על "עתיד ללא גברים" מאת בריאן סייקס

החדשות הרעות הן שהכרומוזום הגברי בסכנת הכחדה. כבר היום הוא מתקשה לייצר זרע תקין. ואם לא יקרה נס, בעוד 125 אלף שנה לא יהיו יותר גברים בעולם. החדשות הטובות הן שהנשים עשויות לשרוד. זאת בתנאי שהן יצליחו למצוא תחליף לזרע. ולא – המין האנושי ייכחד עד אחרון פרטיו בדומה למינים אחרים שהיו ואינם עוד על פני הכדור. התחזית המלבבת הזאת היא נושא ספרו של פרופ' בריאן סייקס, מומחה לגנטיקה מאוקספורד, "עתיד ללא גברים" (במקור "קללתו של אדם", הוצאת כתר). איך תופרים ספר שלם סביב אפוקליפסה משוערת שתתרחש בעתיד כה רחוק, שהוא הופך לחסר משמעות? כיצד כותבים על היחסים הטעונים של גברים ונשים דרך שפת הגנים והמולקולות?

בגסות. מאוד בגסות.

כמו רוב עמיתיו בשדה הגנטיקה, גם סייקס נשבע אמונים לדת הגנום. החסידים במסדר זה מאמינים שמולקולות קטנות אלו אינן רק אחראיות למה שקורה בגופנו, אלא לכמעט כל דבר העובר עלינו, מלידתנו ועד מותנו, ברמת הפרט וברמת הקולקטיב. לגנים יש בעיניהם כוונות, מטרות, תכליות, וכדי להגשימן הם יגייסו עורמה ותעוזה וזריזות. כשמדובר בעולם החי, בצמחים, בחרקים ובבעלי חיים, עוד אפשר לסבול את השפה המטאפורית הזאת; היא מתחילה לעצבן כאשר מדובר בבני אדם.

להמשיך לקרוא

על "פסיכולוגיה ודת" מאת ק"ג יונג

לא יודע איך זה קרה לי אבל בשנה האחרונה הפכתי מכור ליונג. קרל גוסטב. אפילו העזתי לשלוח מאמר על סינכרוניות וצירופי-מקרים לאיזה כתב-עת מדעי. ולחשוב שפעם הייתי פרוידיאני אדוק, שלא לומר לאקאניאני. להיזכר כיצד האחר הגדול כיסה אותי במסמניו, האובייקט א' החריד אותי מרבצי, החסר בהוויה נראה לי מאיים והסופר-אגו המפלצתי בא בתביעות שאי אפשר ליישב.  ברור כי השעמום מהנוסחאות החוזרות על עצמן של הפרוידו-לאקאניאנים, העייפות מההברקות השנונות של ז'יז'ק, ואסימון דלזיאני אחד ענק שירד לי לפני שנתיים – כל אלו בהחלט תרמו לא מעט לנטישת הפסיכואנליזה. אבל למה מצאתי עצמי דווקא אצל יונג? מה לי ולאנטישמי המפוקפק הזה, האורים והתומים של כל הילר ופותח בקריסטלים, הפסיכולוג שמאמין באמת ובתמים שכולנו "ריקמה אנושית אחת חיה"? לאלוהים הפתרונים.

ב-1937, ערב מלחמת העולם השנייה, קצת לפני שהלא-מודע הקולקטיבי שיחרר את הארכיטיפים השטניים ביותר, נסע יונג לארצות הברית ושם, באוניברסיטת ייל, נשא שלוש הרצאות שתוכנן כונס לספר. יונג היה אז בשיח פריחתו,  כשהוא בבירור כבר מאסטר, אבי שיטת טיפול חדשה לגמרי. במרכז הספר שלושה חלומות ארכניים של וולפגנג פאולי, זוכה פרס נובל לפיזיקה ב-1945 והמטופל המפורסם ביותר של יונג. "איש הזאבים" שלו. פאולי היה זה שעזר ליונג לתקף מדעית את עקרון הסינכרוניות, שדיבר על מפגשים מקריים בין מחשבה לעולם שמגלים תואם מוזר כאילו נדברו ביניהם מראש; אך פאולי היה בעיקר זוכר חלומות אובססיווי, אווז שחלם מאות חלומות זהב, שרבים מהם הופיעו אחר-כך, מנותחים לקפידה, ב"כל כתביו" של יונג.

להמשיך לקרוא

על "השטן שבינינו" מאת נחי אלון וחיים עומר

שדים לא מתים, רק מתחלפים. כך טוענים נחי אלון וחיים עומר ב"שטן שבינינו" (הוצאת ספרים). העידן המודרני לא נפטר מהשטן, מהשדים ומבעלי בריתם. אלה בסך הכל שינו צורה: מיישות על-טבעית הם התגלגלו ליישות פסיכולוגית ופוליטית. בני אדם עדיין מאמינים כי הסבל בעולם נגרם בשל ישויות רעות והרסניות שהשתכנו בנפשם ופועלות בחשאי נגדם. האויב שבפנים איננו יותר שליח השטן אלא טראומה מודחקת שנותקה מן התודעה, דמותו של הורה מתעלל שהופנמה, שטיפת מוח בכת שטן, תכנות כפוי על-ידי חייזרים, פצלי אישויות, סוגסטיות תת-סיפיות.

התפיסה הפסיכו-דמונית, כפי שאלון ועומר מכנים אותה, מטופחת על-ידי גדודים של אנשי מקצוע טיפוליים, שמאמינים ומפיצים את האמונה בדמון הנפשי הלאה. את פריג'ידית כי נגעו בך בילדותך; אתה קמצן כי ראית איך הגובים של הוצאה לפועל מתעמרים באבא שלך. האינטרס של אנשי המקצוע ברור: במקום שבו יש שדים ישנה דרישה גם למגרשי שדים, מומחים שיגידו מה בדיוק השתלט ואיך אפשר לסלק אותו. אחרי הכל, את הישות הדמונית רק הם יכולים לראות, להבין ולעקור; ובניגוד לטקסי השדים בעבר, עניין של לילה מאומץ אחד או שניים, דמון פסיכולוגי לוקח שנים לסלק. הרדיקליות האמיתית של אלון ועומר טמונה בכך שלטענתם הצגת ההורה כמתעלל, או הילדות כמוכתמת לעד בשל אירוע מסוים, זה הסילוף האמיתי.

להמשיך לקרוא

על "חייו ומותו של כדור הארץ" מאת וורד ובראונלי

"שכדור הארץ יישרף, אנחנו ניערך בהתאם" [פורסם במוסף הספרים של "הארץ", יוני 2006]

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/726354.html

על "הברבור השחור" מאת נסים טאלב

חיינו האישיים והקולקטיביים מלאים באירועים שאיש לא ציפה להם, אירועים שטורפים את הקלפים, משנים את מהלך העניינים לטוב או לרע, לשבט או לחסד, ברבורים שחורים, כפי שמכנה אותם ניסים טאלב. אסון התאומים היה אירוע גלובלי שלא נחזה כמעט על-ידי איש, כך גם רצח רבין, מלחמת יום כיפור, מלחמת העולם הראשונה, המצאת האינטרנט ומשבר הסאב-פריים. ברבורים שחורים יכולים להיות חיוביים ושליליים, אך תמיד יפתיעו.  ברק אובמה הוא סוג של ברבור ונשיא ראשון שחור חיובי.  גם אהבה ממבט ראשון. גם זכייה בלוטו.

"הברבור השחור" (הוצאת דביר)  הוא הרחבה של  "תעתועי האקראיות" (הוצאת ידיעות אחרונות) ספרו הראשון של טאלב, לכל תחומי החיים. בספרו הראשון, שהיה סוג של התגלות לאנשים רבים בשוק ההון ובעולם העסקים, טען טאלב בצורה משכנעת וסוחפת שמומחי הסיכונים והפרופסורים לסטטיסטיקה לא שווים כלום; שאין שום יכולת להסיק מנתוני העבר דבר מה ודאי לגבי העתיד; ששוק ההון כולו הוא סוג של תרמית פונזי גדולה ומוכחשת, ושגם הגורואים הגדולים ביותר, עם ממוצע הצלחות פנטסטי ורווחי ענק, הם לא יותר מאשר אנשים ממוזלים מאוד.

מאז יציאת הספר ובסיוען של שתי בועות פיננסיות ענקיות שפקעו – בועת הנאסד"ק ובועת האשראי – נהפך טאלב לכוכב מדיה ענק, אורח כבוד בכל הפאנלים והתוכניות. שוק ההון אימץ אותו כאחד הנביאים הגדולים שלו ומומחי הסטטיסטיקה העולמיים הכריזו עליו כמשיח שקר, שליחו של השטן עלי אדמות. לפני שנתיים שיחרר טאלב לאוויר העולם את "הברבור השחור", שמפתח את הרעיונות הבסיסיים שלו אודות האקראיות והמזל. גם ספר זה נהפך לרב מכר עולמי. טאלב, מבריק כתמיד, מראה כי הפרספקטיבה המוקצנת שלו – שהוא מכנה "ברבור שחור" – שלטת בתחומים רבים – במימשל, בצבא, באמנות, בתרבות הפופולרית, במגעים היומיומיים שלנו עם הזולת וביחסים בין מדינות.

להמשיך לקרוא

על "אידיאולוגיה: מבוא" מאת טרי איגלטון

טרי איגלטון הוציא פעם ספר, לפני 15 שנה ליתר דיוק, שפתח בשאלה מאוד פשוטה וקומונסנסית, שהיתה אז בוערת והיא עדיין, איכשהו, רלבנטית לימינו. איך יכול להיות, הוא תהה, שאנו עדים לתחייתן המרשימה של תנועות אידיאולוגיות ברחבי העולם, כמו הפונדמנטליזם האיסלמי, האוונגליזם הנוצרי בארה"ב והניאו-סטליניזם בגוש המזרחי לשעבר – ובגדה השמאלית מודיעים לנו שאבד הכלח על מושג האידיאולוגיה? כיצד ייתכן שבעולם המתייסר בסכסוכים אידיאולוגיים נמחה מושג האידיאולוגיה מכתבי הפוסטמודרניזם והפוסט-סטרוקטורליזם עד שלא נותר ממנו זכר?

איגלטון לא מתכוון לשפת היומיום, שבה ברור לכולם כי המלה אידיאולוגיה נאמרת מדי פעם; הוא אפילו לא מתכוון לסוציולוגים ולפסיכולוגים החברתיים שעדיין משתמשים בה  ברוחב לב. תשומת לבו מופנית אל קבוצה מסוימת של מוליכי דעת קהל אקדמי, אנשים שפיתחו שיטה משל עצמם, שאי אפשר לתייג אותם בשום דיסציפלינה אחת, שעליהם אומרים שהם "עושים תיאוריה". וב-1991 היה ברור לאיגלטון, ממקום מושבו באוקספורד, כי אם לא ייעשה משהו ומהר, המלה "אידיאולוגיה" תיכחד משורות התיאוריה ותאבד בפח הזבל של ההיסטוריה, כי דומה שאיש לא מוצא לנחוץ להשתמש בה עוד. כך זה כשכולם מאמינים שהתרופות החדשות הפוסט-מארקסיסטיות הן יעילות ומדויקות יותר.

להמשיך לקרוא

על "כדור השלג: ביוגרפיה של וורן באפט"

וורן באפט הוא איש של מספרים אז נתחיל בנתונים. הוא בן 79 ואנרגטי כמו שמעון פרס. יש לו בסביבות 50 מיליארד דולר בבנק, מה שהופך אותו למתחרה של ביל גייטס על תואר האיש העשיר ביותר בעולם. בגיל 12 ביקש מסנטה קלאוס ספר על אגרות חוב. סנטה לא איכזב. אורכה של הביוגרפיה שלו הוא 922 עמודים בעברית, קראתי כמעט את כולם, ביומיים. הצוות של הוצאת מטר עשה עבודה לא רעה בכלל (תרגום: אהרון רוזן, אלה בשן, דרורה בלישה).

השם וורן באפט, ביחוד לאחר שרכש את ישקר של סטף ורטהיימר, ידוע בישראל כשם שהוא ידוע זה מכבר בעולם כולו. עד כה התפרסמו אלפי כתבות ולא מעט ספרים אודותיו. "כדור השלג" היא הביוגרפיה הרשמית הראשונה שנכתבה. אליס שרדר שהתה אלפי שעות במחיצתו של האיש, שמצידו העניק לה גישה חופשית לרשימותיו, מסמכיו וחבריו וחייו הפרטיים. באופן מפתיע הצליחה שרדר להוציא תחת ידיה ביוגרפיה מרתקת, שכלל אינה "מטעם", מלאה בגילויים חדשים.

לפי השמועות באפט לא ממש מרוצה מהתוצאה הסופית. ברור מדוע. אמנם לא מעט מוקדש לתיעוד דקדקני, לעתים מותח למדי, של כמה מהמהלכים העסקיים הגדולים של האיש, אך בצידו מוקדשים לא מעט עמודים לחשיפת הדרמות המשפחתיות של הבאפטים. הפרטים הסנסציוניים, כמו גם הביקורת על התנהלותו האישית של האיש, נמסרים ברמיזה ("היתה בת זוגו במסעותיו"; "נשאר לישון אצלה כשהיה בחוף המזרחי"), אך עד מהרה מצטיירת תמונה שלא תאמן של שייח' אמריקאי שמחזיק בו זמנית לפחות שלוש נשים בשלוש נקודות אסטרטגיות בארצות הברית. בסן פרנסיסקו יושבת אשתו האהובה סוזן, שבעצמה מנהלת רומנים בגלוי, באומהה, מרכז היבשת, סוזי מסדרת לוורן את חברתה הטובה אסטריד מנקס, ואילו בחוף המזרחי ממתינה לו הבעלים של ה"וושינגטון פוסט", קיי גרהאם, שחונכת אותו לעולם החברה הגבוהה. אה כן, ויש את שרון אוסברג, אלופת העולם בברידג', שטסה לכל מקום בו באפט צריך זוג ידיים נוסף למשחק, ויש עוד נשים ברקע, אבל בואו לא נהיה גרידים.

להמשיך לקרוא