הבלוג של אייל דותן

"משגל" הוא ספר תובעני ומשונה. אפילו הגיוני במידת מה. (התפרסם ב"מעריב", מארס 2005)

http://www.nrg.co.il/online/5/ART/887/858.html

Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: סקס, פמיניזם, שוביניזם | Leave a comment »

"הפילוסוף של הסוף" ("הארץ" ספרים, אוקטובר 2007)

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/915776.html

Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: בודריאר, סימולציה, סימולקרה | 2 Comments »

‏הכריש הלאקאניאני מסרב להתחלק במנה שלו במסעדה הסינית, ואוכל הכל ("הארץ" ספרים, ספטמבר 2004)

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=474318&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: הוליווד, ז'יז'ק, לאקאן, סימפטום | Leave a comment »

"זה יניח את דעתך, אלוהים?" ("הארץ" ספרים, מאי 2006)

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/718587.html

Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: אדיפוס, אלתוסר, ז'יז'ק, לאקאן | Leave a comment »

פרנץ קפקא התריס כנגד עלילות לינאריות שיש להן סוף מוגדר. מהו טיבה של הדחייה האינסופית הזאת של רגע הסיום, הניכרת היטב ב"המשפט"? לצמד החוקרים ז'יל דלז ופליקס גואטרי יש תשובה מפתיעה, הנוגעת בדמיון בין טחנות הצדק לטחנות הספרוּת

פרנץ קפקא משתייך לאלה שלא יודעים – או שלא מסוגלים – לסיים סיפור. קפקא דווקא התאמץ ליצור סיומים "חזקים", אבל תשוקה זו, האופיינית לכל כתיבה של נרטיב, נתקלה בתשוקה אחרת, חזקה ממנה בהרבה אצל קפקא, וגם אצל סופרים והוגים מודרניסטים ופוסטמודרניסטים אחרים, וזוהי התשוקה להאריך את הקונפליקט הנרטיבי, למתוח אותו, לדחות את פתרונו כמה שרק אפשר. בכתיבתו הפרגמנטרית והאקלקטית (מכתבים, רשימות, משלים, מכתמים, סיפורים, רומנים), הפגין קפקא התרסה מובהקת כלפי שתי נקודות הציון הנרטיביות הבולטות: ההתחלה, הסיבה, המקור; ומנגד הסוף, התכלית, הפתרון.

החיים אינם מתנהגים כמו נרטיב פשוט, אינם נמתחים על קו מדומיין שיש לו התחלה, אמצע וסוף ברורים ומזוהים. נכון אמנם שהלידה היא התחלת החיים של כולנו, והמוות, כנראה, מסיים אותם, ובתווך מצויה כל הדרמה המפרכת של ההישרדות, אבל אין זו בפירוש – בוודאי לא בשביל הספרות, אך גם לא בשביל הפרט – התבנית היחידה שיש. האם באמת אפשר לחבר את כל הפרגמנטים של ההוויה ולשזור אותם על נרטיב כזה או אחר, רציף, סגור? האם אפשר לדבר על המקור (של אדם, של חברה, של טקסט), או על המטרה, הסוף שאליו הם מתכוונים, כאילו היו נקודות ממשיות, או שמא מדובר בבדיון (קוגניטיבי, פוליטי), שעוזר למשטר את "האמצע" הדינמי, הרב-ממדי, הרב-קולי של הטקסט ושל החיים?

יש מעט מאוד יצירות שבהן ניטש קרב חזק כל כך בין התשוקה של הנרטיב לסגירה, לפתרון, לתשובה, ליישוב הסתירות והקונפליקטים, או אפילו רק לרגיעה זמנית, לבין התשוקה להישאר במצב של שאלה, של חקירה, של חיפוש – כמו "המשפט" של קפקא. הוויכוח בין הפרשנים בשאלה מהו הסדר הנכון של פרקי הרומן הוא העדות החיה לכך. מקס ברוד אומר בהקדמה לספר כי "קפקא ראה את 'המשפט' כבלתי נשלם… משפט זה, אמר לי קפקא בעל-פה, לא היה צריך להתקדם מעבר לערכאה העליונה. נמצא שבמובן מסוים אין רומן זה עשוי להיגמר כל עיקר, כלומר אפשר להמשיכו עד בלי סוף" (כל הציטוטים הם ממהדורת "המשפט" בתרגומו של ישורון קשת, הוצאת שוקן 1977) . מצד אחד ישנו הסוף הדרמטי, שבו האזרח ק. מוצא להורג, אבל שנכתב כנראה מיד אחרי פרק הפתיחה ויכול היה למעשה להיות במעמד של חלום; ומצד אחר יש כל האמצע, הנשלט על ידי זמן נרטיבי סטאטי, שאינו מתקדם ושאינו משנה את הסיטואציה.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: גואטרי, דלז, מכונות-תשוקה, ספרות מינורית, קפקא | Leave a comment »

"אם מוציאים מחדש קלאסיקה, טוב שזה קנדיד" (יוני 2006, "הארץ" ספרים)

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=713588&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: וולטר, מקריות, קנדיד | Leave a comment »

"השימוש בתענוגות", החלק השני בטרילוגיית "המיניות" של פוקו, הוא ספר שימושי מאוד ומענג מאוד. זהו מחקר היסטורי, שמתחקה אחר בעיה אחת, בוערת ומציקה, ביוון הקלאסית של המאה הרביעית לפני הספירה. על הבעיה הזאת, עצם קיומה וממדיה, למד פוקו מכתבי האינטלקטואלים הבולטים של התקופה – אפלטון, אריסטו, פיתגורס, היפוקרטס ואחרים. היא העסיקה אותם, הרבה יותר מכפי שהיו מוכנים להודות. והפתרונות שמצאו לה רודפים אותנו עד עצם היום הזה, סטרייטים והומואים כאחד.

לבעיה הזאת קוראים סקס.

ביחוד מהסוג המלוכלך, הייצרי, הבלתי מרוסן.

ובאמת, מי ששומע לאזהרות המומחים בדבר סכנותיה של אהבת בשרים, רוצה להיכנס מיד לארון. ארון של ממש. ולסגור את הדלת. ולכסות עצמו במעילים.

הנה למשל היפוקרטס, לא פחות מאשר אבי הרפואה המערבית, מזהיר נשואים טריים וכל הומו או סטרייט פעיל מ"שחפת שדרתית", תוצאה של מין אינטנסיבי. אני מודה שהסימנים גרמו לי להשתנק מאימה: "תחושת נמלול היורדת לכל אורך עמוד השדרה. הזרע נשפך מעצמו במהלך השינה, דרך השתן והצואה. החולה הופך לעקר. סובל מקשיי נשימה ובכאבי ראש יש סכנת מוות". יוון, מסתבר, היא מקור התפיסה האוסרת על אוננות. באלו השולחים ידם במעל מתרה הרופא: אתם תהפכו לנרפים, חסרי כוח, קהי חושים, טיפשים, מדוכדכים, שחוחים, בעלי גוון עור חיוור, חסרי תאבון, או במלה אחת, מקרה אבוד. אמאל'ה.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: אפלטון, יחסי-מין, מיניות, סובייקט, פוקו | Leave a comment »

עד לפני עשר שנים רק מעטים בארץ הכירו את שמו של עמנואל לוינס. פילוסופים ישראלים לא התעסקו בו והאוניברסיטאות לא לימדו את תורתו. ואז, כמעט בבת אחת, החלו לצוץ תרגומים (תשעה במספר, נכון לרגע זה) הוקדשו קורסים וסמינרים, אורגנו כנסים בינלאומיים ונכתבו ספרים. לפני שנתיים, בחגיגות המאה להולדתו, כל ירושלים התקשטה, משלחות הגיעו מהעולם, מיכה שטרית, אהוד בנאי וברי סחרוב שרו לכבודו. מה אתם יודעים, אפילו משה קצב שלח דברי ברכה.

האהדה ללוינס קשורה קשר בל יינתק לצד היהודי שבהגותו, להיותו פרשן מעמיק של התלמוד והמקרא, שזיקק מהטקסטים הקדושים ומחוויית השואה שאותה עבר על בשרו, אתיקה קיצונית. לולא החזרה ההמונית לארון הספרים היהודי, שסיבותיה ראויות לדיון נפרד, ספק אם לוינס, פילוסוף שכתיבתו סתומה במיוחד, שנולד בליטא אבל חי ופעל כל חייו בצרפת, היה מעורר כאן כזו תהודה.  התביעה שמעלה לוינס בפני כל אחד לא ממש משתלבת באידיאולוגיית העם הנבחר, ואף חורגת מהדדיות גרידא, מאהבת לרעך כמוך, משמור לי ואשמור לך, אלא שמה את האחר במרכז ההתכוונות והאחריות. בקצרה, לוינס גורס כי אדם אמיתי שם את חיי שכנו לפני חייו שלו. לא בדיוק תמצית הישראליות.

והנה עכשיו מופיעה בעברית גם ביוגרפיה על לוינס. מחברה, שלמה מלכה, למד בסמינר אליאנס למורים בפריז, שלוינס היה מנהלו המיתולוגי, וכיום הוא מנהל את רדיו הקהילה היהודית בצרפת. חמש שנים תמימות עבד על הספר, המבוסס על היכרות ארוכת שנים עם לוינס ועל מפגשים עם עשרות אנשים שהיה להם חלק בחייו.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: דת, יהדות, לוינס | Leave a comment »

אפשר לקרוא לי מכור, אז אל תצפו לרשימה אובייקטיבית. יש לי את כל כתבי האיש, גם בסדרה המהודרת וגם בחתיכות קטנות מן העבר. בעיני, אף מחזאי לא מדגדג אותו. בטח לא העכשוויים שכולם התחנפות אחת גדולה, היענות היסטרית לאקטואליה או פוליטיקלי קורקט מכני חסר השראה, פס ייצור של פירוק מיתוסים שאיש לא נצרך להם עוד (מהמחתרות ועד רבין). גם למול ענקי הפרוזה עומד לוין איתן, מופת של דיוק וכושר המצאה; בנאי עולמות מוכשר מאין כמוהו; אדם שבהבל פה מקים דמות, סיטואציה, בדיחה. יוצר שגם בעוד שנים רבות אפשר יהיה לקרוא אותו בהנאה ומתוך עניין. משום כך, הוצאתו לאור של "הרטיטי את לבי" אכן הרטיטה את לבי. מחזה חדש ולא ידוע זה לא פורסם במהדורת "כל כתביו" בימי חייו של לוין מסיבות אישיות, ועתה, לאחר פטירת האיש שאותו לוין לא רצה לצער, הוסרה המגבלה והספרייה הקטנה שיחררה אותו לעולם. ואמנם, "הרטיטי" הוא מכונה קטנה של הבעה לוינית, מושלמת, נוצצת, הרמטית, מוכנה להפעלה כל רגע, רק הכנס את המפתח, שים גז והתכונן להתפוצץ מצחוק.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: חנוך לוין | Leave a comment »

יכול להיות שקראתי את "הקוסם מארץ עוץ" כשהייתי קטן, ואם כן, אינני בטוח איזו גרסה בדיוק. הרי יצאו לפחות שמונה תרגומים בעברית, שלא לדבר על עיבודים קצרצרים. עד לא מזמן קווי העלילה והגיבורים היו זכורים לי רק במעומעם: סופת ציקלון, ילדה בשם דורותי, שביל אבנים צהובות, קוסם, מכשפה… עם זאת, נתקלתי בו הרבה מאז הילדות, לא כספר אלא כסימן, דימוי, איקונה של תרבות פופולרית בת למעלה ממאה שנה. לא אכחד אם אומר שעם הזמן פיתחתי אליו אנטיפתיה מסוימת עד כדי זלזול.

הקריאה במהדורה המוערת של "הקוסם מארץ עוץ", שיצאה עכשיו בתרגומה של גילי בר-הילל סמו, עימתה אותי עם קלישאת הילדות שלי. בהכנעה אומר, שלפניכם חוטא שחזר בתשובה. "הקוסם מארץ עוץ" של ל' פרנק באום הוא סיפור ילדים נפלא בעל תנופה בלתי רגילה. יש בו התמימות והישירות של "פו הדב", יכולת ההמצאה והדמיון של "אליס בארץ הפלאות" וההרפתקנות של "פיטר פן". כמוצר אמריקאי קלאסי, הוא מעיין בלתי נדלה של אזכורים תרבותיים. ככלי פדגוגי הוא עושה עבודה טובה, תקנית מאוד: נוגע בפרברסיות שונות אך עוקף אותן באלגנטיות.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: הקוסם מארץ עוץ, ספרות ילדים | Leave a comment »

http://e.walla.co.il/?w=//335228

Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: דוסטוייבסקי, הימורים, מזל | Leave a comment »

האינתיפאדה השלישית כבר יצאה לדרך. אל תאמינו לאנשי המחקר במודיעין שאומרים שאין לפלסטינים מספיק אנרגיה ותחמושת כדי לקיים מאבק מזוין. הם אמרו דברים דומים באינתיפאדות הקודמות וטעו. הציבור הישראלי ימשיך לאחוז פניו בפלצות ובתמהון לנוכח כפיות הטובה של הפלסטינים, שהרי יצאנו מעזה, נתנו להם אוטונומיה והיינו מוכנים למסור להם 97% מהשטח. היום יותר מתמיד נראה שישראל זקוקה לשינוי קונספציה, במקום להתרעם על כל קסאם. למעשה, העולם כולו כבר שינה את התפיסה שלו ביחס לסכסוך, אפילו ארצות הברית המגוננת. והישראלים בשלהם. אין פרטנר וכולם כידוע אנטישמים.

"במלכודת הקו הירוק" יוצא אפוא בעיתוי מצוין. זוהי מסה הכתובה בתנופה רבה, מתוך מעורבות רגשית עמוקה. היא מבקשת למצוא את שורש אי-ההסכמה, ואף להציע פתרונות עתידיים. גם מי שמבוצר היטב בעמדותיו, יכול ללמוד ממנה דבר או שניים. יהודה שנהב מבצע סינתזה של רעיונות שפותחו בשמאל הרדיקלי בשנים האחרונות ומספק דגשים חדשים ופרספקטיבות מקוריות משלו. בבסיס הספר נמצאת טענה פשוטה וקליטה: יש להפסיק לדבר על 67' ולהתחיל לדבר על 48'. החזרה אל הקו הירוק שאותה מציעות כל ממשלות ישראל בדיוני השלום, ושבה תומכים מצביעי קדימה, עבודה ומרצ, וחלק מהליכוד, חסרת כל תוכן וסיכוי ויש לזנוח אותה לאלתר. אנחנו מבזבזים זמן בדיונים ריקים. כל יום שעובר רק מסלים את המצב.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: 48', 67', הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כיבוש, פלסטינים, צה"ל, שטחים | Leave a comment »

סטיוון לויט נחשב עילוי באקדמיה, כלכלן שחושב מחוץ לקופסה, או ליתר דיוק חושב בתוך קופסאות אחרות. בקיץ 2003 שלח "ניו יורק טיימס" את סטיבן דבנר לראיין אותו והתוצאה היא רב-המכר "פריקונומיקס" [כתר], שמדגים את האופן בו רותם לויט את הכלכלה לניפוץ דעות קדומות, קלישאות מדעיות ולהרחבת הידע האנושי. החוכמה של לויט, גורס דבנר, היא לשאול שאלות שאף אחד אחר לא שואל, כמו למה סוחרי קראק גרים עם ההורים, או מה יותר מסוכן – אקדחים מול בריכות שחייה, ולהשתמש במאגרי נתונים שאיש לא חשב שהם מועילים למשהו, כמו מספר הבייגלים שמפלחים בשנה עובדי משרדים.

לספר עצמו אין שום תמה מאחדת, או מבנה כלשהו. אין זה תמיד בהכרח חסרון. אפשר לומר שלפנינו אוסף של אנקדוטות כלכליות מוגש בצורה מבדרת ובתרגום מצויין. המחברים עצמם מודים בכך. די להם שמצאו שם מושך ומוצלח – פריקונומיקס – כדי לייצר אשליה של מבנה ומסגרת. תחבולה רטורית נוספת היא לגדוש את הספר בשבחים ללויט שנלקחו מכתבות של שותפו לספר. "לויט הוא פרפר אינטלקטואלי שאיש לא הצליח לצוד"; "הוא מוכר כאמן הפתרונות הפשוטים והמבריקים". "לוויט נחשב לאליל, לאחד האנשים היצירתיים ביותר בתחום הכלכלה"; "בלש אינטלקטואלי המנסה לרדת לעומקם של דברים", וכיו"ב. סביב לויט נבנית בקפדנות הילת הגאון אשר בתחילה כבשה אף אותי בקסמיו.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: כלכלה, פסיכולוגיה | Leave a comment »