.
הרהורים בעקבות ביקור במוזיאון ישראל המחודש
אני עומד מול עבודה של פיטר קופין המורכבת מתזמורת שלמה התלויה על מובייל ענק ואומר לעצמי, אולי לפנינו הקנבס החדש? באחרונה, יותר ויותר אמנים בוחרים להציג באמצעות מובייל, ובכלל לתלות אובייקטים מהתקרה בחוטים דקיקים ושקופים. כמדיום, יש למובייל יתרונות משמעותיים אחדים. הוא מאפשר לאובייקטים לנוע בחלל בצורה מעודנת מאוד. הוא מבודד את המיצב מכוח המשיכה ומכוח החיכוך של הרצפה ובכך מאפשר לעבודה להמריא ביתר קלות אל מישור הפנטזיה והווירטואלי. הוא מעניק זוויות צפייה לא שגרתיות.
האסוציאציה הבאה שחולפת לי בראש היא מובייל הקולבים של מאן ריי ("מכשול", 1920), שגם אותו אפגוש בהמשך הדרך, כי מוזיאון ישראל תמיד היה מכרה הזהב של עבודות סוריאליסטיות (האם יכול להיות שקולב התלוי על קולב הוא המקבילה למראה המשקפת מראה נוספת וכך עד לאינסוף?). בקיצור, הכל כל-כך סוגסטיבי וחושני באולם המרווח עד שאינני מתאפק ומוציא אינסטינקטיבית את הנשק הצמוד שלי: אייפון דור 3. הוא מצויד במצלמה, כמו כל הסלולרים היום. היא בעלת 3.2 מגה פיקסל. בלי יכולת לעשות זום או שליטה בפוקוס. אחת המצלמות הגרועות ביותר שיש. אבל אני חייב תמונה אחת לבית, כדי להמשיך ולחשוב על סוגיית הקנבס החדש. אני שולח ידי אל הכפתור >>>
פיטר קופין. מובייל ג'אז חופשי (תמונת אייפון שצולמה במסתור)
שומרת מוזיאון מתנפלת עליי. "אסור לצלם."
"אבל למה?"
"אסור. זה ככה."
"אני לא מצלם, אני רק מסתכל דרך העינית של האייפון." אני מנסה להתחכם.
"אסור לצלם."
"את לא רצינית? מה הסיפור?"
"אסור לצלם, אדוני."
ויתרתי. לשומרת יש את ההוראות שלה והבוס שלה צופה בנו דרך מצלמת הבקרה שתלויה מעלינו בתקרה. ואם אתעקש, הוא ישלח אליי מחלקה שלמה של שומרים שיגררו אותי משם בידיים, וישליכו אותי, כאילו הייתי אנרכיסט מבילעין, אל הרחבה היפה שבחוץ.
ואז התחלתי לחשוב, לא על אמנות אלא על האיסורים המתלווים אליה. למה באמת לאסור על צילום עבודות אמנות במוזיאון? ראשית עליי לומר שהדיון הזה הוא עקרוני. הוא איננו מכוון דווקא למוזיאון ישראל המחודש (שכשלעצמו זימן לי את אחת מחוויות המוזיאונים המרגשות שהיו לי מזמן). רוב המוזיאונים בארץ ובעולם – למעט באירופה – אוסרים לצלם את המוצגים בתערוכות. דווקא גלריות הרבה יותר סבלניות. בגלריה של סאצ'י בלונדון, לדוגמה, מוזיאון קטן בפני עצמו, מעודדים אותך לצלם.
ידידי אילן לוקאץ', כתב התרבות של חדשות ערוץ 2, התנדב לתווך. הוא הפנה שאלה לדוברת מוזיאון ישראל. בתחילה היא אמרה לו שזה עניין של זכויות יוצרים וחשש מרגישות של מוצגים לפלאש, ושבכל העולם זה ככה. אבל בהמשך השיחה היא הסכימה להודות שהסיבה היותר אמיתית היא שאם 7,000 איש, שזה מה שעובר שם כל יום, יעמדו עם מצלמות ויצלמו, זאת תהיה זילות של המוזיאון ופגיעה באווירה.
המון סיבות לאיסור אחד. קצת חשוד לא? מזכיר את אסטרטגיית ההגנה שמתאר פרויד. אדם אחד שאל דלי משכנו והחזיר אותו פגום. להגנתו אמר: ראשית, החזרתי את הדלי שלם וללא פגע, שנית, היו בו כבר לא מעט חורים, ובכלל, מה אתם רוצים ממני, כלל לא לקחתי את הדלי.
נתחיל בטענה הקלאסית: הפרה של זכויות יוצרים. לכאורה, יש פה צדק מסוים. הבעלות על הדימוי ודרכי הפצתו היא של המוזיאון או האמן או האספן. לא של הצופה. כך קובע החוק היבש. אבל האם הפרשנות של המוזיאון כאן לא מרחיבה, מרחיבה מדי?
חוקי זכויות היוצרים עוסקים גם בעבודת האמנות עצמה ולא פחות מזה – בייצוגיה. לגבי הייצוגים, יש שורה של תקנות שחוסמות שימוש לא-נאות בדימוי, נאמר שיבוצו בכרזה פוליטית ללא היתר, או ניצולו לצרכים מסחריים. איני יכול לקחת את הדימוי של "נמרוד" ולהשתמש בו לקידום מרכז חדש לריהוט גן. את בית המשפט לא יעניין מהיכן הגיע התצלום של נמרוד שהופיע בפרסומת – אם מהאייפון או מהרשת. מה שחשוב לו במקרה שלנו הוא איזה שימוש נעשה בדימוי. אז למה חסם אותי השומר כשרציתי לצלם את נמרוד במוזיאון?
זה כיף לבוא הביתה ולהסתכל בתמונות שצילמתי מתערוכה. לא תמיד בא לי לקנות קטלוג – ברוב המקרים הם יקרים באופן שערורייתי. לפעמים, הקטלוג משמיט דווקא את העבודות שרציתי לראות שוב, לפעמים הוא מביא רק אימאז' קטן. האפשרות לצלם דימוי מתערוכה לצרכים ביתיים אמורה להיות זכות בסיסית של כל מבקר, כמו לעשות קאט אנד פייסט לטקסט pdf שמצא ברשת. את הדימויים שהפקתי דרך האייפון, יכולתי להשיג בקלות דרך שיטוט ברשת, או בסריקה מהקטלוג. לא מדובר בכור האטומי מדימונה ואיני בא לעשות בדימוי שימוש עוין.
נראה כי יש פה התניה אוטומטית, נורמה שמקובלת במוזיאונים בעולם ומאומצת כאן ללא כל מחשבה. אני יכול להבין איסור על שימוש בפלאש. אף אחד לא מעלה על הדעת שמבקרים יבזיקו באולמות. זה פוגע משמעותית במוצגים ובאווירה. אני מקבל לחלוטין איסור על דיבור בסלולרי. אבל צילום בסלולרי איננו פולשני בכלל. הרי לא באתי עם חצובה, הרחקתי את כל המבקרים מהמוצג, וביקשתי שכולם ישמרו על שקט בשעה שאני לוחץ על הכפתור. מבחינת הכוריאוגרפיה, ההפרעה הנגרמת לציבור ממבקר שמצלם תמונת סלולר בתוך המוזיאון היא אפסית ושקולה לגירוד בגב או העברת יד בשיער.
ייתכן שמקורו של האיסור על הצילום בימים שבהם מצלמה היתה מכשיר גדול יחסית הזקוק לפלאש; הימים שלפני האינטרנט והדימויים הדיגיטליים. הימים שבהם דימויים דיגיטליים לא הופצו במהירות האור ומחשבים היו רק לצבאות ולחברות ענק. אם כך, האם לא הגיע הזמן לעדכן אותו?
נראה שלא. משום שהאמת צריכה להיאמר. האיסור איננו קשור לטכנולוגיה, או לחוק, או לשמירה על הסדר הציבורי. האיסור הזה נועד קודם כל לרומם את עבודות האמנות ואת המוזיאון עצמו. לתחזק את האאורה שלהם, לשמר את האשליה של החד-פעמיות, של הסינגולריות שהיתה קיימת פעם, בימים שבהם אמנות לא היתה יכולה להיות משועתקת באופן טכני. רצית לראות את הקפלה הסיסטינית, היית צריך לבקר שם, לעמוד בתוכה. לא היתה שום דרך אחרת לראות אותה.
נניח לעובדה שדיאלקטית, דווקא היכולת לשעתק את מוצג אמנותי ולהפיצו במיליוני עותקים היא שמכוננת הילה חזקה בהרבה (ואת זה מבין סאצ'י יותר מכולם). לא, העניין פה הוא אחר, והוא עתיק כימי התרבות והוא גורס בפשטות שאין כמו איסור על משהו כדי לרומם את המשהו. זו הרי דינמיקה ליבידנלית בסיסית, המוכרת כבר מהמקרא ("של נעליך מעל רגליך"; "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה"), ומהדקורום הקיסרי (בבואך לקיסר, אל תעז להביט בפניו אלא רק ברצפה, ענה רק כאשר פונים אליך, וכשאתה עוזב את אולם המלכות, לך לאחור, ובשום פנים ואופן אל תפנה את אחוריך למלך).
כל מי שהולך עם מאבטחים, יוצר סביבו הילה של איש חשוב. יום אחד חיכיתי כמה דקות ברחוב צר עד שהשר לענייני גמלאים נכנס למכונית שאותה אבטחו שלושה גברתנים. בעצם היו שם שתי מכוניות זהות, כדי להטעות את המתנקשים הפוטנציאליים. אבסורד מסוג זה נוכח באבטחת הפסל "היפוך העולם, ירושלים" של אניש קאפור המוצג ברחבה המרכזית. הפסל גדול הממדים מגודר בגדרות ביטחון ומלווה במאבטחת צמודה. האם האוצרים לא מבינים שזה הורס לגמרי את הקומפוזיציה? כבר שמתם שומר, שמפריע לפריים. אוקיי. אבל למה גדרות ברזל? עוד פעם שטח סטרילי ריקני, עיצוב מרחב פאראנואידי.
"היפוך העולם, ירושלים" של אניש קאפור. המאבטחת מימין
אבל אולי יש עוד אפשרות להסתכל על המחווה הבטחונית של מוזיאון ישראל, אפשרות שמתחוורת רק בבית, כשמסתכלים בעיון בתמונה האסורה שצילמת במקום. אולי גדרות הביטחון והשומרת הם חלק אינטגרלי מהפסל, ולא תוספת מקוממת? אולי אניש קאפור הרים כאן מיצג? הרי בשם העבודה מופיע לא רק "היפוך העולם" אלא גם "ירושלים". ותגידו לי, מהי ירושלים אם לא עיר שבלבה מוזיאון, והיא מוקפת חומה ואבטחה ויש לעלות אליה לרגל?
Filed under: ביקורת תרבות | Tagged: אניש קאפור, זכויות יוצרים, מאן ריי, מוזיאון ישראל, סאצ'י, פיטר קופין |
הבלוג של אייל דותן 
במוזיאונים רבים בעולם מותר לצלם, לרוב בלי פלאש. אני חושב שזה נובע מכניעה של המוזיאונים שהבינו שלא יוכלו לפקח, כשבכל טלפון יש מצלמה. עניין ההילה נראה לי נכון ועקרוני. כיום לא מתבוננים בציורים, אלא מצלמים אותם. רואים את זה בכל רגע במוזיאונים לאמנות: אנשים באים, מזהים את שם האמן, מצלמים, ומיד ממשיכים הלאה. לפעמים אנשים מצלמים את עצמם עם יצירת האמנות – וממשיכים הלאה. אני חושב שהסיבה העיקרית היא בכל זאת זכויות יוצרים, במיוחד במוזיאונים שמרוויחים יפה על גלויות. אבל אני חושב שמי שהולך לראות את המונה ליזה בלובר היה יוצא נשכר אילו מבול הפלאשים והתקתוקים היה מפסיק, והיה אפשר לראות את הציור בשקט. הייתי בלובר שבוע שעבר, וזה מדהים: המונה ליזה באה היום עם אורות אדומים – השתקפות האור של המצלמה בזכוכית.
הפלאש הוא מטרד אמיתי. אין ספק. ובכלל, אנשים מצלמים היום הכל במקום להתבונן, לא רק ציורים, גם בניינים, אירועים, אנשים. הייתי בשתי הופעות מוסיקה לאחרונה. אנשים עומדים לאורך כל ההופעה ומצלמים אותה עם הסלולרי או עם פוקט. האם ההווה יימחק לגמרי בגלל אמצעי החישה והתיעוד הדיגיטליים?
במסיבות של גן ילדים ובית ספר האירועים נראים כמו מסיבות עיתונאים. כמעט כל ההורים בכלל לא מסתכלים בילדיהם, רק דרך המצלמה.
אולי במוזיאונים זה מעין תחליף אספנות. כשהאובייקטים עולים כ"כ הרבה, כל אחד הופך לאספן של הדימויים. זה לפעמים מגיע עד אבסורד. אנשים מצלמים יצירות ענקיות ממדים (הוורונוזה שמול המונה ליזה למשל) בסלולרי או אפילו במצלמה; או ציורים כהים מאוד, שברור שאין שום דרך לשעתק אותם, בטח שלא באמצעים ביתיים.
חלק מהאשמה טמונה במוזיאונים עצמם. הם מעמיסים כל כך הרבה מוצגים, שהצופה המחונך "לגמור מהצלחת" מרגיש שהוא חייב לטעום מהכול. ומכיוון שזה בלתי אפשרי, הוא מבקש מהמצלמה שתעזור לו לאכול.
זה דווקא מזמין לחשוב מחדש על כמה מושגים, הראשון הוא אולי -הווה, ומהו ההווה החדש הזה. אולי זה הווה מתמשך שמאפשר למבקרים גם לפרוץ את גבולות הקובייה הלבנה, ועוד כמה גבולות – אפרופו מה שכתבת ברשימה אחרת כאן על אינטר-פאסיביות ומות האמן על פי גרויס.
רכשתי לא מזמן מצלמה קטנה בעלת עדשה שאינה יוצאת החוצה – הזום לא בולט ממנה כלל. בתפריטים קיים מצב מובנה MUSEUM – כלומר ללא פלאש, ללא תאורת מד המרחק, – מצב צילום בהסתר הקרוי "מוזיאון"….
יצרן המצלמה FUJI
מה שתפס אותי בעיקר ברשימה שלך, היא האסוציאציה השנייה שלך ל"הפרעה". כתבת "העברת יד בשיער". מכיוון שקראתי את הפוסט הקודם שלך "ג'ינג'י", ומכיוון שאנחנו מכירים וברשותי עומד הידע שאתה גלוח ראש, בחרתי להצביע על האסוציאציה שעלתה. נדמה לי שאינך שווה נפש לעובדה שלאנשים אחרים עדיין יש שיער. אתה חושב שזו הפרעה. לא הפרעה עצומה, אבל הפרעה קטנה… אפשרות נוספת היא שאתה חש "כאבי פנטום" ולמרות העדרותו של השיער מראשך, אתה עדיין תופס את עצמך כאדם שיכול להפריע על ידי העברת יד בשיערו השופע… כלומר, למרות הפוסט הקודם, אתה מדחיק את העובדה שראשך חף משיער ורואה את עצמך כשמשון ששיערו עלול לעורר מהומה
אבנר יקירי, דווקא בגלל שאין לי שיער אני מפרגן לאלו שיש להם ומוכן לאפשר להם להעביר יד בשיערם, אפילו במוזיאון. לו המוזיאון היה נדיב כמוני, הרשימה לא היתה צריכה להיכתב.
תגובה הזויה לחלוטין…
נדמה לי שאתה מתעקש שלא להיכנס לעובי השיער… 🙂
עוד חישוב פה הוא כלכלי נקי ופשוט.
היצירה כמו שאמרת שייכת למוזיאון או לאספן או לאומן והמוזיאון שומר בקנאות על הזכויות האלה.
צילום עלול לגרום לפחות אנשים לבוא למוזיאון. זה דומה לעובדה שאסור לצלם באולם קולנוע.
אני אישית לא מאמין בזה. אני מאמין שאומנות שייכת לציבור ורצוי שלציבור תהיה האופציה להתבנון בו בחופשיות ובחינם.
החוצץ הזה ששמים בין עולם האומנות לעולם באופן כללי נראה לי טיפשי ובא ממקום של פחד והתנשאות.
אומנות מדברת על החיים ועדיף שתהיה חלק מהם. להוציא לה את המטאטא מהתחת אם תרשו לי.
נראה לי שקראתי איפשהו שבחזון סוציאליסטי כזה או אחר דובר על לשים את היצירות אומנות ברחוב.
אולי זה קצת בעיתי בגלל אלמנטים של תחזוקה , אבל הרעיון הוא בריא ונכון.
לי ממש מפריע שאנשים מצלמים כמו משוגעים בכל מקום
ובכל אירוע וזה לא רק הפלאשים שלהם
גם כשאני מצלם במקומות ציבוריים יש לי הרגשת חוסר נוחיות
הקלות הבלתי נתפסת היום של הצילום היא פוגענית ומסיחה ותחלס רוב האנשים לא מסתכלים על כלום אלא רק אוספים הוכחות לזה שהם היו שם
כל אחד אוסף לעצמו אינוונטר של חוויות והוכחות למקומות ולעבודות שהוא ראה
אבל אף אחד לא ממש מסתכל ואף אחד לא ממש נותן לעצמו זמן להסתכל
ולסיכום אני ממש מבסוט שאוסרים מצלמות במקומות מסויימים
יש מצב שהצילום אפילו גורם לניוון מוחי מסויים
זו רק הרגשה שלי ואין לה שום ביסוס
אבל כשאני רואה משהו טוב אני לא שוכח אותו
והצילום לא ממש עוזר לי לזכור אותו טוב יותר ואם כן אז שטוח ומעוות
בכל מקרה רשימה נחמדה
מעניין מה שכתבת על אינוונטר של הוכחות מצולמות.
כלומר שאנו באיזה בית משפט אינסופי בו כל יצירה שראינו ותיעדנו היא ראיה והצדקה לכך שמגיע לנו לחיות בינתיים.
מה שכן, חשבתי שיהיה נחמד לעשות תערוכה שתהיה סגורה לגמרי לקהל (חוץ ממני וממך כמובן, אבל אפשר לנסות גם קונספט של אף-אחד). גם הנוכחות של האנשים סתם ככה לפעמים מעצבנת אותי.
לדעתי האיסור צודק, הצילום הוא גניבה של נשמה! רצוי שתאסר כניסה למוזיאונים בלבוש – כדי שהמבקרים לא יסתירו מצלמות בבגדים וארנקים. לאנשים בעלי גוף מכוער במיוחד ינתן חלוק מרופט מחומר חצי שקוף – למנוע כל אפשרות של החבאת פלאפונים
הכתבה צודקת!
בכניסה למוזיאונים צריך לשים מקעקע שיקעקע מספר על היד, את המצלמות ואת הבגדים – להחרים ולמכור למען המאמץ המילחמתי ואת המבקרים לשתף בפעילות יצירתית בקפיה – כדי שיבינו על בשרם את סבלם של האמנים
אגב:
אני מקווה שקיבלת רשות לצלם זאת. נראה לי צ'רקסי או טורקי. אני צודק?
מסעדת "כף הזהב", עכו.
If was only a matter of copyrights then museums would have also forbidden people from sketching or trying to 'recreate' pieces on paper. The fact is any museum in the world has dozens of art students sketching some of the art. I totally agree with the "aura" argument. Well written
[…] לקרוא אצל ידידי ומורי אייל דותן את הפוסט ששואל מדוע אסור לצלם במוזיאונים; כך או כך, גם ברודולפינום אסור לצלם, ולכן מומלץ לקפוץ […]
צילמתי
המלציתי
מאמרים
http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/10/1510-810.html
אחלה.
מאמר מעניין וזווית ראייה מעניינת…!
אלא שיש כאן אלמנט נוסף של שמירה על יצירות מפני נזקי קרינה.
חשיפה של עשרות פלשים גורמת נזקים בלתי הפיכים לצבעי המקור.
כמו שיש מוזאונים ואתרים שמגבילים את מספר המבקרים כדי לשמור על פרמטרים קבועים יחסית באתר, כושברוב המוזאונים יש מערכות בקרת אקלים
לשמירה על רמת לחות קבועה וסינון אלמנטים מזיקים
כך גם בנושא התאורה.
תודה דורון. כפי שכתבתי, שימוש בפלאש הוא כמובן מגונה כשמדובר בחלל מוזיאלי, הורס גם למוצגים וגם למבקרים את החוויה. הטיעון שלי נוגע אך ורק למצלמות סלולריות, או מצלמות כיס זעירות שהפעלתן כמעט שאינה מותירה רושם על איש.
קודם כל אני רוצה מאוד להודות לך שהעלית את הנושא החשוב הזה, חבל לי שלא הייתי מודע לדיון קודם, כצלם ותיק וחובב צילומי מוזיאונים, זה מתרד רציני ומשמעותי. .אני מניח שהבעיה היא זכויות הן של האמן (אך זה אמור להיות בין הצלם לאמן) ואולי בעיקר של האוצר והמוזיאון כמפיקי התערוכה, הם כנראה לא היו רוצים שימוש לא מבוקר של החוויות והדימויים מהתערוכה.
אבל זה בהחלט נושא מטריד ומעצבן.
יורם