להקה היא הרכב של פרטים המצויים בסימביוזה ואשר יוצרים ישות אחת, דינמית, מתפקדת. ארגון כמו להקה מתאים לקבוצה מצומצמת יחסית של פרטים, מארבעה ואילך עד לכמה עשרות לכל היותר.
להיות בלהקה פירושו בהכרח להיכנס להיעשות חייתית כלשהי, משום שלהקות יש קודם כל בטבע. בעלי חיים רבים כמו הזאבים והאריות והעכברים והדולפינים חיים בלהקות וצורת הארגון וכללי המחיה שלהם הם מושא החיקוי של להקות אנושיות לוחמות, כמו כנופיות, שבטים נודדים, יחידות גרילה.
ערפדים? כמובן. להקת רוק? בוודאי. גם צוות פיתוח של סטרט-אפ או סיירת מובחרת. ואין להוציא מכלל חשבון – כנופיות, פיראטים, חבורות רחוב וחבורות אופנועים וחבר'ה מסוגים שונים, אפילו חבורות ספרותיות. יש אינספור ואריאציות.
היחסים עם המנהיג הם אחרים לגמרי מצורות המוניות של ארגון חברתי – דמוקרטי או טוטליטרי. המנהיג בלהקה איננו אב גדול, הוא איננו מרכז ומשענת מוחלטת, משום שהוא יכול להיות מוחלף כל רגע. בין אם הוא אריה או מאפיונר, הוא מצוי בסכנה מתמדת ויש הכרה בכך שמקומו, עקרונית, יכול להיתפס על-ידי מישהו אחר. זה לא האבא בתא המשפחתי, שמראש יש חוסר אפשרות להחליף אותו. שלוחת המאפיה בצפון ניו-ג'רזי התנהגה כלהקה. טוני סופרנו היה נתון בסכנה מבחוץ ומבפנים. המנהיג משחק צעד צעד, חייב להמר על הכל, בכל יד שכן סימן קטן של חולשה ושאר הזאבים היו עטים עליו.
קל לדמיין את מערך הכוחות בלהקה אם מביטים בצורת הישיבה שלה מסביב למדורה. אין זה מבנה קוצנטרי של מעגלים בתוך מעגלים, כמו במדינה, אלא מעגל אחד. לצד כל אחד יושב עוד מישהו אבל הוא חשוף בגבו אל הטבע, אל החוץ המאיים. במלים אחרות, צריך להגן בעצמו על התחת שלו. המנהיג נמצא באותו קו. לא במרכז. לא מוגן. ללא שומרי ראש. מבט אחד בלהקת סרדינים הפוגשת דולפין טורף מראה כיצד אף סרדין איננו נמצא יותר מרגע אחד במרכז. הלהקה נעה בצורה כזאת שכל פרט בה הופך ברגע מסוים לחשוף וברגע שאחריו במרכז.
בכל מקום שבו יש להקה – יש גם יחיד יוצא דופן. הוא נקודת הכניסה שלנו, הוא הקשר שלנו אל הריבוי הלהקתי. איתו יש ליצור אחווה, שותפות. זה לא חייב להיות המנהיג. זה יכול להיות גם מישהו שהופרש מהלהקה. ב"מובי-דיק", אחאב יוצר קשר עם לווייתן שחי לבד, סוג של מפלצת. היחיד יוצא הדופן יכול להיות לדוגמה המכשף, והוא זה שנמצא בקשר עם עולם החי. דון-חואן, המדריך של קסטנדה, העביר אותו סדרה של היעשויות בעזרת פטריות וחיות.
היחסים בין אותו יחיד יוצא דופן ללהקה/כנופייה שלו הם יחסים של בורדרליין. הוא בין לבין. הוא לא הטיפוס המובהק, הפרדיגמטי, מעין אידיאל שכל חברי הקבוצה צריכים לשאוף אליו ושאותו צריך לשכפל כדי להבטיח את עליונותה של הקבוצה. מנהיג כנופיית רחוב או חבורה בכלא פורס תמיד את חסותו על מישהו שאיננו עונה על האידיאל של הקבוצה, מישהו ששונה ממנה ולכן יכול להוות מימשק עם להקות אחרות או עם החוץ.
ללהקה אתה מצטרף כי ננשכת, כי נדבקת, כי נסחפת. אין פה שושלות, כמו במשפחות או בשלטון אבסולוטי. לא קודמים לכך עיון או בדיקה מוקדמת.
מבחינת דלז וגואטרי ארגון להקתי הוא דרך לחשוב על חיים במסגרת אחת של ריבוי שתשמר את הסינגולריות של כל פרט ולא תכפיף אותו לקבוצה או למסמן-על כלשהו. הניגוד המובהק ביותר לצורת הארגון הלהקתי הוא עם, אומה, לאום ומדינה – צורות הארגון המודרניות שמבטיחות לאינדיבידואל חירות וחופש אך למעשה מקודדות אותו בכל דרך אפשרית אל מרכז מדומיין של הגמוניה ושליטה.
הבלוג של אייל דותן 
להשאיר תגובה