בפרק 7 בספר "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" מנתח פרויד מקרה של היסטריה נשית קולקטיבית המתרחש בפנסיון:
אחת הבנות מקבלת ממחזר סודי מכתב שמעורר את קנאתה ועליו היא מגיבה בהתקף היסטרי. כמה מחברותיה המצויות בסוד העניין תאמצנה את ההתקף שלה על דרך "ההידבקות הנפשית", כפי שנהוג לכנות זאת. המכניזם הוא זה של הזדהות מכוח הרצון או היכולת לעמוד במקומו של אדם אחר. האחרות רוצות גם הן יחסי אהבה סודיים, ותחת השפעתה של תודעת האשמה הן מקבלות על עצמן גם את הסבל הכרוך בכך. זו תהיה טעות לטעון שהן מאמצות לחיקן את הסימפטום מתוך השתתפות בצער. נהפוך הוא, ההשתתפות בצער היא הנוצרת מתוך ההזדהות, וההוכחה לכך היא שהידבקות וחקיינות מן הסוג הזה נוצרות גם בנסיבות כאלה שלגביהן אפשר להניח שמתקיימת הרבה פחות סימפטיה בין הצדדים ממה שמתקיים בין בנות בפנסיון. (תרגום: נועה קול. רסלינג, עמ' 77)הבעיה של פרויד היא מדוע הבנות מקבלות התקף היסטרי, מורטות שערות, צורחות, בוכות בכי קורע לב, עניין לא נעים כשלעצמו, למרות שהדרמה שייכת בכלל לחברה שלהן. האם לא תיתכן תגובה אחרת למראה חברתן? פרויד שולל מיד את האפשרות שמדובר פה באמפתיה אל חברה, שצערה מציף וכובש אותך ללא יכולת להתנגד, וגופך הופך להיות תיבת תהודה של חברתך. פרויד לא אוהב "הידבקויות". הזדהויות עיוורות, ספונטניות. הוא לא אוהב את תיאוריות ההמון "המשונות" האלו שקדמו לו בפסיכולוגיה של המאה התשע-עשרה, שראו את הסובייקט כפסיבי מאוד ביחס לרגשות קולקטיביים שסוחבים (תיאוריות שאגב עשו קאמבק אדיר בדור האחרון). אצל פרויד יש מנגנונים שלמים שחוסמים את ההשתלטות המוחלטת של הזולת, או לפחות מווסתים אותה. מבחינתו, הסיפור הוא אחר. כל הבנות בפנסיון משתוקקות לרומן אהבים סודי, כי זה מה שעושות בנות בגיל הזה: מפנטזות על האביר על הסוס הלבן. וכולן רוצות להיות במקום החברה שלהן, זו שעשתה את זה, שיש לה רומן על באמת. וכשהאהוב שולח לה מכתב דחייה, הן מיד מאמצות את התגובה שלה, כאילו הן קיבלו את המכתב בעצמן. האינטרס הליבידינלי שלהן ברור: הן רוצות לקבל התקף היסטרי כי כך יתאפשר להן להתחלף בפנטזיה עם חברתן. דבר נוסף: כך גם מרצים את הסופר-אגו ששופט בחומרה רבה את התשוקות המיניות הלא-נאותות שלהן. ההתקף ההיסטרי הוא העונש עליהן, וזה בסדר. מגיע לי להיענש. אני נערה לא מהוגנת. לפחות בפנטזיה.
אוקיי, נניח לרגע שזהו הסבר הגיוני להתקף היסטריה קולקטיבי אצל חבורת נשים. אבל מה קורה לחבורה של גברים בעיצומו של התקף היסטרי קולקטיבי? מה יצית אותו? מהי התשוקה המשותפת שמכוננת אותו? מעניין שפרויד לא טורח לדון בשאלה – למרות שמבחינתו היסטריה איננה בהכרח נוירוזה נשית. הוא עובר מהמקרה הזה הישר לדיון בחידה של ההומוסקסואליות הגברית, אותה הוא אגב פותר (לשיטתו) בפסקה אחת בלבד (עמ' 79). כל המהלך הוא סימפטומתי בכמה וכמה רמות. לא ניכנס אליו, תרתי משמע. במקומו, אני מזמין אתכם לדמיין את התרחיש הבא, שבדרך כלל לא מתויג כמקרה של היסטריה גברית קולקטיבית.
שלושה קאובויים נכנסים לבאר, מתיישבים, מזמינים ויסקי. הבריון של המקום קם, ניגש ליושב במרכז ומתחיל להתגרות בו, כך סתם בלי שום פרובוקציה מצידו. מתי שהוא אחד מהם ישלח אגרוף לפרצופו של השני. מהלומה אחת תוביל למהלומה נגדית. חבריו של הבריון יצטרפו, חלקם ירים כיסא, אחרים יניפו בקבוקים ריקים ואליהם יצטרפו כל יושבי הבאר למלחמת הכל בכל…
קלישאת המערבונים עובדת רק בגלל שאנחנו מקבלים כמובן מאליו קרב אגרופים ספונטני שמתלקח ללא סיבה אמיתית וסוחף את כולם. אין ספק, היסטריה היא תסבוכת סקסואלית. כשהבנים רבים בבאר, זה על השאלה מי יותר גבר, למי יש ביצים גדולות יותר, זין ארוך יותר. הם רבים על עוצמה אינפנטילית, בסיסית, חייתית, עוצמה פאלית שממירה מיניות מודחקת, אולי הומוסקסואלית, באלימות מתפרצת. הם שבויים בקונספציה פאלית שבה להכות, להכניע את הזולת עושה אותך כביכול גבר מובהק, קוהרנטי, וירילי יותר. ניתוח פרוידיאני לסיטואציה, יטען כי תסכול מיני שהוא מנת חלקם של רוב הגברים במסבאה, גורם להמרת התשוקה המינית החסומה בתשוקה אלימה מתפרצת. וכך, תסכול מיני מוביל קבוצת בנות לבכי היסטרי וקבוצת בנים – לקרב אגרופים. כל מה שצריך זה להצית את התבערה. היא מחכה שם, מתחת לפני השטח, למישהו, או מישהי שיתנו את האות, שיפרוץ בבכי, שייתן בוקס. שיראו את הדרך.
מעניין ששוב לוקחות הנשים, ובגדול. ראשית, את התגובה של הנשים אפשר לפרש, בניגוד לפרויד, דווקא כאמפתיה קבוצתית, כסוג של תמיכה קולקטיבית. מישהי מתמוטטת מצער וכולן עושות כמוה. מה יש, אין דברים כאלו? האם כל-כך מופרך לחשוב על סולידריות? וגם אם נקבל את פרשנותו של פרויד, אודות תהליכי הזדהות אגואיסטיים לגמרי, עדיין ברור שחבורת הבנות לא מפנות את התסכול או את הצער אל מישהי אחרת, הן לא מנסות להיפטר מהרגש השלילי באמצעות הטלתו על הזולת. הן לוקחות את המטען השלילי על עצמן, נותנות לו להתפרק בגופן.
גם לאבד עשתונות, צריך לדעת איך.
1:0 לנשים.
הבלוג של אייל דותן 
יפה, יפה, יפה!
אני חושבת שהאנלוגיה מצויינת,
והמסקנה נפלאה!
תודה.
מעניין,
אגב, מבלי חלילה לתמוך באלימות לשמה, שים לב שגם בה יש מידה של תכלית.
לפחות המטרה היא ברורה- להכניע את היריב בעוד שבהיסטריה הנשית נקודת ההתחלה והסיום דומות מאוד וגם אם לא, הרי שהיסטריה לא מובילה להשגת תכלית. מבחינה זו- 1:1.
בעצם, גם האלימות לא ממש מביאה אותנו לתוצאה וגם כשכן, היא גוררת אותנו לעוד אלימות. הייתי מעדיף קצת הסטרייה על כל כמויות הדם שנשפכו על ידי גברים.
טוב, 1:0 לך.
תודה אייל