הבלוג של אייל דותן

אחד האמנים יוצאי הדופן שמסתובבים בשדה האמנות העולמי הוא מרקוס קואטס.  מרקוס הוא שמאן בעיני עצמו, המדבר עם הרוחות והציפורים וחיות הבר, נועץ איתן ומעביר מהן מסרים לאנושות. ואני חושב שסוף סוף הבנתי מה גדול בו.

הוא היה לא מזמן בביקור בארץ, כאורח של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון ויצר שם עבודת וידיאו מהפנטת המערבת את מוטי ששון, ראש עיריית חולון. אנא צפו בקטע הבא ממנה לפני שתמשיכו לקרוא >>>

יש שאומרים לעצמם: אין שום דרך כמעט שבה הטקס השאמאני שביצע מרקוס קואטס (Marcus Coates), לבוש בטרנינג אדידס כחול, שממנו מבצבצת ארנבת מתה, במשרדו של ראש עיריית חולון ישפיע על הסכסוך היהודי-פלסטיני. זוהי בדיחה, בדיחה שיכולה לשעשע אותנו, או להיות על חשבוננו. על חשבון קהילת האמנות, שמתעסקת עם ארנבות מתות מאז יוזף בויס במיצג המפורסם שלו ב-1965, ועל חשבון העמים משני הצדדים. זהו טקס משולל כל תוקף, המבוצע בידי אמן מחופף על הראש. אני לעומת זאת מאמין שכך בדיוק נראית חשיבה ואמנות מחוץ לקופסה הלבנה.

אפשר כמובן ללעוג לקואטס, על הלהט, על הפאתטיות שבמחוותיו; או לראות בו אמן ציני שמעמיד פנים, שרוכב על טרנדים של אמנות ילידית ושל היעשות חיה. אני מאמין שהוא כן לגמרי וממפיק המון מהצפייה בו ומחשיבה על המופע שלו. לדוגמה, אינני שופט את האונטולוגיה שלו. אינני סבור שהאונטולוגיה שלי עדיפה משלו. אולי הוא באמת מדבר עם גיריות. מי יודע? מי ישפוט? הרי אף אחד מבין הצופים, וגם אני, לא יודעים להבחין בין מתקשר אמיתי עם גיריות לבין מעמיד פנים. אולי הטרנס עשוי לעבוד, במרחב כלשהו, אולי של האמנות? הרי כל הפתרונות שהוצעו עד כה לסכסוך התבררו כלא-יעילים. אם יש כאן לעג או ביקורת – הם מופנים כלפי קהילת המומחים הרצינית, זו בעלת האונטולוגיה המוסמכת, היציבה, אלו שקוראים את הראש של החמאס, של הערבים, של הישראלים, של העולם. אלו שמספקים הערכות מצב המבוססות על הנתונים. אח, הנתונים. איפה היינו בלי הנתונים. אלו שממתיקים סוד עם ראש הממשלה ועונים על שאלות לא לייחוס של כספית את שביט.

לשאלה של ניקולא בוריו בראיון שקיים איתו בספרו Altermodern, האם השיטה השאמאנית שלך מאפשרת לך לנדוד דרך הזמן והמרחב? ענה מרקוס קואטס: כן, זהו עולם שבהתחלה נוצר על ידי הדמיון שלי ולבסוף מתנתק מהעצמי המודע שלי, מקום שיוצר את הזמן ואת המרחב שלו עצמו.

אם נחליף את הצמד "השיטה השאמאנית" ב"אמנות" שלך – נקבל דיאלוג שכמעט כל אמן ואוצר היו מנהלים. כל אמן עשוי לתאר את התהליך כהתרחשות המתחילה איפשהו בדמיון ואז מתנתקת ומקבלת חיים משלה. כל אמן יכול לנדוד דרך הזמן והחלל בעבודתו. למעשה, רצוי שיעשה כן. שדה האמנות העכשווי כמעט חסר גבולות והממצאים שאמנים מביאים מנדודיהם מגוונים להדהים. מיצג שאמאני אותנטי, העובד בזמן אמת, הוא אירוע שעולם האמנות הבינלאומי לא ראה כדוגמתו. הפרקטיקה השאמאנית של קואטס מתבססת גם על היעשות-חיה מופגנת. הוא שר, הוא נכנס לטרנס, הוא חוזר ממנו עם ציוצים ושריקות ומסרים גרוניים של חיות השדה. קואטס הוא ההתגלמות המובהקת של אידיאל זה של האמנות שלרוב נשאר סמוי מהעין, מונח מאליו, כמעט כמו היש אצל היידגר. אם עבודת אמנות איננה נודדת בזמן ובמרחב ומאפשרת לי להיחשף לנדודים אלו הנעשים בכמה מהמישורים של ההוויה, היא לא תותיר בי כל רישום, היא תיספג ביומיום.

קואטס בטח אמר לעצמו בשלב כלשהו. להיות שאמאן זה הדבר שאני יודע הכי טוב לעשות. אני ממש טוב בזה. אני יודע להקשיב לאנשים, לתווך ביניהם ובין עולם החיות והרוח. אני צריך לעבוד בזה, ולפתח את היכולות שלי. אבל אני צריך גם להגביר את היכולת שלי לעזור לאנשים. אמנות תעזור לי להגיע אל יותר אנשים. יותר טוב: אני צריך את האמנות כדי לטפל בקולקטיבים ולא ביחידים. אני שאמאן שחיפש את הכפר שלו, ומצא אותו בשדה האמנות. קואטס הוא אמן חברתי, הרואה באמנות סוג של אירוע, של מפגש שהוא חד פעמי בין העולם של האמן לקהל הבא להשתתף בו, שבא לשפר את העולם.

למרות שבמבט ראשון, מיצגיו של קואטס נראים חריגים ולא שייכים לעולם האמנות, אלא בדוחק, במבט שני הם מתבררים כפעולה הכי אינטגרלית שיש. האם האמן לא מושווה באופן תכוף לסוג של מרפא עממי, מכשף השבט כמו שכינה אותו עמוס עוז? מישהו שנמצא בשוליים של הכפר, שנמצא בהיעשויות של חיה ושל אלמנטים בטבע. שמביא ידע אסור, ידע נסתר. ששייך ולא שייך. שמופרש מהקהל. שלפעמים הוא מושא לגנאי, לרתיעה. דלז וגואטרי כותבים כי הסופר הוא מעין רופא ניטישיאני של התרבות, הוא מקבץ סימפטומים, קורא את סימני החולשה והבריאות של החברה ולפעמים תרופותיו מקדמות אפשרויות חדשות של חיים. כאלו היו מזוך וסאד, קרול וארטו. כל אחד מהם תויג כמופרע, סוטה או חולה. הם קלינאים גדולים וגם כותבים גדולים. הם אולי חוו בעצמם את התופעות שהם מתארים – אבל זה איננו לב העניין. כשקרפאט אבינג השתמש בשמו של מזוך כדי לציין פרוורסיה יסודית, היה זה משום שמזוך הצליח לבודד דרך מסוימת של קיום, עם סימפטומים חדשים בשבילה. (כמו היעשות חיה, חיים תחת חוזה, היפוך תפקידים, אמא-טבע, הענשה ומכות, פטישיזציה של אקססוריז).

ברור כי אין להגביל את דבריהם של דלז וגואטרי לעולם הספרות. כל אמן עשוי להיעשות קלינאי ורופא תרבותי, סימפטמולוג מפורש או סמוי. מרקוס קואטס ממשיך את המסורת של האמן המטפל אלא שבהבדל אחד, וזה כל היופי שבדבר, הוא עושה זאת בצורה ליטרלית. הוא לא עובד עם המיתוס של השאמאן בצורה מטאפורית כמו עמיתיו, אלא מציג אותו בצורה הכי קונקרטית. יש פה, מה שקרוי בתיאוריה, "ליטרליזציה של המטאפורה". כלומר, סילוק של המשמעויות המטאפוריות והשארת המבנה ברמה הממשית.

הצחוק שבו מתקבלות המחוות השאמאניות של האמן הוא חלק אינטגרלי מההופעה ולא צריך לנקות אותו או להסיטו הצידה במבוכה בלתי נמנעת. כשם שסביר שיופיעו מדקרות חרדה במטופל כאשר שאמאן פסיכואנליטי יחדור ללא-מודע שלו, כך יש לצפות שיהיו פרצי צחוק כאשר מרקוס השאמאן, יצור קשר עם העולם שמעבר. החרדה איננה יותר אמיתית מפרץ הצחוק. מבוכה ותימהון עם קמצוץ גדוש של לעג, הם הרכב רגשות שבעיני מאפשר פתיחות וקליטה של המיצג, גם אם בפועל הם נתפסים כהגנה וכחסימה אקטיבית.

Filed under: המוזיאון שלי | Tagged: בויס, גואטרי, דלז, מרקוס קואטס, ניקולא בוריו |