010]
Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: גנטיקה, גנים, סוציו-ביולוגיה |
הבלוג של אייל דותן 
אחת הבעיות המרכזיות של הכותבים על הגנים, שהם מתבלבלים בין מטאפורה למציאות. "הגן השואף להפיץ את עצמו" זו מטאפורה, או דרך להסביר דברים. לגן אין ולא יכולה להיות כוונה, רצון או התכוונות למשהו כלשהו. ובכלל גן הוא לא משהו קיים, גם הוא עצמו מטאפורה. מה שקיים הוא שרשרת של אטומים המחוברים זה לזה בצורה כזו או אחרת.
מסכים לחלוטין. הבעיה היא חוסר הכרתם במימד המטאפורי של טענותיהם.
עד הפסקה על ההומוסקסואליות הוא היה סתם עוד כומר גנטיקה מעצבן, אבל שם כבר ממש קפצו לי שאר הפיוזים.
ככה זה גברים, אנחנו מתעצבנים מהר מאוד. זאת התנייה תרבותית, אגב, לא גנטית… (-;
בדיוק חשבתי על זה כשבאתי לאסוף את בני מהגן וראיתי איך הבנים כל הזמן הולכים מכות והבנות נורא מוצי פוצי והיה לי רגע בריאן סייקס כזה ואמרתי לעצמי – הכל הורמונים וגנים. אין מה לעשות. ואז חזרו אלי עשתונותיי התיאורטיים והבחנתי איך הגננות מסכינות עם ההתנהגות האלימה של הבנים אבל כאשר בת מתחילה להיות אלימה, הגננות מקימות מהומת אלוהים. אין לי ספק שהורמונלית-גנטית-פיזיולוגית, איך שלא תקרא את זה, יש הבדלים בין המינים. זה מוכח מדעית. ואולי אם מעלים אצלנו את רמת ההורמון טסטוסטרון אנחנו באמת נעשים אלימים יותר. אבל הגננת – ובשבילי היא סתם שעיר לעזאזל – מחזקת את המשוב הזה. הגוף לומד שייצור הורמון המגביר את רמת האלימות הוא מקובל חברתית.
מה שמדהים אותי, בתור קורא קבוע של הכנסייה הגנטית, ומצד שני חובב של הכנסייה החברתית, שכמעט כל תופעה ניתנת להסבר כפול – גנטי (אבולוציוני) וחברתי. מדובר בשני המקרים באנשים אנטי דתיים (לאו דווקא פוליטית, אלא מהבחינה הביקורתית – מדעית), שנעים בשני כוונים שונים, אך על בסיס אותה אנרגיה – התרחקות מפרדיגמות ישנות אל עבר עולם נייטרלי אובייקטיבי.
ניקח את הדוגמא ההומסקסואלית – ההסבר המקובל לתופעה פשוט, נשמה של נקבה חדרה לגוף של זכר (עיין שער הגלגולים לאר"י). העולם המודרני לא מעוניין בהסבר לא מדעי, והוא חייב למצוא סיבות, ושתי קהילות החוקרים הולכות בכוונים שונים – גנטי (בצורה די משכנעת לטעמי) או תרבותי, כאשר כל קהילה דבקה בעמדתה לאורך כל הסוגיות.
האם יש כאן ניטרליות וחקירה המנותקת מאמונות קודמות, או שמא יש כאן שתי פרדיגמות פונדמנטליות?
ושוב הפוסט מודרנה מכה, את הפוסטים ואת המודרנים כאחד.
(ובהערת שוליים אפנה לבלוג פסיכו אבולוציה מעולה – http://greengross.wordpress.com כמובן שיש שם גם מאמר על הומוסקסואליות…)
אוי הגנטיקאים – הרסו את הביולוגיה והפכו אותה למתמטיקה…
לא קראתי את הספר אבל הניסיון להבין הכל רק מן הצד הגנטי הוא כמובן פתאטי ומאוד חד מימדי
לפי התאוריות המעודכנות בביולוגיה ישנה מלחמה בין הזכר והנקבה כאשר הנקבה במינים מסוימים מנסה למנוע מהזכר את ההזדווגות ולהוליד צאצאים נקביים בלבד
פופלרי בקרב חרקים אך עוד לא הגיע ליונקים (כמה שידוע לי)
דרך אגב ישנו מין של צרעות שאיבד את כל אוכלוסיית הזכרים כתוצאה מהדבקות מכוונת בחידק שגורם ליצירת נקבות בלבד באוכלוסיה.