איך להיות אנטי שביר

ביקורת על הספר "אנטי-שביר: איך לשרוד ולנצח בעולם של ברבורים שחורים" מאת נסים נקולס טאלב.  מאנגלית: אורי שגיא. דביר, 639 עמ', 79 שח

פורסם במדור הספרים של "ידיעות", 6.6.14

טאלב

 

 

"אין לנו מלה בשביל חצי מהחיים – החצי המעניין שלהם", כותב נסים טאלב וטובע את המושג "אנטי-שביר". התקשורת הבינלאומית כבר החלה מריצה את המלה הזאת בהקשרים שונים, לעתים מופרכים, כפי שעשתה עם המושג הקודם שהמציא טאלב – ברבור שחור. הכשרון, ואף הגאונות שבחילוץ מהעולם הכאוטי תופעות ועקרונות שלכאורה אין ביניהם שום קשר, ולהתוות את ההיגיון של פעולתם, שמתברר כמכריע ומשפיע מאין כמוהו על חיינו, שמור רק למעטים. נסים טאלב, שמשפחתו נמלטה לארצות הברית בעקבות מלחמת האזרחים בלבנון, והפך לסטטיסטיקאי חתרן וסוחר מצליח באופציות, נעשה בשנים האחרונות לאחד הקולות הביקורתיים החשובים של תקופתנו. בספריו הקודמים שעסקו בהשפעת המקריות ואי הוודאות על חיינו, הוא הראה כיצד ההיסטוריה מורכבת מאירועים גדולים, בלתי צפויים, בעלי השלכות אדירות ומדוע המין האנושי לא ערוך כיאות להתמודדות בפניהם. ברבורים שחורים אלו, שיכולים להיות חיוביים כמו המצאת האינטרנט או שליליים כמו רעידת אדמה, שמים לאל את ניסיונותיו של המין האנושי לשלוט בגורלו. עתה, בספרו החדש על האנטי-שביר, הוא מנסה ללמד אותנו איך להתמודד עם ברבורים שחורים, ובדרך נעשה רפורמטור חברתי, מורה רוחני, יועץ תזונה ומכבה שריפות.

כל אחד יודע מהו דבר שביר ומהו דבר עמיד. אך מהו אנטי-שביר? קטגוריה שלישית זו מציינת גופים שאוהבים טלטלות וזעזועים, יוצאים נשכרים מתנודות ושינויים, ומשגשגים בתנאים של אקראיות וחוסר ודאות. הדמות המיתולוגית של הידרה, שעל כל ראש שכרתו לה היא צימחה שניים במקום, כומסת את ההיגיון הזה וגם אמרתו המתריסה של ניטשה – מה שלא הורג אותי מחשל אותי. הרעיון עצמו מוכר מתחומים שונים. החיידקים נעשים עמידים כתוצאה משימוש מופרז באנטיביוטיקה. הקפיטליזם ממציא את עצמו מחדש עם כל משבר פיננסי. שמועות מתחזקות כשמנסים להעלים אותן. מנוחה במיטה כל היום מנוונת. הקפיצה המחשבתית הגדולה של טאלב היא התובנה שאנטי-שבירות היא תכונה של כל מערכת מורכבת באשר היא. כל דבר שחי, בצורה זו או אחרת, בין אם הוא אורגניזם שעשוי מפחמן או דיסקורס שעשוי מסימנים חומריים, מכיל רמה מסוימת של אנטי-שבירות אחרת לא היה שורד בעולמנו. מה שמכונה אבולוציה הוא לא אחרת מאשר תולדות האנטי-שבירות של מין מסוים. מקקים הם כנראה שיאני עולם החי וכל זעזוע, פרט לנעל, מחזק אותם. המין האנושי חי מאות אלפי שנה ונראה כאנטי שביר במיוחד, מסוגל להמציא את עצמו מחדש, גם באזורים ובתנאים שנחשבים לבלתי ראויים למחייה אנושית, אך רק העתיד יאמר האם אנחנו יותר טובים מהדינוזאורים.

האירוניה היא שמעולם לא היה בידי האדם יותר מידע ואפשרויות פעולה משיש היום, אך יכולת הניבוי מעולם לא היתה נמוכה יותר. מדוע? המערכות נעשות מורכבות יותר ויותר ולכן מייצרות ברבורים שחורים רבים יותר וגרוע מכל – נשלטות על ידי מומחים שמתיימרים לדעת משהו. שנאתו של טאלב למומחים מכל הסוגים היא מין המפורסמות וחלקים ניכרים בספר הם התקפה ישירה, לעתים שמית, על עיתונאים, כלכלנים, פוליטיקאים והוגי דעות. העיתונאי תומס פרידמן, זוכה פרס נובל ג'וזף שטיגליץ, הממציא המהולל רון קורצוייל, בעל רעיון הסינגולריות, חוטפים מטאלב על ימין ועל שמאל. בניגוד לאמירתו המפורסמת של בנימין שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים סובר טאלב כי ההיסטוריה נכתבת על ידי לוזרים שעיתותיהם בידיהם ועמדה אקדמית שעליה הם מעוניינים להגן. בעיניו, ידע מעשי תמיד עדיף על תיאוריה וברוב מוחלט של המקרים קודם לו. האדם לא מיישם תיאוריות אלא יוצר אותן מתוך המעשה. הפירמידות במצרים, אמות המים הרומיות והקתדרלות של ימי הביניים נבנו על ידי אדריכלים שבקושי ידעו חשבון, כל שכן גיאומטריה. היו להם כללים, תכסיסים ושיטות. והן עומדות עד היום. ובכלל, אנשים שמעמיסים על מוחם יותר מדי תיאוריות וחוקים וכללים ושיטות מורכבות מחמיצים לעתים קרובות דברים פשוטים מאוד. הכלל הוא "פחות הוא יותר." ככל שמרבים בלימודים כך דברים בסיסיים נעשים ברורים פחות.

אחת המסקנות העולות מגילוי האנטי-שבירות של דברים בעולמנו, היא שהגנה ופיקוח יתר כלל לא יעילים במקרים רבים ואף מסוכנים. העיקרון נכון ביחס לגופים פוליטיים וגופים אנושיים. מדינה ללא טלטלות פוליטיות, שערוריות ואפילו מלחמות, מאפשרת לחומרים נפיצים ולנטיות נפיצות להצטבר מתחת לפני השטח, וכשמתרחשת תוצאה בלתי צפויה, מימדיה ונזקה גדולים לאין שיעור, כותב טאלב. דבריו אינם יכולים שלא לעלות את ההשערה הגרוטסקית שאולי דווקא היות ישראל מדינה שחיה על חרבה היא שמשמרת ומפתחת אותה, וכי הגויים עשו ליהודים רק טובה כשהטעימו אותם מדי פעם בפוגרום כזה או אחר ככתוב "וכאשר יענוהו, כן ירבה וכן יפרוץ". ומה שנכון לגוף הפוליטי והחברתי, נכון שבעתיים כשמגיעים לאינדיבידואלים, קובע טאלב. גוף האדם זקוק לזעזועים ולמנה הגונה של אקראיות הרבה יותר מאנטי-אוקסידנטים. משום כך, ובניגוד לקונצנזוס, הוא מציע לאכול בצורה לא מסודרת ולא מאוזנת, בדומה לאופן שבו חיו פעם הציידים הלקטים שלא ידעו מתי תהיה הארוחה הבאה שלהם. הוא דוגל בצומים מזדמנים, וטוען כי עליונותה של הדיאטה הים-תיכונית על האחרות, אפילו זו היפאנית, לא נובעת מהמרכיבים שלה אלא בגלל שהיא מלווה בצומות דתיים לא מעטים, השוברים את שגרת התזונה ומאתגרים את המערכת. יש לראות רופא, כל שכן לקחת תרופות, הוא ממשיך וטוען, רק במקרים דחופים וקיצוניים אבל בשאר המקרים עדיף לתת לטבע לעשות את שלו. לחץ כרוני – כמו בוס שמתעמר בך, משכנתא, עינוי דין – לא מועיל לנפש. אך לחץ נפשי מזדמן, לא סדיר, בהחלט ויש לקבלו באהבה.

גם אם עיקרון אתגור המערכת נכון, ויש צמיחה פוסט-טראומתית ולא רק טראומות עיקשות, החוכמה היא לדעת כמה, מתי ואיפה עלינו להיות אנטי שבירים, שאלות שספק אם יש למישהו היום, וגם לא לטאלב, תשובה. כל מה שיש לו זה אינטואיציה, שיכולה לעבוד במקרה שלו – אך להיות הרסנית במקרה של מישהו אחר. טאלב משכנע מאוד כשהוא מדבר על התחומים הקרובים ביותר ללבו ולתחום מומחיותו – כלכלה, פיננסים, מדע – והופך לספקולטיבי מדי לטעמי כשהוא מדבר על גוף האדם או נפשו. החלק החלש בספר הוא זה העוסק באנטי שבירות של המערכת הנפשית. טאלב חוזר לקלסיקה, לסנקה ולפרה-סוקרטים וגוזר מהם כללי עשה ואל תעשה. אלא שהללו מסוגלים לספק רק מתווה כללי מעורפל, שלא יכול להיות משקל נגד בעידן הטראומה והקורבנות. למרות הסתייגויותיי ממנו, שרק חלק קטן ממנה הבאתי כאן, זהו ללא ספק ספר חשוב, פורץ דרך, אפילו מטלטל.

 

חוק העצם – ביקורת של יוני ליבנה על "עצם" ב"ידיעות"

30831962

יובל אביבי, ביקורת על "עצם", TimeOut

יובל אביבי על "עצם" מאת אייל דותן – TimeOut

על "בודריאר וסימולציית הכסף" מאת אושי קראוס

מסה ביקורתית על תפיסת הקפיטל של בודריאר וניסיון מוצלח בחלקו של מחבר ישראלי להכילה. התפרסמה בגיליון החורף האחרון של "תכלת" מס' 42

http://www.tchelet.org.il/article.php?id=516

 

על "הגלגול" – גרסת הקומיקס

העיבוד של "הגלגול" לקומיקס היה רק עניין של זמן. לא רק משום שמדובר בסיפור גרפי מאוד, עשיר בתיאורים גרוטסקיים. ולא רק משום שכל יצירות המופת עוברות בשנים האחרונות המרה לפורמט זה, וטוב שכך. מה שעושה את "הגלגול" לטקסט הקומיקס האולטימטיבי כביכול, הוא העובדה שהגיבור שלו עבר מטאמורפוזה. במקרה הזה, לחיפושית זבל. והרי, היעשויות הן הבון טון של התקופה: ערפדים ואנשי זאב, וצבי נינג'ה ומוטנטים וספיידרמן ומה לא. כמעט כל גיבור-על או נבל שואבים את כוחם מאיזושהי מטאמורפוזה שהתרגשה עליהם כך פתאום, שקרעה אותם מהמסלול הרגיל של החיים. מעניין שדווקא הקומיקס, מדיום צעיר ולא נחשב במיוחד, קידם יותר מכל מדיום אחר את נרטיב ההיעשות. מנקודת מבטו, המין האנושי מתבחן ממינים אחרים על כדור הארץ בדיוק בתשוקה העזה שלו לפרוץ את גבולותיו, להיכנס לסימביוזה עם משהו זר, אחר – חי, צומח, דומם, אפילו דיגיטלי. מטאמורפוזות אמנם נזכרו לא אחת בספרות, שהולכת אחורה עד למיתוסים הקדומים, אבל תמיד נחשבו לשוליות, לאקזוטיות, לאגדתיות, בעוד שבעולמו של הקומיקס, הן שכיחות ומקובלות כמו התאהבות ומלחמות.
הגרסה של פיטר קופר, מבכירי המאיירים בסצינת הקומיקס האמריקאית, נחשבת להתמודדות מוצלחת עם המורכבות המילולית והרגשית של היצירה. היא התקבלה באהבה על ידי קהילת המאיירים וגם אנשי הספרות לא עיקמו את אפם. זמורה ביתן מגישה לנו אותה במהדורה קשיחה ומהודרת. מתחשק לי לומר, חבל על המאמץ. לטעמי, ההישג של קופר מוגבל. אין פה יצירה עצמאית אלא אדפציה סבירה, לכל היותר. הבעיה המרכזית היא בייצוג של הגיבור. קופר הלך על ברירת המחדל והפך את גרגור לאיש-חיפושית. הגוף כשל חרק והראש אנושי לגמרי, עם שתי שערות זקורות בתפקיד מחושים. והרי זה פתרון עלוב לבעיה מקורית. אסביר.
להמשיך לקרוא

המקצוענים

קראתי את "אנשים טובים" עוד כשהיה בגדר טיוטה, לפני העריכה, וכבר אז היה ברור לי שמדובר ברומאן גדול, במהלך נועז ומבטיח. קראתי אותו מיד כשיצא, והייתי עסוק בהשוואות של קודם ועכשיו, והנה, בעקבות ההזמנה של ניר לדבר על הספר, קראתי אותו בפעם השלישית. כל קריאה שונה לגמרי מרעותה – סממן מובהק של רומאן מורכב ורב ממדי. יש ל"אנשים טובים" יכולת לדבר אל קהלים רבים מבלי להתחנף אליהם. הוא תובעני אבל לא מציק. שפתו לעתים פיוטית אך גם מדויקת לגמרי. למרות שבפואטיקה שלו יש מין הפסטיש על הרומאן הרוסי או הגרמני הגדול, הוא נראה עכשווי לחלוטין.

ברצוני להפנות את תשומת הלב רק למהלך אחד שקורה בספר, שנראה לי מהמשמעותיים ביותר. אני מתכוון להתמקדותו החריגה של "אנשים טובים" במשלח ידם של הגיבורים. עמודים על גבי עמודים, שיחות על גבי שיחות, מתוארים לנו בפרטי פרטים, ברזולוציה גבוהה, המילייה, ההווי, שלל הבעיות, הקונפליקטים, הרציונל של תפקיד ייחודי במנגנון, שאותו מאייש גיבור יצירתי במיוחד. לא יהיה זה מוגזם לטעון כי "אנשים טובים", ובמידה לא פחות מובהקת "מחזיר החלומות", ספרו הקודם של ברעם, הם חקירה היפותטית של מקצוע, או אפילו של עמדת סובייקט, לא פחות מאשר הם נרטיב של אדם הנרמס על-ידי חברה טוטליטרית.

נראה שלא רק למחבר חשוב מה עושים הגיבורים למחייתם, גם להם זה מאוד חשוב. ניתן לומר שמשלח היד של הגיבור הוא תמצית הווייתו. למעשה אי אפשר לחשוב על תומאס ועל אלכסנדרה ועל מחזיר החלומות בלי שתעלה במוחך היכן הם עובדים, איזו תפוקה ביזארית הם מייצרים, את מי הם משרתים. אין ספק שמשלח ידם מגדיר את אישיותם ומעצב את מסלול חייהם עד לסופו.

במקום אחד בספר אומר אחד הקולגות ש"תומס היידלברג הוא אדם מוכשר אך גם הראיה הטובה ביותר לצדקת טענתו של הלדרלין שבגרמניה לא נותרו עוד בני אדם, רק מקצועות." לתומאס כזכור היו שתי קריירות. האחת ארוכה למדי, שבה הגיע לדרגת מנהל בכיר בחברת חקר שווקים אמריקאית בשם "מילטון", שהחליטה לנטוע יתד באירופה ותומס שימש כראש החץ שלה, כמו שאומרים היום, והוא יזם וקידם וניהל את סניפיה ברחבי אירופה. והקריירה השנייה, שנמשכה שנתיים, כיועץ מיוחד למשרד החוץ הגרמני כמפתח ואחראי על ה"מודל". המודל היה מעין מטריצה של נפשו של עם, שניתנת להחלה, בהתאמות מסוימות, על כל עם שתחפוץ. המודל עוזר לחזות ולהעריך התנהגות של קולקטיבים, מה שהופך אותו לבעל ערך רב עבור המימשל הגרמני בתיכנון מדיניות השליטה שלו בעמים הנכבשים.

תפקידה של אלכסנדרה מיוחד לא פחות. גם היא שירתה מנגנון – לא כפרילנס במשרד החוץ כמו תומאס – אלא כאשת צוות בכירה. היא שימשה, כדברי הבוס שלה, כ"עורכת הראשית בבית ההוצאה לאור של הנקווד בלנינגרד." והיא עצמה אמרה שהיא עורכת "סיפורי החיים הטובים ביותר שלא יראו אור לעולם." אלכסנדרה היא שילוב ייחודי ומרתק של עורכת ספרותית וחוקרת מתנגדי משטר. היבריד שטני שיכול לצמוח רק בתוך מערכת דיאבולית. היא היתה מבלה שעות בשכתוב, בהפיכת ההודאות לקוהרנטיות, לאמיתיות יותר, וכמעט תמיד היתה נאלצת לערוך מקצה שיפורים עם הנחקר. אורגת ביחד איתו את מסכת חייו הבוגדנית. גולת הכותרת של עבודתה היתה פיצוח המועדון הספרותי הדיסידנטי שבו היו חברים כל האנשים במעגל החברתי של הוריה.

להמשיך לקרוא

על "ריפוי או פיתוי: רפואה אלטרנטיבית במבחן" מאת סינג וארנסט

יותר ויותר אנשים פונים לרפואה משלימה לא רק מתוך סקרנות והפוכונדריה אלא מתוך אמונה שלמה כי יש בה להציע פתרונות שאין לרפואה הקונבנציונלית. סיימון סינג, אחד מסופרי המדע הפופולרי הטובים בעולם ואדזארד ארנסט, פרופ' לרפואה משלימה, חושבים שתעשיית התרופות והטיפולים האלטרנטיבית מסוכנת לבריאותנו, מנצלת את בורותינו כדי להוליך אותנו שולל. בספר "ריפוי או פיתוי" הם בודקים אחת לאחת את ההוכחות המדעיות שניתנו לטיפולים אלטרנטיביים, וניתנו כך מסתבר לא מעט, ומוצאים אותן לקויות, מוטעות אפילו שקריות. ההתקפה שהם מנהלים היא בכל החזיתות. הם מנתחים באיזמל חד פרסומים מדעיים, הנחות יסוד של תיאוריות, מערך השיווק והפרסום. זוהי מלחמת חורמה. הם לא משאירים שבויים.

קצת אחרי האמצע הנחתי את הספר לרגע וניסיתי להיזכר בסדרת הטיפולים האלטרנטיבית שעברתי בחמש השנים האחרונות. הממצאים הפתיעו אפילו אותי. לא ידעתי עד כמה אלטרנטיבי אני עד אשר מניתי אותם אחד לאחד. לכאבי גב תחתון ניסיתי כירופקרטיקה ואז מגנטים. הפסקת העישון נתמכה בעזרת קריסטלים, באסתטמה נלחמתי בעזרת הומאופתיה מלווה בדיקור, בחודשי החורף לקחתי על בסיס שבועי את תרופת הפלא לשפעת אוסילוקוקסינום ותמציות סיניות שונות. פה ושם פינקתי עצמי בחוקני קמומיל במרכז המסחרי ברמת-אביב אצל חיררדו. החשבון הכולל היה אלפי שקלים. התועלת: אפסית. לא הצלחתי להיזכר במקרה אחד שבו חשתי הטבה כלשהי משמעותית לאחר טיפול, למעט אותה פעם אחת אצל חיררדו…

לא התרשמתי מאזהרותיהם של סינג וארנסט שרפואה משלימה מזיקה במיוחד, מצטער. מניסיוני, רפואה קונבנציונלית יכולה לפעמים להזיק פי עשרה. אבל כן השתכנעתי, מעבר לכל ספק, שלסוגים העיקריים של רפואה המשלימה – לדיקור סיני, להומאופתיה, לכירופרקטיקה, ורוב צמחי המרפא – יש ערך כפלצבו בלבד. במלים אחרות, הם עובדים רק על המאמינים. מה שמעניין הוא שיש שפע של מחקרים מדעיים שתומכים בטענות הרפואה המשלימה. חלקם אפילו התפרסם בכתבי עת מדעיים מהשורה הראשונה, כך שאם בודקים ברשת מקבלים לא מעט לינקים מכובדים למראה. ההישג של סינג וארנסט הוא בבחינה ביקורתית של הניסויים הקליניים האלו, שיטה אחר שיטה, שמראה כי הבסיס המדעי שלהם היה רעוע מלכתחילה, כי הם בוצעו ברשלנות וחשוב מכך, שהמחקרים העדכניים ביותר סותרים את ממצאיהם.

להמשיך לקרוא