רשמים משבוע צפוף אמנות עכשווית בפאריס

 

על fiac, אמנות מסחרית, רדי מייד וקצת גרפים

 

בשבוע שעבר חזרתי מביקור עמוס אמנות עכשווית בפאריס. כשאני מתכוון עמוס, אני מתכוון קודם כל לביקורי ב-fiac. יריד אמנות מסחרי המתקיים פעם בשנה ובו מציגות גלריות מכל העולם, בעיקר מאירופה, ועוד יותר מצרפת. הורדתי את האפליקציה אל האיי-פד והאיי-פון. היא עבדה היטב ולא סיפקה שום אינפורמציה שלא יכולתי להשיג במקום אחר, כטבען של אפליקציות. השפע של היריד עצמו מהמם: למעלה ממאתיים גלריות, המרוכזות בשני אתרים. הראשון הוא ביתן שהוקם בלב של הלובר, ליד הפירמידה; וקצת הלאה משם, במרחק שתי תחנות מטרו, התכנסה המחצית השנייה בתוך הגרנד פאלה, מבנה מקושת יפהפה, קתדרלה לאירועים המוניים. הנה הדו"ח הארעי שלי, בהנחה שאפשר בכלל להסיק מהחתך הזה משהו על עולם האמנות העכשווי.

נוכחות מובהקת, מרשימה מספרית, של עבודות על מובייל, כך שנראה שהוא אכן סוג של קנווס מאוד מועדף בשנים האחרונות. מנקודת המבט של קניין אמנות, מובייל ואובייקטים תלויים הם מאוד חסכוניים להצבה משום שהם מנצלים חלל פנוי ומחליפים את הצורך באהיל או בנברשת דקורטיביים. אפשר להישאר עם הספוטים הנייטרליים, השקועים בתקרת הבטון, ולגוון את התקרה בדרך אחרת, אמנותית יותר. מכל המוביילים אהבתי יותר את מובייל הכובעים, שלושה כובעי סומבררו בגודל טבעי עשויים תיל מתכת ("כובע", Adel Abdessemed, 2010). מבחינתי, המובייל הזה הוא קומבינציה של קיטשיות מלאת חיים מצד אחד וריקנות סתמית מצד שני. הוא קורא לך לעמוד מתחתיו וכך אמנם עשיתי. קלקלתי את הפריים כמו מגיש ברדיו שמדבר בשעה שהשירים מתנגנים.

העבודות שהוצגו היו ברובן מהשנים האחרונות, של אמנים מהשורה השנייה ומטה. מספר קטן של גלריות הציג עבודות של אמנים מהשורה ראשונה כמו דמיאן הירסט, ריצ'רד פרינס, בסקיאט, סינדי שרמן, ארמאן. כולן אגב היו סתמיות, או שמא תצוגת היריד הקלוקלת חסמה אותי מהתרשמות כנה. עבודת אספרסו של ארמאן זרקה אותי לחשוב על קפה, רק על קפה וקצת על רדי מייד. מה עושה רדי מייד אחד למוצלח והשני לפלופ מוחלט? בכלל, אני כל הזמן חושב על רדי מייד, על היותו מחווה מורכבת להדהים ועם זאת פשוטה ומיידית. לו הכל היה רדי מייד בעולמנו, הכל היה אחרת. את ארמאן ידיעתי שאפגוש יותר מאוחר השבוע בפומפידו, שם נערכת לכבודו רטרוספקטיבה מפורטת, לכן לא התעמקתי ביצירה וגם עכשיו, ברטרוספקט, היא לא עושה עליי הרבה רושם.

נראה כי האמנים הכבדים והמבוססים מייצרים יותר מדי. אמצעי השעתוק מקילים מאוד את המלאכה של האמן הסדרתי. העבודות שלהם נמצאות בכל מקום ומתחילות להימאס. המותגיות שלהם משתלטת על היצירה ושוק האמנות המסחרר שמקיף אותם, בונה סביבם הייפ חזק וזר, מנכר ואף אלים, שכאילו מוחק, בפוטושופ, את הפגמים של העבודות שלהם, את השבלוניות, את החפיפיניקיות. פה ושם הבליחו ביריד יצירות קנוניות יותר, משל פיקסו וגיאורג גרוס ותהית מה הן עושות כאן ולא בסותביס או כריסטי. יכול להיות שהן נועדו לצורכי קידום מכירות של הגלריה, בבחינת 'אנחנו מחזיקים פיקאסו אבל גם את ההוא וההוא שהם במחירים הרבה יותר אטרקטיביים.' ככלל, לא מצאתי מה לקנות. גם הקפטריה איכזבה. סנדוויצ'ים משולשים מהמקרר, תפלות קרה במחיר מופקע ומים מינרלים ארוזים בעטיפות הייטק מוכספות שמסוגלות לשרוד בחלל, כאילו שלמישהו אכפת. העבודות הסוריאליסטיות משל הנס בלמר ופרנסיס פיקאביה, שהציגה גלריה סופי שניידקר עודדו את רוחי לשעה קלה. הפגישה המפתיעה עם  שני חבריי הוותיקים והנערצים, מהעידן שלפני ההתמסחרות הגדולה, היתה מענגת והובילה למסקנה אחת: אסור שיועמדו למכירה. יש עבודות שאינן לידיים פרטיות ויש להגן עליהן כמו שמגינים על חיות בסכנת הכחדה. זו אחת המסקנות שלי מהפיאסק!, שאיננה כמובן ניתנת ליישום מבחינה משפטית וחוקתית.

רוב העבודות, מספר מוחץ, הוא "ללא כותרת". גם בתערוכות הנוספות שבהן ביקרתי, בפאלה דה טוקיו ובפומפידו, שהציגו עבודות פחות מסחריות, הוויתור על הכותרת היה דומיננטי. התחושה הלא מבוססת שלי היא שתנועת האנטי-כותרת תופסת תאוצה בשנים האחרונות. אמנים מפחדים להגביל את הפרשנות של יצירתם ולכן מוותרים על הכותרת. לגיטימי אך מעיק. סוג של החלטה קולקטיבית בלתי מודעת של השדה, שמתחיל להיתפס בעיני כאקט מוסרני, ארטיסטי קורקט. חבל. רוב העבודות המוצגות היום הן חסרות פשר ויזואלי מיידי. לפעמים, שם מגרה יכול להפעיל את הדמיון ובלעדיו, פשוט תעבור הלאה.

מעניין האם יש איפשהו גרף שמתאר את השינויים שחלו בהכתרת עבודות? נאמר, משנות החמישים ועד היום. האם באמת בעשר השנים האחרונות חלה מגיפה של אי-הכתרה או שאני רואה מהרהורי לבי. מי אוסף נתונים כאלו?

סילחו לי אם אני פוגע ברגשותיכם בדיבור על גרפים בנשימה אחת עם אמנות, אבל לא הייתם שם אתי, באוקטובר 2010 בפריס, בשבוע השביתה הגדולה. לו הייתם שם הייתם רואים גרפים בכל מקום בדיוק כמוני. כל פרסום בנושא אמנות שהרמתי, כתב-עת, מגזין, ברושור, הכיל גרפים. זה מידבק. אז ישבתי ערב אחד והבטתי בכל הגרפים ובתרשימים בחוברת שליקטתי באחד הדוכנים בפיאק.

 

values of prints and paintings based at 100

גרפים הדומים להפליא לביצועים של חברות בורסאיות, של מניות הייטק. נסיקה מהירה, לעתים של אלפי אחוזים, משבר אמצע הדרך, ואז העליה האיטית, המדודה שאת סופה איש לא יחזה. הכסף של קרנות הגידור, סכומים בלתי נתפסים של מיליארדים של דולרים, שנצברו בזמן קצר מאוד משימוש מניפולטיבי במכשירים פיננסים מורכבים ובזכות הרבה מזל, חייב לנדוד לשם, לעולם האמנות, לעולם החפצים הייחודיים, שמחיריהן יכולים לנסוק ללא שום קשר לאיזשהו ממשי יציב, עבודה, משאב, טכנולוגיה. ועימו מגיעים גם הגרפים והעוגות ותרשימים. אחרי ככלות הכל, זה בדיוק אותו מילייה שקונה מניות ושקונה יצירות אמנות.

volume of andy warhol paintings and prints sold 2000–2010

התעניינתי באחת העבודות, פסל קלאסי עכשווי משיש, ושוחחתי מעט עם נציג הגלריה, ולאחר שהשאלות שלי נעשו מקצועיות מדי, הוא הפנה אותי לאמן עצמו שיצא ממשרדון קטן שהוצמד לכל גלריה. והיה מאוד אדיב ואף נלהב לספר שאת השיש שלו הוא מביא מפייטרסנטה בניגוד להירסט ולקונס ולעוד כמה שאני כבר לא זוכר, מביאים מבית יציקה ליד, שגובה בדיוק רבע על אותה עבודה וכך הוא באמת שווה; והשיש שלו יחזיק פי עשר יותר משלהם. ושהוא חוצב בלייזר, המוזן ממטריצה דיגיטלית ואז צריך עוד 700 שעות עבודה כדי להביא את הפסל לפיניש.  וכך ליהגנו עד שנציג הגלריה התערב והציג בפנינו, טוב בפני האמן, את הלקוח הפוטנציאלי שלו, אספן סיני מהונג-קונג. איש כבן 35, לבוש היטב, מטופח, ניחוח קל של אפטרשייב לימוני. שיער שחור מבריק משוח לאחור, כדרך הצרפתים, שמראה מעט סימני חולשה בשורשים. באוזנו השמאלית, אוזניית בלו-טות' מוזהבת. הוא כבר רכש ממנו עבודה קודמת, די באותו סגנון, דרך הדילר שלו בניו-יורק, ורוצה להוסיף עוד אחת ולהציב אותה ממול, ברחבת הכניסה למעון שלו. התערבתי ושאלתי אלו עבודות נוספות יש לו ברחבת הכניסה. הוא אמר לי שמות של אמנים סיניים שלא הצלחתי לפענח. שאלתי אם יש לו עבודה של Zhang Xiaogang, ג'אנג שאיוגנג ששמו נחרט משום מה בזכרוני ודמויותיו עם הפנים הרחבות ומאופקות ההבעה הזכירו מעט את הפסל שלפנינו. ברור היה לי שהוא לא מחפש עבודות פוליטיות ביקורתיות אלא משהו נעים לעין. דקורטיבי. הוא הביט בי בהפתעה. פגעתי בול. הוא בדיוק במשא ומתן על אחד כזה. השוק שלו מאוד לוהט עכשיו. איטס הוט פוטאטו. הוא חזר ואמר. ואז האמן שהרגיש מיותם לרגע כיחכח "so I was saying…," ותקע בי מבט עוין. הבנתי את הרמז והלכתי להציק במקום אחר.

רדי מייד. מגיפה של ממש. עד שעולם האמנות לא ישכפל את כל החפצים בעולם שמחוצה לו ובתוכו הוא, לא ייפסק מבול הרדי מייד ששוטף את כדור הארץ. עמדתי ליד רדיאטור קטן והתפעלתי מיכולת החיקוי של האמן. הוא ממש הצליח לשחזר את הטקסטורה של גוף המתכת והצביעה הגסה שלו.

 

זהו רדי מייד מקורי המחמם את הלב

ואז התברר לי שזה רדיאטור לכל דבר שהאמן דומיניק בליי מצא ברחוב. It's a one-off אמרה לי הגלריסטית. והיא נמכרת ב-600. 600 יורו או 600 אלף יורו? שתי האפשרויות נכונות באותה מידה. מזמן לא ראיתי עבודת רדי מייד יחידנית (לא מיצב) שבה משתמשים באובייקט המקורי ולא מנסים לחקות אותו בחומר אחר. הדמיות רדי מייד נוספות היו צמיג של גלגל מברונזה מצופה כרום, צינורות ביוב, שרפרף פלסטיק של אדם מקיואן מהסוג שניתן למצוא באיקאה.

להערכתי, מתוך עשרות עבודות הרדי מיידס שראיתי בפיאק!, זו היתה היחידה מהסוג "הישן" הזה. מרגיש כמו החזרה אל החרוז של חבורת הו.

עבודות בסגנון ואניטס, ממנטו מורי ומשחקי ג'ולי רוג'ר. גולגלות ושלדים: אי אפשר להיפטר מהם. אמנים רבים עושים בהם שימוש, עדיין בצורתם הבסיסית, עם מודיפיקציות מעטות. כמו בעבודה הצפויה הזאת של דמיאן הירסט.

Skull Exploaded - The Dream is Dead 2007

או בעבודה המרשימה ויזואלית אך הנעדרת תוכן מושגי ממשי של דיוויד מאך

David Mach – stripped to the bone

פה ושם מוצגים שלדים מופשטים שהם יותר מעניינים. כמו בפסל הרחוב הזה שהוצב בגני הטולרי, של Bruno Gironcoli, חלק מהמסגרת היותר אמנותית ופחות מסחרית שמלווה את הפיאק!.

Bruno Gironcoli

אם האמנות היא סימפטום למשהו, אז אולי בועת הג'ולי רוג'ר והווניטאס ושאר ייצוגי המוות מצביעה על שמעבר לאופק מחכה לנו אירוע מחריד, מלחמת עולם שלישית, שלידה כל מלחמות העולם הקודמות יתגמדו. אבל גם ההיפך יכול להיות נכון באותה מידה. אם האמנות היא איזשהו סימפטום למשהו אולי בועת הגולגלות מטרימה דווקא את בואו של האלמוות, את הופעתה של נקודת הסינגולריות. ריי קורצווייל שטבע את המונח סינגולריות מאמין שהיא אמורה לקרות בסוף המאה. מצד שני, נסים טאלב מוכיח שוב ושוב בספרו "הברבור השחור" שאי אפשר ממש לחזות את העתיד, קל וחומר כאשר מדובר בהמצאות טכנולוגיות. מי יודע, אולי כתוצאה מאיזשהי תגלית מקרית במעבדה, שתתרחש בעוד שנים ספורות לכל היותר, אולי אפילו מחר, ולא בעוד מאה שנים, במעבדה של עדה יונת או כימאית דגולה אחרת, יתגלה אנזים שעוצר הזדקנות, שמחדש תאים, שמפיח רוח בעצמות וכולנו נחיה לעד. סליחה שאני מיטלטל בין שתי אפשרויות קיצוניות, אבל אחרי חשיפה לכמות של שלדים וגולגלות אמנותיות-מסחריות שיכולה למלא מחדש את הקטקומבות של פאריס, אני מרגיש מעט אובססיווי, ולא יודע אם אני חי או מת.

אפשר אולי להבין מדבריי שהביקור בפיאק היה מאכזב, מעין רוב מהומה על לא מהומה. אך אין זה נכון. עצם האפשרות להיחשף לשוק האמנות בצורתו הממורכזת ביותר לא תסולא בפז. הסתובבתי בירידים בימי חלדי. חוויית קניות מעשירה, אפשר לכנות אותה. אתה גם רוכש וגם לומד משהו על השוק. כאן קרה אותו הדבר. יצירות האמנות ניצבו כסחורות פתייניות לכל דבר. סופרמרקט עם מעדנים מכל העולם. שוק איכרים, טרי, רענן, הישר מהשדה. להרגיש כך ביחס לאמנות, גם אם בפועל קניתי רק את הקטלוג המפלצתי, היתה עבורי חוויה מעוררת. קצת קבס.

אדם שמגיע לפריס בשבוע של פיאק מבלי שידע מראש על קיומו, היה עשוי להחמיץ אותו. למרות שמדובר באירוע מסחרי לעילא, כמעט לא היה פרסום חוצות בנוגע אליו. את העיר מכסים פוסטרים של אירוע אמנותי אחר: הרטרוספקטיבה המקיפה הראשונה בצרפת של בסקיאט, שנפתחה כמה ימים קודם לכן במוזיאון לאמנות מודרנית. את בסקיאט ראיתי המון פעמים, במקומות שונים בעולם. העבודות שלו מטיילות בעולם יותר מכל שר בישראל. הסרט שג'וליאן שנאבל חברו עשה עליו הלך שבי אחר המיתוס של הגאון הפרוע, הפרימיטיבי שמופיע משום מקום וכובש את עולם האמנות בסערה ויצר אצלי דחייה מיידית. המחירים של בסקיאט בשמיים, מדווח "ארט+אוקשן". למעשה, הוא במקום הראשון ברשימת 500 האמנים העכשווים המכניסים ביותר. מיולי שנה שעברה ועד יולי השנה נמכרו 70 עבודות שהשיגו סך כולל של 31 מיליון דולר, הרבה מעבר לקונס ולהירסט.

מוזר, אך שתי עבודות חלשות יחסית של בסקיאט שהוצגו בפיאק על ידי גלריה ון דה וגה פיין ארט לא נמכרו, לפחות עד ליום השלישי ליריד. אולי הגלריה אוספת הצעות והטוב ביותר ינצח. התור לתערוכה של בסקיאט במוזיאון לאמנות מודרנית הגיע למאה מטר, אני לא מגזים. עקפתי אותו בקלילות וצעדתי עוד כמה עשרות מטרים אל עבר הפאלה דה טוקיו, שם התור היה קטן בהרבה. שני אנשים וחצי. היה מיצג מיוחצן של סופי קאל על אמה. לא טרחתי להיכנס אפילו. האמנית הזאת שבעבר הערכתי אותה עד מאוד שתתה את אוקיינוס הנרקיסיזם העומד לרשות כל אמן עד תומו. עכשיו היא מתעסקת באמה שלה. שיהיה להן לבריאות. אני בטוח שהיתה אשה מעניינת. לא, המטרה שלי היא אחרת. תערוכה גדולה ולא הכי קוהרנטית הנושאת את השם FRESH HELL שאצר אדם מקיואן. לא הצלחתי להבין מה החוט המקשר, גם אחרי התעמקות בקטלוג, אך עובדה זו מעולם לא הפריעה לי ליהנות מתערוכה. היתה שם קבוצה מאוד גדולה ומלבבת של יצירות, חלקן בעליל לא מסחרי, מה שנתן לי קצת מרווח נשימה אחרי פיאק הנלוז.

בכניסה לאולם השלישי, הגדול מבין האולמות, תלויה עבודה של גיאורג הרולד ("מבוך", 1997). מבוך תלוי (שוב, מובייל, אמרתי לכם) הבנוי מקרשים דקים, בגובה העיניים. הצילום שהשגתי מהקטלוג הוא מהצבה שלה בחיק הטבע.

Georg Herold Labyrinth 1997

קריעת המבוך מהקרקע ושתילתו באוויר, בגובה העיניים, מאוד סוגסטיבית למחשבה, גם אם לא ידידותית למבט. פתאום מבינים, מה שכלל לא ברור למי שנמצא בתוך המבוך, או למי שחושב עצמו כבתוך מבוך, שכל מבוך מחסיר בהכרח מימד בהוויה. כאשר המבוך מורם אל האוויר רואים שיש מתחתיו חלל ריק, לא מסומן, לא מוגבל, שבתוכו אפשר לנדוד ממקום למקום ללא הפרעה. זה הלא-מודע של המבוך, המקום שבו גוף המבוך נעשה למבוך האולטימטיבי, זה שבו כל הדרכים משתרגות לאינספור כיוונים.

גיאורג הרולד, אולי האמן הגרמני המרכזי ביותר משנות השמונים, אחראי גם לעבודה המינימליסטית הזאת, יציקת פוליאסטר על גוף מתכת הנראה במעומעם מבעד לשקיפות העכורה של האובייקט. שמה הוא "הר של קוקאין" (1990) ואם הבנתי נכון האמן עירבב אבקת חלב בתוך הפוליאסטר כדי להשיג את המרקם והשקיפות המיוחדים.

Georg Harold - mount orf cocaine

שימו לב לשומר הגברתן מאחור שגרם לי להרגיש כמו פפרצי. מימין מרחוק ניתן להבחין במיצב כיסאות קומפקטי, סוג של פרפה מוזיאלי בין העבודות המסעירות באמת. קצת לידה, מחוץ למסגרת התמונה שלפניכם, מוצג וידיאו-ארט של רומן זיגנר מיודעי, חלק מסדרה שלמה של עבודות, שבכולן מככב הליקופטר ללא טייס הנע בקלילות כמו שפירית. בווידיאו שנקרא Helikopter auf Brett מ-1998 נוחת כלי הטיס מעדנות על משטח עץ קטן. זה שט במורד הזרם אל עבר המפל. מאיים לגרוף איתו לתהום את שניהם. ברגע שהשניים מגיעים לשפת המפל, ההליקופטר מתרומם אנכית חסר דאגה ועף לדרכו, שמח וטוב לב ואילו רפסודת העץ הקטנטנה גולשת מטה, מתמרנת בין הקצף והמערבולות ומשם מפליגה הלאה, במורד המתון, מתערסלת במי הנהר ההולכים ושוקטים.

יש אמנות אופטימית.


7 תגובות

  1. סקירה מרושתת היטב. מרתקת.
    תודה שהבאת.
    מומלץ אצלי בפנאי
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/11/2511-1811.html

    אסתי כ.

  2. תענוג לקרוא ולהרהר, מאוד אוהב את הכתיבה. אגב, לא התייחסת לעובדה שבתוך המבוך עומד עץ, או שהמבוך תלוי סביב עץ, כך שאולי הלא מודע של המבוך הוא תנועה אנכית (השתרשות/צמיחה לגובה)

  3. Really looking forward to read more. Really Cool.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: