העיבוד של "הגלגול" לקומיקס היה רק עניין של זמן. לא רק משום שמדובר בסיפור גרפי מאוד, עשיר בתיאורים גרוטסקיים. ולא רק משום שכל יצירות המופת עוברות בשנים האחרונות המרה לפורמט זה, וטוב שכך. מה שעושה את "הגלגול" לטקסט הקומיקס האולטימטיבי כביכול, הוא העובדה שהגיבור שלו עבר מטאמורפוזה. במקרה הזה, לחיפושית זבל. והרי, היעשויות הן הבון טון של התקופה: ערפדים ואנשי זאב, וצבי נינג'ה ומוטנטים וספיידרמן ומה לא. כמעט כל גיבור-על או נבל שואבים את כוחם מאיזושהי מטאמורפוזה שהתרגשה עליהם כך פתאום, שקרעה אותם מהמסלול הרגיל של החיים. מעניין שדווקא הקומיקס, מדיום צעיר ולא נחשב במיוחד, קידם יותר מכל מדיום אחר את נרטיב ההיעשות. מנקודת מבטו, המין האנושי מתבחן ממינים אחרים על כדור הארץ בדיוק בתשוקה העזה שלו לפרוץ את גבולותיו, להיכנס לסימביוזה עם משהו זר, אחר – חי, צומח, דומם, אפילו דיגיטלי. מטאמורפוזות אמנם נזכרו לא אחת בספרות, שהולכת אחורה עד למיתוסים הקדומים, אבל תמיד נחשבו לשוליות, לאקזוטיות, לאגדתיות, בעוד שבעולמו של הקומיקס, הן שכיחות ומקובלות כמו התאהבות ומלחמות.
הגרסה של פיטר קופר, מבכירי המאיירים בסצינת הקומיקס האמריקאית, נחשבת להתמודדות מוצלחת עם המורכבות המילולית והרגשית של היצירה. היא התקבלה באהבה על ידי קהילת המאיירים וגם אנשי הספרות לא עיקמו את אפם. זמורה ביתן מגישה לנו אותה במהדורה קשיחה ומהודרת. מתחשק לי לומר, חבל על המאמץ. לטעמי, ההישג של קופר מוגבל. אין פה יצירה עצמאית אלא אדפציה סבירה, לכל היותר. הבעיה המרכזית היא בייצוג של הגיבור. קופר הלך על ברירת המחדל והפך את גרגור לאיש-חיפושית. הגוף כשל חרק והראש אנושי לגמרי, עם שתי שערות זקורות בתפקיד מחושים. והרי זה פתרון עלוב לבעיה מקורית. אסביר.
קודם כל קפקא ציווה בפירוש שלא לצייר את גרגור בשום צורה. המו"ל קורט וולף ביקש לשים על שער הנובלה איור של איש-חיפושית, בסגנון של קופר. על כך כתב לו קפקא: "רק לא זה. הכל, רק לא זה. החרק עצמו אסור שייראה. אסור שייראה גם מרחוק". קופר המודע לאיסור טען בראיון שאם מקס ברוד, חברו הטוב של קפקא הפר את צוואתו, אז גם לו מותר. אז זהו שלא. ממש לא. הדרישה של הסופר לא היתה קפריזית. כשקוראים את "הגלגול" בעיון מבינים שאי אפשר לדמיין כיצד נראה סמסא. התיאורים שמספק קפקא בעניינו סותרים ולא מתגבשים לכדי דימוי ברור. לדוגמה: גרגור מסוגל לעמוד זקוף, כאילו היה אדם ולא ג'וק. יש לו רגלים זעירות שבקושי נושאות אותו ועם זאת מצליחות להחזיקו תלוי מהתקרה. והיכן עיניו? לפעמים נראה שמקדימה; לפעמים מאחורה. הוא נושם ואפילו משתעל, בעוד שחרק טיפוסי סופג את החמצן דרך העור. מה שבטוח, בשום מקום בסיפור לא כתוב ולא נרמז שיש לו ראש אנושי. אגב, רוברט קראמב שאייר גרסה קצרה משלו "לגלגול" הציג את סמסא כחיפושית זבל ענקית לכל דבר, והשכיל להעניק לה יכולת הבעה אנושית בלי לצייד אותה באברי-אדם.
מאחורי העמימות הצורנית של הגיבור עומדת המחשבה הבאה: קפקא ביקש למנוע כל אפשרות להפוך את הגיבור שלו לסמל, לסובייקט ייצוגי של דור או תקופה. קפקא לא רצה גם שנקרא את הטקסט כהזיה של מטורף ובטח לא כחלום. קפקא ביקש להתחקות אחר קורותיו של אדם הנמצא בהיעשות שרץ, בתהליך דינמי וייחודי לגמרי של התרכבות וסימביוזה עם צורת חיים נחותה. מבחינת קפקא, היעשות איננה רק תהליך של שינוי צורה, כמו בקומיקס, אלא יצירת יישות חדשה, היברידית שמטמיעה לתוך תוכה מרכיבים משני המוקדים שלה בכל מיני ממדים. זו התרחשות שלמה הכוללת רגשות, תפיסות, תחושות, עמדות הנמצאים בשינוי בלתי פוסק. קפקא הצליח להביע אותה במלים וסבר שאי אפשר להמירה בשרבוט, טוב ככל שיהיה. והוא צדק. מה לעשות, יש מצבים, יש היעשויות, שאי אפשר לצייר.
הטקסט הנלווה לאיורים איננו מפצה על הפגמים הגרפיים. אילוצי המקום גרמו לקופר לקצר את הטקסט המקורי עשרות מונים ולהגיש גרסה מעובדת, אנורקטית כמעט. הגרסה החדשה שומרת על הדחף המקורי של הסיפור והאווירה הגרוטסקית שלו. אבל התוצאה בכללותה הוא אובדן רב מדי של משמעויות וניואנסים ופרטי אינפורמציה שעושה אותה למוגבלת, לנכה. ככלל, אין זיקה מעניינת בין הטקסט המעובד של הגלגול לבין האיורים של קופר. ברוב מוחלט של המקרים, הציורים הם המחשה ישירה של הטקסט שבתיבה. אם הכתוב הוא "בוקר טוב גבירתי, אני מחפש את גרגור סמסא," הציור יהיה של אדם העומד בכניסה ומרים את הכובע שלו לשלום. ואם מצויר אדם נס על נפשו בבעתה, בבועה יהיה כתוב "איכס". פה ושם מתגנבת אירוניה ויזואלית. חליפת הבוס מקבלת טקסטורה דומה לבטן החרקית של הגיבור, האחות המרבה לזעוק מזכירה את "הצעקה" של מונק, לעוזרת הבית המרשעת יש שיער כמו מטאטא. דחקות קטנות, ברמה של מגזין MAD, הקורצות לגיקים בתיכון. איפה קפקא ואיפה קופר? רק האות הראשונה זהה.
פרנץ קפקא "הגלגול" טקסט ואיור פיטר קופר. תרגום: אסף גברון. זמורה ביתן, 80 עמ'. התפרסם בשבעה ימים "ידיעות", 28.1.2011
Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: הגלגול, היעשות, פיטר קופר, קומיקס, קפקא, קראמב |
הבלוג של אייל דותן 
מעניין היה לראות מה יוסל ברגנר היה עושה לו היה יוצר קומיקס ליצירה הזו. הוא צייר ורשם ואייר סיפורים של קפקא במשך שנים. היו אפילו איורים לספר של קפקא שתורגם ליידיש על ידי אביו. ראיתי לא מזמן רישומים במוזיאון ת"א; סצנות מתוך גזר הדין, הטירה, רופא כפרי ו… הגלגול. בכל הרישומים הקו מינימליסטי ותזזיתי שיוצר דמויות חסרות פנים אבל הסערה הקפקאית חיה בתוכם, תמיד עם איזו הרגשת תלישות וחוסר איזון מסויט ומפר שלווה.
גם ברגנר ידע כנראה על האיסור של קפקא וגם הוא לא עמד בפיתוי וצייר את השרץ. במוזיאון יש שתיים-שלוש גרסאות שונות שלו. זכורה לי אחת קריקטוריסטית ושניה, המעניינת יותר, די מופשטת. בזו האחרונה לא ברור איפה נגמרות המיטה והשמיכה ואיפה מתחיל השרץ. הראש (לא ברור אם הוא אנושי או לא) מביט בצד אחד של הרגליים המזדקרות לתקרה בעוד הצד השני נפול כלפי מטה והתחושה היא של זעזוע עמוק. בקיצור, כנראה שקפקא ידע למה הוא אוסר לאייר את השרץ וגם לו היה רואה את גרסת הקומיקס (שלא קיימת) של ברגנר הוא לא היה משנה את דעתו. אבל נראה לי שזה היה יוצא שווה בכל זאת.
המון תודה בר. בכלל לא הייתי מודע לציורים האלו ובעוד אני מחפש בגוגל, אני עולה על כך שממש עכשיו, תחילת פברואר, מתחילה תערוכה של יוסל ברגנר מצייר קפקא במוזיאון תל-אביב. אלך לראות, אולי אכתוב את רשמיי.
http://www.mouse.co.il/CM.art_item,418,208,25627,.aspx
מבסוטה שציינת את הגרסה של קראמב, בביקורת (פושרת אף היא) שכתב עמרי הרצוג במוסף ספרים, הוא לא ציין אף במילה את גרסת קפקא של קראמב ומאירוביץ'. http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1220397.html
בכל אופן, קופר באמת פספס קצת הפעם. החומר האוטוביוגרפי שלו הרבה יותר מוצלח.
לקראמב יש את הסגנון המובהק שלו ולכן כשהוא עושה את קפקא – זה קראמב עושה את קפקא. אין פה יומרה להחליף או לייצג. אצל קופר, נדמה לי, היא כן קיימת. אפילו בדבריו הוא מודה בשאיפת הבעלות הנלוזה שלו.
Thannks for writing this