הבלוג של אייל דותן

מדור חדש ובו אני פורק את אשר על לבי, מתעצבן, מכסח, בא חשבון, יורה לכל הכיוונים.

והפעם —

דון דלילו, עמוס עוז, מישל וולבק, דונלד ג'אד

דון דלילו. הספרים האחרונים של דלילו היו מאכזבים, כמעט אפילו תמוהים בעיניי. ראשית, ישנו "אמנית הגוף," אולי הספר הגרוע ביותר שכתב מעודו. לא הצלחתי לצלוח יותר מחמישים עמודים, והעניין שלי באמני גוף הוא עצום. הבעיה מתחילה, אם כי לא מסתיימת, בכותרת הספר. אצל דלילו ואחרים. העיקרון של דלילו הוא שלכותרת אין קשר לסיפור. הגיבורה היא אמנם אמנית גוף אבל אין כמעט מלה על העיסוק שלה, שהוא אחרי הכל, מן המיוחדים והמוזרים שיש למין האנושי להציע. אולי שתי פסקאות לכל היותר. לא מוזר?

או לדוגמה "קוסמופוליס". כן, הסיפור מתרחש במנהטן, ולכן הנובלה ראויה באופן נומינלי לכותרת "קוסמופוליס". אבל באותה מידה יכול היה לקרוא לספר "התפוח הגדול".  כשלעצמו, שם בוטה, וולגרי, אמנם לא מיקרוקוסמוס הבנאלי אבל לא רחוק ממנו. יש כנראה שלב בחיי סופרים גדולים שזכו להערכה, לקנוניזציה מובהקת, חד-משמעית, שהם מחליטים לקרוא לרומאנים שלהם בשמות הכי כלליים, כי הרי הרומאנים שלהם תמיד גדולים וכל כותרת תצמצם אותם. עמוס עוז מצטיין בכך. בניגוד לתוכן ספריו שאותם אני מאוד מעריך, שמותיהם הם מפגן של נרקיסיזם בנאלי: "חרוזי החיים והמוות". האם הכותרת הזאת לא יכולה להתאים לרוב הרומאנים שנכתבו ועוד ייכתבו? הרי הכל על מוות ועל חיים. "סיפור על אהבה וחושך." נו, באמת. ואיזה סיפור הוא לא על אהבה וחושך? "תמונות מחיי הכפר". כאן הכותרת לא מעוררת, אלא אינפורמטיבית, יבשה. לפחות לא נרקיסיסטית.

ואז "נקודת אומגה". אולי המעצבן ביותר. הוא מספר על קולנוען צעיר שנוסע למדבר לצלם סרט תעודה על בכיר לשעבר במערך ההגנה של ארצות הברית, אותו הוא רוצה לראיין על המלחמה בעיראק, כאשר לאט לאט נגלים פרטים על חיי הנוכחים.

שם הספר לקוח ממושג של טייאר דה שארדן, כומר מראשית המאה שהיה לו חזון אבולוציוני מתקדם לזמנו ואף לזמננו. נביא אמיתי. הוא חזה שהאנושות תעבור אבולוציה לקראת יצור על, רב-מוחי. זו נקודת האומגה. יש הטוענים כי הגענו אליה, בעזרת האינטרנט, רק שאנחנו כמובן לא מודעים להישג בהיותנו רק אברים קטנטנים במוח הקיבוצי. האם יש לתיאוריות של שארדן קשר למה שקורה בנובלה? לא מצאתי. באמת שחיפשתי. כלום. נאדה. זירו. כמובן שתמיד אפשר לקשור תיאוריה נבואית על גורל המין האנושי והאבולוציה שתקרה לו לכל נושא שהוא, אבל קשר אורגני, אמיתי, אין כאן.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: ביקורת תרבות | Tagged: דון דלילו, דונלד ג'אד, מינימליזם, מישל וולבק, נקודת אומגה, עמוס עוז, קוסמופוליס, רוברט מוריס | 6 Comments »

למי שחיפש בספרייה ולא מצא. הנה תזת הדוקטורט שלי העוסקת בפסיכו-מארקסיזם, בהימורים ובצירופי מקרים.

אינטרפלציה כתיאוריית קריאה

Filed under: ביקורת תרבות, מחקר | Tagged: אוסטר, אידיאולוגיה, אינטרפלציה, אלתוסר, בורחס, דוסטויבסקי, דוקטורט, הימורים, ז'יז'ק, לאקאן, מארקס, משה רבינו, סובייקט, ספר איוב, ספר יונה, פסיכו-מארקסיזם, צירופי מקרים | Leave a comment »

.

הרהורים בעקבות ביקור במוזיאון ישראל המחודש

אני עומד מול עבודה של פיטר קופין המורכבת מתזמורת שלמה התלויה על מובייל ענק ואומר לעצמי, אולי לפנינו הקנבס החדש? באחרונה, יותר ויותר אמנים בוחרים להציג באמצעות מובייל, ובכלל לתלות אובייקטים מהתקרה בחוטים דקיקים ושקופים. כמדיום, יש למובייל יתרונות משמעותיים אחדים. הוא מאפשר לאובייקטים לנוע בחלל בצורה מעודנת מאוד. הוא מבודד את המיצב מכוח המשיכה ומכוח החיכוך של הרצפה ובכך מאפשר לעבודה להמריא ביתר קלות אל מישור הפנטזיה והווירטואלי. הוא מעניק זוויות צפייה לא שגרתיות.

האסוציאציה הבאה שחולפת לי בראש היא מובייל הקולבים של מאן ריי ("מכשול", 1920), שגם אותו אפגוש בהמשך הדרך, כי מוזיאון ישראל תמיד היה מכרה הזהב של עבודות סוריאליסטיות (האם יכול להיות שקולב התלוי על קולב הוא המקבילה למראה המשקפת מראה נוספת וכך עד לאינסוף?). בקיצור, הכל כל-כך סוגסטיבי וחושני באולם המרווח עד שאינני מתאפק ומוציא אינסטינקטיבית את הנשק הצמוד שלי: אייפון דור 3. הוא מצויד במצלמה, כמו כל הסלולרים היום. היא בעלת 3.2 מגה פיקסל. בלי יכולת לעשות זום או שליטה בפוקוס. אחת המצלמות הגרועות ביותר שיש. אבל אני חייב תמונה אחת לבית, כדי להמשיך ולחשוב על סוגיית הקנבס החדש. אני שולח ידי אל הכפתור >>>

פיטר קופין. מובייל ג'אז חופשי (תמונת אייפון שצולמה במסתור)

להמשיך לקרוא ←

Filed under: ביקורת תרבות | Tagged: אניש קאפור, זכויות יוצרים, מאן ריי, מוזיאון ישראל, סאצ'י, פיטר קופין | 23 Comments »