הבלוג של אייל דותן

מדור חדש ובו אני פורק את אשר על לבי, מתעצבן, מכסח, בא חשבון, יורה לכל הכיוונים.

והפעם —

דון דלילו, עמוס עוז, מישל וולבק, דונלד ג'אד

דון דלילו. הספרים האחרונים של דלילו היו מאכזבים, כמעט אפילו תמוהים בעיניי. ראשית, ישנו "אמנית הגוף," אולי הספר הגרוע ביותר שכתב מעודו. לא הצלחתי לצלוח יותר מחמישים עמודים, והעניין שלי באמני גוף הוא עצום. הבעיה מתחילה, אם כי לא מסתיימת, בכותרת הספר. אצל דלילו ואחרים. העיקרון של דלילו הוא שלכותרת אין קשר לסיפור. הגיבורה היא אמנם אמנית גוף אבל אין כמעט מלה על העיסוק שלה, שהוא אחרי הכל, מן המיוחדים והמוזרים שיש למין האנושי להציע. אולי שתי פסקאות לכל היותר. לא מוזר?

או לדוגמה "קוסמופוליס". כן, הסיפור מתרחש במנהטן, ולכן הנובלה ראויה באופן נומינלי לכותרת "קוסמופוליס". אבל באותה מידה יכול היה לקרוא לספר "התפוח הגדול".  כשלעצמו, שם בוטה, וולגרי, אמנם לא מיקרוקוסמוס הבנאלי אבל לא רחוק ממנו. יש כנראה שלב בחיי סופרים גדולים שזכו להערכה, לקנוניזציה מובהקת, חד-משמעית, שהם מחליטים לקרוא לרומאנים שלהם בשמות הכי כלליים, כי הרי הרומאנים שלהם תמיד גדולים וכל כותרת תצמצם אותם. עמוס עוז מצטיין בכך. בניגוד לתוכן ספריו שאותם אני מאוד מעריך, שמותיהם הם מפגן של נרקיסיזם בנאלי: "חרוזי החיים והמוות". האם הכותרת הזאת לא יכולה להתאים לרוב הרומאנים שנכתבו ועוד ייכתבו? הרי הכל על מוות ועל חיים. "סיפור על אהבה וחושך." נו, באמת. ואיזה סיפור הוא לא על אהבה וחושך? "תמונות מחיי הכפר". כאן הכותרת לא מעוררת, אלא אינפורמטיבית, יבשה. לפחות לא נרקיסיסטית.

ואז "נקודת אומגה". אולי המעצבן ביותר. הוא מספר על קולנוען צעיר שנוסע למדבר לצלם סרט תעודה על בכיר לשעבר במערך ההגנה של ארצות הברית, אותו הוא רוצה לראיין על המלחמה בעיראק, כאשר לאט לאט נגלים פרטים על חיי הנוכחים.

שם הספר לקוח ממושג של טייאר דה שארדן, כומר מראשית המאה שהיה לו חזון אבולוציוני מתקדם לזמנו ואף לזמננו. נביא אמיתי. הוא חזה שהאנושות תעבור אבולוציה לקראת יצור על, רב-מוחי. זו נקודת האומגה. יש הטוענים כי הגענו אליה, בעזרת האינטרנט, רק שאנחנו כמובן לא מודעים להישג בהיותנו רק אברים קטנטנים במוח הקיבוצי. האם יש לתיאוריות של שארדן קשר למה שקורה בנובלה? לא מצאתי. באמת שחיפשתי. כלום. נאדה. זירו. כמובן שתמיד אפשר לקשור תיאוריה נבואית על גורל המין האנושי והאבולוציה שתקרה לו לכל נושא שהוא, אבל קשר אורגני, אמיתי, אין כאן.

מישל וולבק. את הביקורת הקטנה שלי על וולבק אני כותב מתוך אהבה גדולה ליצירתו, שאני מעריך ומוקיר. דווקא משום כך, ההתחלקויות שלו מעצבנות אותי עוד יותר. לפעמים מוצאים אצלו פסקאות, שאינך מבין כיצד לא נפלו בעריכה או לא נשלחו לשכתוב נוסף. שימו לב לפסקה הבאה מ"החלקיקים האלמנטריים". היא מופיעה באמצע תיאור ארוך ומעניין של חייה של ז'אני צ'קלדי, אם שני הגיבורים של הרומאן, בתקופה הסטודנטיאלית שלה.

"השנים שאחרי המלחמה היו מייגעות ואלימות; מדד הייצור התעשייתי היה בתחתית העקומה, וקיצוב המזון לא התסיים אלא ב-1948. עם זאת, בחוגים מסוימים של כל המי ומי, כבר הסתמנו הגילויים הראשונים של תרבות ההמון המתבססת על צרכנות של בידור ליבידינאלי, שהגיעה מארצות הברית שבאמריקה, ושעמדה להתפשט במהלך העשורים העתידים לבוא בקרב כלל האוכלוסייה. כסטודנטית בפקולטה לרפואה של פריס היה באפשרותה של ז'אני צ'קלדי לחוות מקרוב את תקופת האקזיסטנציאליזם, ונזדמן לה אף לרקוד בי-בופ בטאבו עם ז'אן פול סארטר. בניגוד לרושם המועט שהותירה בה יצירתו של הפילוסוף, היא הופתעה מכיעורו של האיש, שגבל בנכות, והתקרית לא נשנתה. היא עצמה היתה יפה מאוד, טיפוס ים תיכוני מובהק…" (החלקיקים האלמנטריים, תרגום: מיכל סאבו, עמ' 28).

היש יותר בנאלי ממפגש עם סארטר והיווכחות מכיעורו? הרי סארטר הוא האישיות האינטלקטואלית הראשונה שקופצת לראש? ולחשוב עוד שוולבק כותב, לפחות אז, לקהל צרפתי. הרי זה כמו שסופר ישראלי יכתוב על בחורה משוחררת בתל-אביב של שנות החמישים: שהיא ישבה בקפה כסית, שתתה כוסית עם אלתרמן שתמיד ניסה לעגוב עליה. האם היינו סולחים לו על הקלישאה? ומהם בדיוק "הגילויים הראשונים של תרבות ההמון המתבססת על צרכנות של בידור ליבידינאלי"? מדוע וולבק לא מפרט אלא נשאר ברמת הסיכום הוויקפדי-סוציולוגי. הגיבורה עצמה ז'אני מתוארת כ"יפה מאוד", "טיפוס ים-תיכוני", כותב וולבק. האם מישהו מהקוראים מסוגל לדמיין איך היא נראתה, כמובן שלא.

 דונלד ג'אד. בביקורי ביריד האמנות הפאריסאי fiac הופתעתי לגלות את אחת העבודות המוכרות והמתסכלות ביותר לדידי של דונלד ג'אד.

צריך להיות מאוד מתוחכם או מאוד טיפש כדי לאהוב את העבודה הזאת. אני למשל מתעב אותה. היא נראית בעיני כמעט כמושחתת. 10 מדפי מתכת סתמיים הממוקמים זה על גבי זה במרווחים שווים. מה ההישג שהיא מייצגת? האם יש בה לדוגמה הישג טכני כלשהו? לא, זו מתכת פשוטה, עם גימור מבריק וחלק שיוצרה בהזמנה במפעל. הישג קונספטואלי? ובכן, דונלד ג'אד הוא מינימליסט, אחד הנציגים הבולטים של הזרם כך שהוא בהחלט ממוקם היטב בהיסטוריה של האמנות והוא נחשב לגאון. הרזומה שלו עצום. עשרות תערוכות. ועם זאת, כשאני משווה אותו  למינימליסטים אחרים, כמו רוברט מוריס לדוגמה, הוא יוצא חסר, שבלוני, נעדר השראה. מוריס מעורר השראה כי הוא בורא צורות חדשות ומפתח היבטים חדשים בחומר. הוא לא משכפל את הקיים עד לעייפה ועושה מזה אידיאולוגיה.

Robert Morris
Untitled, (Pink Felt) 1970; Untitled, felt, dimensions variable, 1968; Untitled Felt

כשקוראים את הפילוסופיה של ג'אד, מתעצבנים עוד יותר. הכוונה העומדת מאחורי אובייקטים גיאומטריים מופשטים כמו אלו שהוא מנפיק לעשרות בכל מיני צבעים היא להציג לעולם האמנות צורות א-אנושיות, מלאכותיות עד הסוף. ווטאבר. איני מקבל בכלל את התפיסה הרואה בגיאומטריה מכלול של צורות אימפרסונליות. נכון שאין גופים טבעיים ריבועיים או עיגולים מושלמים. נכון שזו צורה שצריך לייצר. אבל ריבועים, מלבנים וקוביות הם חלק אינטגרלי מעולמו של האדם, כמו צורת העלה, הטיפה, והענן. בוודאי לאחר מהפיכת העיצוב המודרניסטי, החלק, המשויף. גם אם מטרתו של ג'אד היתה לברוא מישור מלאכותי שבו הצורות הללו יכולות ללבלב בצורתן הטהורה, הבלתי מופרעת, הרחק מאימת שיני הזמן, גרביטציה, רוחות, לחות, אבק, חרקים ובמובן מסוים גם בני אדם, עדיין אין זה אומר שיש להכתיר את מעשיו כאמנות גאונית, לא פחות מזה. צורותיו הגיאומטריות המופשטות הן תחנות בעלות ערך הצגתי, היסטורי. בזה מסתכמת המחווה של ג'אד. מעבר לה, אין כלום. ערכה כשל הערת שוליים למדנית בתחתית העמוד של תולדות האמנות. לא יותר.

את העבודה הזאת המוצגת במוזיאון ירושלים, ייצרו כמובן במפעל, ללא מגע יד אדם ("כדי להתרחק עד כמה שאפשר מהעולם האנושי, מהדימויים והפיגורות האורגניות שלו"). אני מקבל את מחוות מיקור החוץ למפעל מתכת או בטון של אובייקט פשוט בעלות נמוכה כאינטגרלית וככשרה לחלוטין בעולם האמנות, אבל בוא נגיד שאינני חושב שיש מה להתגאות בה, כפי שעשה ג'אד.

הרשת מלאה באיזכורים על אודות התנגדותו הנחרצת של ג'אד למיקומו כמינימליסט. לטענתו, הגדרות כאלו מצמצמות אותו. כמה חשיבות עצמית יש לאמנים לפעמים. להתפוצץ. בעיני, הוא פשוט כפוי טובה. ברור שקוביות בטון חלולות אינן רק אובייקט מינימליסטי. המופשטות שלהן כה גדולה שהן יכולות להיות כל דבר. אבל אין בכך חוכמה. לא אתה יצרת את הקוביה. תפקידך התמצה בהבאתה למוזיאון. המון תודה, באמת.  מצד שני, זו בדיוק החולשה הגדולה שלהן. בפתיחות הרבה שלהן הן לא נותנות לי כלום מעבר לאובייקט עצמו, והוא אפעס, משעמם, מונוטוני וחסר כל המצאה טכנית. ובכלל, יש משהו פרדוקסלי בדברי ג'אד. הרי בלי התיוג המוסדי של האובייקט שלו כמינימליסט ובלי ההתנגדויות הפומביות של האמן להכללתו ככזה, איש לא היה טורח להביט בעבודותיו, כל שכן לרכוש אותן במיליוני דולרים.

משום כך השתאתי שראיתי במגזין Art+ Auction האחרון שאחת מאחיותיה של העבודה שראיתי בפיאק, עבודה מ-1968, "ללא כותרת", שוב, סדרת מדפי מתכת, בצבעים אחרים, השיגה מחיר של 4.9 מיליון דולר בסותביס. מי קנה אותה, מי, לשם שמיים? ברור שלא היה זה מוזיאון אלא אספן. רק מנהל קרן גידור היושב בקונטיקט. אולי קניין אסיאתי, שיש לו אוצרת בשכר שמוכרת לו את "ג'אד" כסוג של פרשנות מערבית לזן יפאני, כהייקו מתכת וברור שהוא ישתלב היטב בקו החלק, הישר של העיצוב בדירתו, המלא חללים ריקים, נקיים.

אני לא בא לטעון שסדרת העבודות של מדפי המתכת המכונה גם "סטאקס", היא חסרת ערך או שאיננה אמנות. ברור שזו אמנות. אני חוזר שוב למען לא תהיה כאן טעות, לא אפול לתוך מלכודת "זו לא אמנות". אני בהחלט יכול לראות את המקום המיוחד שתפסה המחווה המינימליסטית של ג'אד בזמן ובמקום בהיסטוריה של האמנות והעיצוב. מישהו אחרי הכל היה צריך לשים קוביות ומלבנים חלולים במוזיאון. מה שלא ברור לי הוא העלאתה על נס, ההערצה של אנשים כלפי הגאונות הגלומה בה והמחירים האסטרונומיים שמשולמים עבורה. מעבר לחייטים שתפרו לו חליפה של גאון, בכתבי העת ובמוזיאונים, אני חושד שהסיבות לפופולריות של ג'אד הן בעיקר דקורטיביות.

Filed under: ביקורת תרבות | Tagged: דון דלילו, דונלד ג'אד, מינימליזם, מישל וולבק, נקודת אומגה, עמוס עוז, קוסמופוליס, רוברט מוריס |