אינטר-פסיביות: מיקור-חוץ של רגשות

לעשות מנוי לחדר כושר גם אם אין לך שום כוונה לפקוד אותו, או לגור במרכז העיר גם אם שבועות שלמים אינך יוצא מהבית ולא רואה איש

נסענו לבקר חברים במיצפה בגליל. ישבנו כמה זוגות על קערת ירקות אורגניים וגבינות מהמשק של השכן וקיטרנו. ואז אחד מאתנו, תושב תל-אביב כבר עשרים שנה, עשה את הטעות וירד על המארחים. על הבידוד, על השקט הנורא, על הריחוק מכל מקום יישוב וקניון, על הטבע הפראי והלא-מתחשב שמקיף אותם. מיד כולם קמו להגנת החלוצים. מעבר לשבחי המקום (שבינינו: הוא לא מציאה גדולה וגם מפוקפק אידיאולוגית), איש מהנוכחים לא הבין איך אותו חצוף שגר בדירת-קרקע צפופה וטחובה וחשוכה באבן גבירול, מעז לקרוא תיגר על המרחבים והדומייה. מדוע דווקא הוא, הרווק המושבע, שעובד מהבית ולא מוציא את חוטמו ממנו, ואפילו את הסיגריות הוא מזמין מהתפנוקיה, מתעקש לגור בתל-אביב. מה כבר יוצא לו מזה, חוץ משכר דירה מופקע?

זו היתה אחת הפעמים הבודדות שבהן השכלתי האקדמית לא עמדה לי לרועץ. העובדה שכולם מסביב מבלים, יושבים בבתי קפה, קורעים את העיר, שותים ועושים סמים, טענתי בלהט, פועלת גם על חברנו, אפילו שהוא נשאר ספון בבית. מבחינה אובייקטיבית, הוא חלק מהקהילה התוססת של תל-אביב, ונוטל בה חלק פעיל. איך בדיוק? דרך המימשק של האינטר-פסיביות (Interpassivity).

התוודעתי לאינטר-פסיביות במהלך קריאה בספרו הראשון של סלבוי ז'יז'ק "האובייקט הנשגב של האידיאולוגיה". רסלינג מוציאה אותו בקרוב בתרגום משובח של נועם יורן ובעריכה מדעית של החתום מעלה ואני מאוד ממליץ. מכל מקום, כך מוסבר הרעיון בספר:

האמונות האינטימיות ביותר, ואפילו הרגשות האינטימיים ביותר, כמו חמלה, בכי, צער, צחוק, יכולים להינשא על ידי אחרים, וגם בהעברה אליהם אינם מאבדים מכנותם… נזכיר לעצמנו תופעה רגילה למדי בסדרות טלוויזיה פופולריות: "הצחוק המוקלט". אחרי הערה שאמורה להיות שנונה או מצחיקה, שומעים את הצחוק והתשואות שהוכנסו לפסקול – והרי לנו מקבילה מדויקת למקהלה בטרגדיה הקלאסית; זה המקום לחפש את שרידיו החיים של העבר. כלומר: מה הטעם לצחוק הזה? התשובה האפשרית הראשונה – זו הגורסת שהצחוק המוקלט מזכיר לנו מתי לצחוק – גם היא מעניינת דיה, מאחר שמשתמע ממנה הפרדוקס שצחוק הוא עניין של חובה ולא עניין של תחושה ספונטנית. אולם תשובה זו אינה מספיקה, מאחר שלרוב אין אנו צוחקים עם הצחוק המוקלט. התשובה המדויקת היחידה תאמר שהאחר הגדול – המגולם במכשיר הטלוויזיה – משחרר אותנו גם מהחובה לצחוק, שהוא צוחק במקומנו. כך, גם אם לאחר יום של עבודה קשה ומטופשת אנחנו רק בוהים בעייפות במסך, נוכל לומר בסוף שמבחינה אובייקטיבית, דרך תיווכו של האחר הגדול, ממש נהנינו.

>>>

הרבה אנשים שלא רוצים לצחוק דווקא, או לא רוצים / לא יכולים / לחוות שורה של רגשות או מידעים, מבצעים סוג של מיקור חוץ. משום כך התופעה של האינטרפסיביות רחבה הרבה יותר ממה שחושבים. היא היתה קיימת גם בימי קדם. מקהלת הנשים המקוננות בטרגדיה ובחברות מסורתיות אחרות מבצעת את מה שהצחוק המוקלט  (canned laughter) עושה לגבי סיטקום, אבל בצורה הפוכה. הן בוכות בשבילנו. הן שופכות את מררתן על העולם, על האלים, על כולם בשבילנו. הן מאפשרות לך לקבל אורחים, לשמור על חזות מהוגנת, לעסוק בענייני הירושה, ולא להתפרק מצער. אינטרפסיביות איננה רק תופעה מערבית: ז'יזק מזכיר את גלגלי התפילה הטיבטיים: אתה כותב את התפילה על פתק, מכניס לגלגל ומסובב. אתה יכול לחשוב על מה שאתה רוצה. אובייקטיבית, אתה התפללת.

ובאמת, כשמאמצים את רעיון האינטרפאסיביות, פתאום העולם כולו נראה כמשתמש נלהב באופציה הזאת. לדוגמה, מוצרים שמכילים על העטיפה מלות אמוטיביות מוגזמות. "טעים בטירוף" של קנטקי פרייד צ'יקן; "פאנטה – בטירוף שלנו". או החביב עליי: "או-לה-לה!!!!". הטירוף הזה – מהו? הוא איננו חלק מהחוויה שלנו, כשם שאיננו צוחקים מסיטקומים. הוא נחווה בצורה אובייקטיבית על-ידי המסמנים עצמם, במישור של העטיפה.

הטכנולוגיות החדשות של הקלטת תוכניות מראש משמשות אף הן כמיקור חוץ. לא של רגשות, אלא של צפייה והנאה ממנה. מכשירים כמו יס מקס, vod, טיבו ואחרים מקליטים תוכניות מראש לפי בקשתנו, ואם מחברים אליהם את ההורדות הפירטיות של תוכניות וסרטים, קבצי מוסיקה ובמקרה שלי e-books מהרשת, יוצא שלכל אחד מאתנו יש בבית ספרייה עצומה של תכנים דיגיטליים שאין שום סיכוי שנראה אותם אי פעם. ועם זאת, אנחנו עדיין מתעקשים למלא את הספרייה בעוד ועוד תוכן. יש לנו הרגשה, שבעקבות ז'יז'ק נוכל לומר שהיא מבוססת, כי למציאותם של התכנים הללו, גם בלי שנצרוך אותם בפועל, יש השפעה ברוכה עלינו. כי אנחנו באמת מתעשרים מקיומם.

לפני שנים לא מעטות, כשהייתי סטודנט מתחיל לתואר שני, הזמין אותי אליו בנימין הרשב מאוניברסיטת ייל לעזור לו בהבאה לדפוס של כל כתביו בעברית. בזמן הפנוי שרצתי בספריה הענקית של המקום. הנה ההזדמנות שלך לאסוף חומר לתזה, אמרתי לעצמי. באותם ימים, טרום מאגרי המידע הדיגיטליים שיתרו את הצורך בהשגת עותק פיסי, השגת מאמרים מכתבי עת בינלאומיים באנגלית, ובוודאי מצרפתית, היתה משימה מאוד קשה לסטודנטים ישראליים. היה לי רק שבוע אחד, ולא היה לי זמן לעיין בחומר ולברור את הטקסטים הרלבנטיים. אז פשוט אספתי מכל הבא ליד מכל האולמות בכל עשרים הקומות במגדל הספרייה ובחמשת הימים הבאים עמדתי ימים כלילות ליד מכונת הצילום וצילמתי. משהו כמו כמה אלפים של עמודים. שלחתי הכל בדואר בשני ארגזי ענק. במטוס, בדרך חזרה, היכן שהוא מעל לאוקיינוס האטלנטי, חדרה למוחי ההכרה כי אני צריך להחליף את נושא המחקר. הוא משעמם. מיושן. לא סקסי. ומעל לכל, הרגשתי שמיציתי אותו. שאני כבר יודע עליו הכל ואין לי או למישהו אחר מה לחדש. כיצד ידעתי זאת? רק מצילום המאמרים. רק מצילום המאמרים. ולמרות שכביכול ביליתי את כל השבוע בעמידה ליד מכונת הזירוקס בצילום טקסטים  שלעולם לא אקרא, לא הרגשתי כי הביקור בוזבז. להיפך, הרגשתי שיצאתי בזול. המכונה קראה בשבילי (היא אפילו דפדפה). שבוע אחד של עבודה מאומצת חסך לי חודשים, אולי אף שנים, של מחקר עקר שלבטח הייתי נוטש אותו מאוחר מדי.

בגלל אשמה על שאתה מזניח את גופך ובריאותך, אשמה המיוצרת על ידי תרבות ההמונים ו"הדאגה לעצמי" כמו שקורא לה פוקו, אתה עושה מנוי למועדון כושר אופנתי. כמובן שאינך הולך, משום שזה נורא משעמם ומתיש וחסר תוחלת. אבל יש פה רווח. אתה עובר מאשמה על שאתה מזניח את גופך לאשמה על שאינך מנצל את המנוי – כבר הפחתה בעונש. ולכך מתלווה הסיפוק האינטרפסיבי שבלהיות בעל מנוי לחדר כושר, הרי זה כמעט כאילו הלכתי לשם.

אפשר לאחסן ריגוש – כל ריגוש שהוא – זעם, שמחה, צער, הנאה, סיפוק וכו' – כמו שמאחסנים אינפורמציה ואפשר אפילו להשאיל אותו למישהו או משהו אחר – ובכך להיות פטורים כביכול מביצוע שלו וליהנות באופן מסוים מפירותיו. זהו מיקור חוץ של הדברים הכי אינטימיים שלנו. כל הפנים הכביכול אישי שלנו, כל החוויות הפרטיות כמו רגשות, מחשבות, אמונות כו' יכולות להיות בעלות קיום אובייקטיבי, חיצוני, בלי שאנחנו נצטרך לחוות אותם או לצרוך אותם בפועל. הדוגמה הקיצונית ביותר המוכרת לנו מצויה בדת  הוודו בהאיטי. כידוע, נזק לבובה של אדם אמור לגרום נזק לאדם עצמו. במקרה הזה פועל הנוסבו (nocebo) שהוא ההיפך מפלסבו: השפעה רעה ללא מגע או קשר. הבובה היא המדיום האינטרפסיבי המשמש את המקרבן שלא רוצה להתלכלך בעצמו. במקום לדקור את אויבי, אני דוקר את הבובה המייצגת אותו ונותן לכישוף לעשות את השאר. ההבדל העיקרי בינינו לבין האדם הפרימיטיבי הוא שהאחרון יודע שהוא מבצע כישוף בעוד אנחנו כלל לא מודעים לתכלית מעשינו, אנחנו פשוט עושים אותם ומספקים להם רציונל אחר. צפיתי בתוכנית כדי להעביר את הזמן; צילמתי את העמודים, כי אזדקק להם בעתיד וכו'.

האין המתנחלים, על האלימות, הלהט המשיחי, הדבקות, הגזענות, שליחים של ציבור גדול בישראל שלא מוכן לעשות את המעשים הללו בעצמו אך מעלים עין בצורה שיטתית ומאורגנת כשהם נעשים על-ידי אחרים? האם הם לא מי שציבור גדול נותן להם להתענג בשבילו, להגיד בקול מה שכולם חושבים בסתר, לממש בגלוי פנטזיות גזעניות ופשיסטיות? וכך, כשמכים רועה זקן, אני יכול לצקצק בשפתיי, או אפילו לעבור לסדר היום, אבל מבחינה אובייקטיבית התפרקתי. הראיתי להם.

8 תגובות

  1. נפלא. נהניתי לקרוא.

  2. מרתק. והפסקה על השבוע בספרייה תלך איתי עוד הרבה זמן…
    לא הבנתי למה קראת לזה "מיקור חוץ", כלומר מה זאת המילה הזאת מיקור, מאיפה זה בא.
    ותודה על הפסקה האחרונה.
    למעשה המושג הזה מנסח מחדש מנגנון מוכר שכבר אפלטון דיבר עליו לגנאי ב'פוליטיאה', על איך אנחנו כצופים "תופסים טרמפ" על חוויה של מישהו אחר, גם לא עושים כלום, גם נהנים ומרשים לעצמנו לאבד שליטה על השסתומים הרגשיים או היצריים וגם לא לוקחים על כך אחריות.

  3. נהדר. אחד הרעיונות הטובים שקראתי לאחרונה.
    הבחנתי בזה עד עכשיו רק בהקשרים מאוד אישיים בהם מישהו "מעבד" את הרגשות שלי כדי שאחווה איזו הקלה (וההיפך), אבל ההקשר של צחוק בסרטים ועטיפות מרגישות הופך את זה למדהים עוד יותר.

    אבל קצת איבדתי אותך בייל. בעיני קרה שם משהו אחר שדומה יותר להתאהבות שהופכת מהר מדי לסקס חפוז. מחקר דורש קצב מסויים בו אתה מגלה וחושף שכבה אחר שכבה. נדמה לי אתה מצאת הכל בבת אחת וככה גם נמאס לך מזה. הכל לטובה, כמובן.

  4. […] רק להוריד אותו (דומה לאינטר-פסיביות, כפי שמתאר אותה אייל דותן. אבל זו תופעה שדורשת דיון […]

  5. כתיבה מקצועית וענינית
    מאד נהניתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: