איך להיות אנטי שביר

ביקורת על הספר "אנטי-שביר: איך לשרוד ולנצח בעולם של ברבורים שחורים" מאת נסים נקולס טאלב.  מאנגלית: אורי שגיא. דביר, 639 עמ', 79 שח

פורסם במדור הספרים של "ידיעות", 6.6.14

טאלב

 

 

"אין לנו מלה בשביל חצי מהחיים – החצי המעניין שלהם", כותב נסים טאלב וטובע את המושג "אנטי-שביר". התקשורת הבינלאומית כבר החלה מריצה את המלה הזאת בהקשרים שונים, לעתים מופרכים, כפי שעשתה עם המושג הקודם שהמציא טאלב – ברבור שחור. הכשרון, ואף הגאונות שבחילוץ מהעולם הכאוטי תופעות ועקרונות שלכאורה אין ביניהם שום קשר, ולהתוות את ההיגיון של פעולתם, שמתברר כמכריע ומשפיע מאין כמוהו על חיינו, שמור רק למעטים. נסים טאלב, שמשפחתו נמלטה לארצות הברית בעקבות מלחמת האזרחים בלבנון, והפך לסטטיסטיקאי חתרן וסוחר מצליח באופציות, נעשה בשנים האחרונות לאחד הקולות הביקורתיים החשובים של תקופתנו. בספריו הקודמים שעסקו בהשפעת המקריות ואי הוודאות על חיינו, הוא הראה כיצד ההיסטוריה מורכבת מאירועים גדולים, בלתי צפויים, בעלי השלכות אדירות ומדוע המין האנושי לא ערוך כיאות להתמודדות בפניהם. ברבורים שחורים אלו, שיכולים להיות חיוביים כמו המצאת האינטרנט או שליליים כמו רעידת אדמה, שמים לאל את ניסיונותיו של המין האנושי לשלוט בגורלו. עתה, בספרו החדש על האנטי-שביר, הוא מנסה ללמד אותנו איך להתמודד עם ברבורים שחורים, ובדרך נעשה רפורמטור חברתי, מורה רוחני, יועץ תזונה ומכבה שריפות.

כל אחד יודע מהו דבר שביר ומהו דבר עמיד. אך מהו אנטי-שביר? קטגוריה שלישית זו מציינת גופים שאוהבים טלטלות וזעזועים, יוצאים נשכרים מתנודות ושינויים, ומשגשגים בתנאים של אקראיות וחוסר ודאות. הדמות המיתולוגית של הידרה, שעל כל ראש שכרתו לה היא צימחה שניים במקום, כומסת את ההיגיון הזה וגם אמרתו המתריסה של ניטשה – מה שלא הורג אותי מחשל אותי. הרעיון עצמו מוכר מתחומים שונים. החיידקים נעשים עמידים כתוצאה משימוש מופרז באנטיביוטיקה. הקפיטליזם ממציא את עצמו מחדש עם כל משבר פיננסי. שמועות מתחזקות כשמנסים להעלים אותן. מנוחה במיטה כל היום מנוונת. הקפיצה המחשבתית הגדולה של טאלב היא התובנה שאנטי-שבירות היא תכונה של כל מערכת מורכבת באשר היא. כל דבר שחי, בצורה זו או אחרת, בין אם הוא אורגניזם שעשוי מפחמן או דיסקורס שעשוי מסימנים חומריים, מכיל רמה מסוימת של אנטי-שבירות אחרת לא היה שורד בעולמנו. מה שמכונה אבולוציה הוא לא אחרת מאשר תולדות האנטי-שבירות של מין מסוים. מקקים הם כנראה שיאני עולם החי וכל זעזוע, פרט לנעל, מחזק אותם. המין האנושי חי מאות אלפי שנה ונראה כאנטי שביר במיוחד, מסוגל להמציא את עצמו מחדש, גם באזורים ובתנאים שנחשבים לבלתי ראויים למחייה אנושית, אך רק העתיד יאמר האם אנחנו יותר טובים מהדינוזאורים.

האירוניה היא שמעולם לא היה בידי האדם יותר מידע ואפשרויות פעולה משיש היום, אך יכולת הניבוי מעולם לא היתה נמוכה יותר. מדוע? המערכות נעשות מורכבות יותר ויותר ולכן מייצרות ברבורים שחורים רבים יותר וגרוע מכל – נשלטות על ידי מומחים שמתיימרים לדעת משהו. שנאתו של טאלב למומחים מכל הסוגים היא מין המפורסמות וחלקים ניכרים בספר הם התקפה ישירה, לעתים שמית, על עיתונאים, כלכלנים, פוליטיקאים והוגי דעות. העיתונאי תומס פרידמן, זוכה פרס נובל ג'וזף שטיגליץ, הממציא המהולל רון קורצוייל, בעל רעיון הסינגולריות, חוטפים מטאלב על ימין ועל שמאל. בניגוד לאמירתו המפורסמת של בנימין שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים סובר טאלב כי ההיסטוריה נכתבת על ידי לוזרים שעיתותיהם בידיהם ועמדה אקדמית שעליה הם מעוניינים להגן. בעיניו, ידע מעשי תמיד עדיף על תיאוריה וברוב מוחלט של המקרים קודם לו. האדם לא מיישם תיאוריות אלא יוצר אותן מתוך המעשה. הפירמידות במצרים, אמות המים הרומיות והקתדרלות של ימי הביניים נבנו על ידי אדריכלים שבקושי ידעו חשבון, כל שכן גיאומטריה. היו להם כללים, תכסיסים ושיטות. והן עומדות עד היום. ובכלל, אנשים שמעמיסים על מוחם יותר מדי תיאוריות וחוקים וכללים ושיטות מורכבות מחמיצים לעתים קרובות דברים פשוטים מאוד. הכלל הוא "פחות הוא יותר." ככל שמרבים בלימודים כך דברים בסיסיים נעשים ברורים פחות.

אחת המסקנות העולות מגילוי האנטי-שבירות של דברים בעולמנו, היא שהגנה ופיקוח יתר כלל לא יעילים במקרים רבים ואף מסוכנים. העיקרון נכון ביחס לגופים פוליטיים וגופים אנושיים. מדינה ללא טלטלות פוליטיות, שערוריות ואפילו מלחמות, מאפשרת לחומרים נפיצים ולנטיות נפיצות להצטבר מתחת לפני השטח, וכשמתרחשת תוצאה בלתי צפויה, מימדיה ונזקה גדולים לאין שיעור, כותב טאלב. דבריו אינם יכולים שלא לעלות את ההשערה הגרוטסקית שאולי דווקא היות ישראל מדינה שחיה על חרבה היא שמשמרת ומפתחת אותה, וכי הגויים עשו ליהודים רק טובה כשהטעימו אותם מדי פעם בפוגרום כזה או אחר ככתוב "וכאשר יענוהו, כן ירבה וכן יפרוץ". ומה שנכון לגוף הפוליטי והחברתי, נכון שבעתיים כשמגיעים לאינדיבידואלים, קובע טאלב. גוף האדם זקוק לזעזועים ולמנה הגונה של אקראיות הרבה יותר מאנטי-אוקסידנטים. משום כך, ובניגוד לקונצנזוס, הוא מציע לאכול בצורה לא מסודרת ולא מאוזנת, בדומה לאופן שבו חיו פעם הציידים הלקטים שלא ידעו מתי תהיה הארוחה הבאה שלהם. הוא דוגל בצומים מזדמנים, וטוען כי עליונותה של הדיאטה הים-תיכונית על האחרות, אפילו זו היפאנית, לא נובעת מהמרכיבים שלה אלא בגלל שהיא מלווה בצומות דתיים לא מעטים, השוברים את שגרת התזונה ומאתגרים את המערכת. יש לראות רופא, כל שכן לקחת תרופות, הוא ממשיך וטוען, רק במקרים דחופים וקיצוניים אבל בשאר המקרים עדיף לתת לטבע לעשות את שלו. לחץ כרוני – כמו בוס שמתעמר בך, משכנתא, עינוי דין – לא מועיל לנפש. אך לחץ נפשי מזדמן, לא סדיר, בהחלט ויש לקבלו באהבה.

גם אם עיקרון אתגור המערכת נכון, ויש צמיחה פוסט-טראומתית ולא רק טראומות עיקשות, החוכמה היא לדעת כמה, מתי ואיפה עלינו להיות אנטי שבירים, שאלות שספק אם יש למישהו היום, וגם לא לטאלב, תשובה. כל מה שיש לו זה אינטואיציה, שיכולה לעבוד במקרה שלו – אך להיות הרסנית במקרה של מישהו אחר. טאלב משכנע מאוד כשהוא מדבר על התחומים הקרובים ביותר ללבו ולתחום מומחיותו – כלכלה, פיננסים, מדע – והופך לספקולטיבי מדי לטעמי כשהוא מדבר על גוף האדם או נפשו. החלק החלש בספר הוא זה העוסק באנטי שבירות של המערכת הנפשית. טאלב חוזר לקלסיקה, לסנקה ולפרה-סוקרטים וגוזר מהם כללי עשה ואל תעשה. אלא שהללו מסוגלים לספק רק מתווה כללי מעורפל, שלא יכול להיות משקל נגד בעידן הטראומה והקורבנות. למרות הסתייגויותיי ממנו, שרק חלק קטן ממנה הבאתי כאן, זהו ללא ספק ספר חשוב, פורץ דרך, אפילו מטלטל.

 

הנערה שחסמה מגלשות משחקים

התבוננות בווידיאו ארט של מלכי טסלר

הרעיון עצמו פשוט להפליא. מלכי טסלר עלתה למתקן מגלשות בגן משחקים ומנעה מהילדים להתגלש, בחוסמה בגופה את הפתח. כל ההתרחשות מתועדת בשתי מצלמות וידיאו. האחת בידיה של האמנית והשנייה המוצבת מולה. ההורים בגן המשחקים מבקשים ממנה שתזוז, והיא מסרבת בעקשות ללא מתן כל הסבר. במהרה מתפתח עימות מילולי, הגולש לעימות גופני כאשר עולה על המתקן בבון ישראלי מצוי, אב מכריס ומשתפל, בעל הבעה מטומטמת נחושה על פניו, ודוחף בכל הכוח את האמנית במורד המגלשה. הוא אנוס להגן על זכויותיהם של ילדיו וההפרעה הנשית שמולו חייבת להיות מסולקת גם במחיר של התעמתות פיסית, עם בחורה עדינת מראה, כמעט שברירית, בשמלה פרחונית ארוכה, שרגליה יחפות ופניה אינן מביעות התרסה או שנאה או סימום. רק נחישות מסוימת ביחס לתפקיד שלקחה על עצמה. מופע זה של הישראלי המכוער איננו שיאו של הווידיאו, המתקדם ככלל משיאים לשיאים, סדרה מזוויעה של תגובות אלימות לפרובוקציה תמימה. שיא נוסף ומצמרר לדידי מתרחש ברחבת החול שבקצה המגלשה, לשם נדחפה האמנית לבסוף על ידי קבוצה של ילדים. מתפלשת בחול, קופצים עליה ילדים ומכים בה וזורקים עליה חול ומתעללים בה, כאשר הוריהם עומדים מסביב, שותקים. מעגל התעללות מזכיר את הסצינה ב"השבוי" של ס. יזהר שבה מתואר כיצד כל אחד מהחיילים מפליא את מכותיו בשבוי, כל אחד מסיבותיו הוא. אם שם זה היה מגוחך, והראה שכל אחד זקוק לתירוץ כדי להרביץ (האשה, הפרנסה, הילדים) אבל בסופו של דבר זהו רק תירוץ, הרי כאן יש ילדים רכים בשנים, שלא הספיקו עוד לצבור הנמקות ותירוצים וסיבות ומניעים מורכבים כשל המבוגרים, ומכים באמנית על דרך החיקוי של הוריהם האלימים ותו-לא.

השאלה הנלוזה 'מה היית עושה בסיטואציה הזאת?' הציגה את עצמה עבורי מיד. אני מניח שתנאי הפתיחה של הצפייה שלי בווידיאו הזה הכתיבו את הקדימות שלה על פני שאלות אחרות. לא רק משום שתוכניתו של חיים הכט משודרת עכשיו ואני צופה בה לעתים בעניין ובתיעוב, אלא בעיקר בגלל שזיהיתי את האתר ואת חלק מהמשתתפים. הרי מדובר במגלשה בגן מאיר, הגן הגדול מכונף העטלפים בקינג' ג'ורג' שאליו אני הולך עם ילדיי כבר שנים. יתרה מזאת, אני מכיר את אחד האבות בסרט, מי שהגיב בצורה שקולה יחסית, וששני ילדיו המופיעים בווידיאו מאחורי האמנית, הולכים עם ילדיי לגן. בקיצור, סרט משפחתי. מוזר היה בעיני כי ההורים ראו בטסלר מטרד מעצבן ואף איום. איש לא היה ממש משועשע מהתרגיל, מסוקרן או אפילו מרותק – ולמה לא בעצם? –אל ההופעה הביזארית הזאת. הרי שוו בנפשיכם. אתם הולכים לגינת המשחקים עם הילד. בחורה צעירה עם מצלמת וידיאו יושבת על המגלשה ולא נותנת להתגלש. מולה ניצב בחור ומצלם את המתרחש. מדובר במרכז תל-אביב. מה כבר יכולה להיות הסיטואציה, אם לא צילום של וידאו ארט או תוכנית מתיחות? דווקא התעלמות ההורים התל-אביבים מהאפשרות האמנותית או הטלוויזיונית הסבירה בהרבה בסיטואציה זו, והאלימות חסרת הפרופורציה שהפגינו, היא שמעידה שטסלר הצליחה לגעת פה בעצב חשוף.

להמשיך לקרוא

רשמים משבוע צפוף אמנות עכשווית בפאריס

 

על fiac, אמנות מסחרית, רדי מייד וקצת גרפים

 

בשבוע שעבר חזרתי מביקור עמוס אמנות עכשווית בפאריס. כשאני מתכוון עמוס, אני מתכוון קודם כל לביקורי ב-fiac. יריד אמנות מסחרי המתקיים פעם בשנה ובו מציגות גלריות מכל העולם, בעיקר מאירופה, ועוד יותר מצרפת. הורדתי את האפליקציה אל האיי-פד והאיי-פון. היא עבדה היטב ולא סיפקה שום אינפורמציה שלא יכולתי להשיג במקום אחר, כטבען של אפליקציות. השפע של היריד עצמו מהמם: למעלה ממאתיים גלריות, המרוכזות בשני אתרים. הראשון הוא ביתן שהוקם בלב של הלובר, ליד הפירמידה; וקצת הלאה משם, במרחק שתי תחנות מטרו, התכנסה המחצית השנייה בתוך הגרנד פאלה, מבנה מקושת יפהפה, קתדרלה לאירועים המוניים. הנה הדו"ח הארעי שלי, בהנחה שאפשר בכלל להסיק מהחתך הזה משהו על עולם האמנות העכשווי.

נוכחות מובהקת, מרשימה מספרית, של עבודות על מובייל, כך שנראה שהוא אכן סוג של קנווס מאוד מועדף בשנים האחרונות. מנקודת המבט של קניין אמנות, מובייל ואובייקטים תלויים הם מאוד חסכוניים להצבה משום שהם מנצלים חלל פנוי ומחליפים את הצורך באהיל או בנברשת דקורטיביים. אפשר להישאר עם הספוטים הנייטרליים, השקועים בתקרת הבטון, ולגוון את התקרה בדרך אחרת, אמנותית יותר. מכל המוביילים אהבתי יותר את מובייל הכובעים, שלושה כובעי סומבררו בגודל טבעי עשויים תיל מתכת ("כובע", Adel Abdessemed, 2010). מבחינתי, המובייל הזה הוא קומבינציה של קיטשיות מלאת חיים מצד אחד וריקנות סתמית מצד שני. הוא קורא לך לעמוד מתחתיו וכך אמנם עשיתי. קלקלתי את הפריים כמו מגיש ברדיו שמדבר בשעה שהשירים מתנגנים.

העבודות שהוצגו היו ברובן מהשנים האחרונות, של אמנים מהשורה השנייה ומטה. מספר קטן של גלריות הציג עבודות של אמנים מהשורה ראשונה כמו דמיאן הירסט, ריצ'רד פרינס, בסקיאט, סינדי שרמן, ארמאן. כולן אגב היו סתמיות, או שמא תצוגת היריד הקלוקלת חסמה אותי מהתרשמות כנה. עבודת אספרסו של ארמאן זרקה אותי לחשוב על קפה, רק על קפה וקצת על רדי מייד. מה עושה רדי מייד אחד למוצלח והשני לפלופ מוחלט? בכלל, אני כל הזמן חושב על רדי מייד, על היותו מחווה מורכבת להדהים ועם זאת פשוטה ומיידית. לו הכל היה רדי מייד בעולמנו, הכל היה אחרת. את ארמאן ידיעתי שאפגוש יותר מאוחר השבוע בפומפידו, שם נערכת לכבודו רטרוספקטיבה מפורטת, לכן לא התעמקתי ביצירה וגם עכשיו, ברטרוספקט, היא לא עושה עליי הרבה רושם.

נראה כי האמנים הכבדים והמבוססים מייצרים יותר מדי. אמצעי השעתוק מקילים מאוד את המלאכה של האמן הסדרתי. העבודות שלהם נמצאות בכל מקום ומתחילות להימאס. המותגיות שלהם משתלטת על היצירה ושוק האמנות המסחרר שמקיף אותם, בונה סביבם הייפ חזק וזר, מנכר ואף אלים, שכאילו מוחק, בפוטושופ, את הפגמים של העבודות שלהם, את השבלוניות, את החפיפיניקיות. פה ושם הבליחו ביריד יצירות קנוניות יותר, משל פיקסו וגיאורג גרוס ותהית מה הן עושות כאן ולא בסותביס או כריסטי. יכול להיות שהן נועדו לצורכי קידום מכירות של הגלריה, בבחינת 'אנחנו מחזיקים פיקאסו אבל גם את ההוא וההוא שהם במחירים הרבה יותר אטרקטיביים.' ככלל, לא מצאתי מה לקנות. גם הקפטריה איכזבה. סנדוויצ'ים משולשים מהמקרר, תפלות קרה במחיר מופקע ומים מינרלים ארוזים בעטיפות הייטק מוכספות שמסוגלות לשרוד בחלל, כאילו שלמישהו אכפת. העבודות הסוריאליסטיות משל הנס בלמר ופרנסיס פיקאביה, שהציגה גלריה סופי שניידקר עודדו את רוחי לשעה קלה. הפגישה המפתיעה עם  שני חבריי הוותיקים והנערצים, מהעידן שלפני ההתמסחרות הגדולה, היתה מענגת והובילה למסקנה אחת: אסור שיועמדו למכירה. יש עבודות שאינן לידיים פרטיות ויש להגן עליהן כמו שמגינים על חיות בסכנת הכחדה. זו אחת המסקנות שלי מהפיאסק!, שאיננה כמובן ניתנת ליישום מבחינה משפטית וחוקתית.

להמשיך לקרוא

מי אתה ג'ינג'י?

וּבָרְחוֹב הֵם קוֹרְאִים לִי… גִ'ינְגִ'י.

בַּכִּתָּה הֵם קוֹרְאִים לִי גִ'ינְגִ'י

אֲפִילוּ בַּלַּיְלָה בְּתוֹךְ-תּוֹךְ כָּרִי

יִבְעַר שְׂעָרִי!

גִ'ינְגִ'י…

בתיכון היתה לי רעמת תלתלים גדולה ואדומה. היא היתה קצרה בצדעיים ונשפכה מהראש אל המצח קדימה במין גל תנופה אידיוטי. המראה לא היה מלבב. אך שנות השמונים המאוחרות לא הצטיינו בקלאס ומרבית עיצובי השיער נעו בין המגוחך לבלתי ייאמן.

רעמת השיער האדמונית היתה הסיבה לכך שחלק לא קטן מהשכבה קראו לי ג'ינג'י. הטון לא היה מבטל בהכרח. אחרי הכל, השתייכתי בתיכון למעמד הבינוני-שכבתי. לא היה זה "ג'ינג'י" של רס"ר המשמעת ולא "היי, ג'ינג'י!" של האדם ברחוב וגם לא הג'ינג'י של מרים ילן שטקליס שמתאים לבית הספר היסודי. ברוב המקרים הוא היה ענייני לחלוטין ועדיין לא אהבתי את השם ורתחתי כל אימת ששמעתי אותו. נכון, אני ג'ינג'י אבל זה לא כ-ל מה שאני. ובוא אני אגלה לכם סוד. רוב הג'ינג'ים לא אוהבים שקוראים להם ג'ינג'י. ביחוד לא בידי אנשים שחושבים שג'ינג'י זה אופי. וכשאתה מתרגז ומנסה להוכיח להם שאין בינך ובין הסטריאוטיפ כל קשר, הם מיד מחזירים לך חיוך מנצח ואומרים, 'אתה רואה, כבר אתה מאדים ומתרגז. הוכחה שאתה ג'ינג'י.'

היו לא מעט תלמידים שלמרות שביקשתי מהם בכמה הזדמנויות והראיתי להם בכל מיני דרכים שאינני אוהב את הכינוי, הם המשיכו להשתמש בו. 'מה, אבל אתה באמת ג'ינג'י. אי אפשר לקרוא לך משהו אחר,' אמר לי פעם אחת בחיוך גידי נ., סופר-גיק מוצף הורמונים ופצעי בגרות, אחרון הלא-מקובלים בשכבה. הקלות שבה יכול היה מישהו לאמץ את הכינוי הזה ולהשתמש בו כנגדי, תוך היתממות והכחשה, שיגעה אותי. לבסוף הסכנתי עם המצב, אך כל פעם שמישהו בשכבה פנה אליי בשם 'ג'ינג'י' הייתי חש מדקרת כאב עמומה.

היום אף אחד כבר לא קורא לי כך. טוב, אנחנו כבר לא בתיכון. אנשים נוהגים בכבוד זה עם זה. אבל בעיקר אני חושב שזה בגלל שכבר אין לי שיער על הראש. רק רמזים. עקבות. כבר בצבא התחלתי לאבד אותו בסיטונאות. מי יודע, אולי היתה פה התאבדות המונית של השערות בתירוץ הרשמי של התקרחות תורשתית.

ולמה אני משתף אתכם באנקדוטה הזאת? פשוט מאוד. כי פתאום הבנתי, אחרי הרבה שנים, שהכינוי "ג'ינג'י" נופל בין כיסאות (העברית) ושאין לנו בעברית שם עצם למשפחת הכינויים שאליה שייך "ג'ינג'י".

להמשיך לקרוא

קצרים

ניסוי

בהביטי במראה, מרכיב על אפי את משקפי הראייה ודואג שהם ישבו טוב על גשר האף ויהיו צמודים היטב למצח, אני נראה לעצמי כבן גילי בדיוק.

כשאני מוריד את המשקפיים מעט במורד החוטם, לא יותר מסנטימטר, וקצת משפיל את המבט, אני נראה לעצמי מבוגר בעשר שנים לפחות. ככה במכה. אם אדרדר את המשקפיים צעד אחד נוסף במורד האף, וארכין עוד יותר את המבט, אראה מבוגר לעצמי בעשרים, אפילו שלושים שנה. בכל פעם שאני נוכח בשינוי הדרמטי הזה אני מופתע מחדש. הוא קורה. הוא בלתי נמנע והוא בלתי ניתן להכחשה. נסו את זה בעצמכם בבית, כשאתם לבד ותיווכחו איך הזזה קטנה של המשקפיים מזקינה אתכם בצורה מעריכית.

אם אסיט אותם עד לקצה האף, המבט יתערפל. הכל יעשה מטושטש.

*

"המסתורין של פיסיקת הקוואנטים: איך חלקיק נעלם? אומרים לנו שהוא מתקיים במשך הזמן הזעיר של מיליארדית השנייה – אבל מה נעשה ממנו, הרי הוא אלמנטרי? ולפני שהוא הופיע – והוא והאנטי-חלקיק שלו – מה היה שם? כל השאלות האלו מובילות בסופו של דבר לאחת: איך העולם נראה בלעדינו? מה היה עלינו לעשות כדי להופיע, מה עלינו לעשות כדי להיעלם? ומה יהיו תוצאות ההיעלמות שלנו?" [ז'אן בודריאר, זכרונות קרירים 4]

העם שוחר המלחמה ביותר

אליאס קנטי מספר בספרו "ההמון והכוח" על החיווארוס, העם שוחר המלחמה ביותר בכל דרום אמריקה. ומה שעושה אותו לכזה הוא סטייה מטאפיסית. בעיניהם אין דבר כזה "מוות טבעי". מוות יכול להתרחש או בקרב או בשל כישוף. אם מת אדם במיטתו, או נפל מהעץ, הרי זה משום שאויב כישף אותו ממרחקים. על קרובי המשפחה לגלות מי המכשף שגרם למותו של יקירם וליטול את נקמתם ממנו. "כל מוות הוא רצח בעיניהם, ולרצח – רק גמול אחד: רצח נגדי." מאחר שהחיווארוס נזקקים זה לזה בשביל מסעות נקם ושילומים, העילה של נקמת הדם משמשת כדבק חברתי מאחד. "למלחמה", כותב קנטי, "יש יעד אחד, ואחד בלבד, השמדה…. כל האויבים מומתים, פרט לכמה נשים צעירות ואולי גם כמה ילדים, וגם רכושם נשרף."

איזה חוסר קבלה מדהים של המוות הטבעי, הכחשה קולקטיבית כה מרהיבה, אמונה מטאפיסית כה שונה מהסביבה. רק אנחנו מביאים על עצמנו את מותנו, מאמינים אנשי החיווארוס. ולכן, תיאורטית, אם מישהו יצליח לגבור על כל אויביו ולהימנע מכשפים, הוא יחיה לעד. ואיזה מחיר כבד הם שילמו תמורת חלום האלמוות? כמו ערפדים, הם נאלצים לשתות דם אדם על בסיס קבוע. כמו ערפדים, הם ניתנים לחיסול בחנית או בלחש. אלא שהצימאון לדם אדם של החיווארוס הוא פוליטי ואצל הערפדים – לפחות היום בעידן הדם הסינתטי – קולינרי.

Share on Facebook

מות האמן ע"פ בוריס גרויס

כנראה עוד מקרה של הספד מוקדם מדי

מיהו היוצר של עבודת אמנות? למי אפשר, למי צריך לתת את הקרדיט על אותו חפץ העומד מולנו בתערוכה וגורם לנו לשמוט לסת בהשתאות, לפעמים לחרוק שיניים ולרוב לעבור על פניו באדישות?

לבוריס גרויס, אוצר ותיאורטיקן אמנות מוביל, יש דעה נחרצת שאותה אמנים לא ירצו לשמוע. היא מצויה בפרק הנקרא "ריבוי מחברים" מתוך ספרו "כוח האמנות" (Art Power) שיצא ב-MIT Press ב-2008 ואסתר דותן (אין קשר) השכילה להביאו לכאן בתרגום מדויק וקולח.

גרויס מתחיל את דבריו באמירה תמימה שכבר הסכנו לה, בוודאי מאז פוקו ובארת: האמן הוא לא היוצר של עבודת האמנות. השניים בחנו אמנם את שדה הספרות והמדע, אבל העיקרון שהם תיארו פועל בכל שדה כמעט שבו יש פונקציה של מחבר. ובמקום להיכנס כאן לדיון ארוך למה בדיוק התכוונו, מספיק להסתכל באופן שבו דושאן הדגים את הטענה ובאותה נשימה גם ניסח אותה בשבילנו. בהכניסו משתנת גברים, אובייקט רדי-מייד, לתערוכה, הוא אמר לעולם: אני לא חייב ליצור בעצמי את החפץ האמנותי. אני יכול לקחת אותו ממקום אחר, מייצור המוני, סטנדרטי, מסחרי.

אבל האם דושאן לא נותר בכל זאת במעמד של מחבר? דושאן אולי לא יצר את החפץ, אך הוא בוודאי יצר את הקונספט, את האירוע. הרי עד היום כולם מייחסים את "המזרקה" לדושאן, ומהללים ובצדק את גאוניותו, מאמינים שהוא הגדיר באקט חתרני זה את האמנות של המאה העשרים. לא פחות ולא יותר.

הנקודה איננה האם אנחנו יכולים להמשיך ולהתייחס לדושאן כאל מחבר, אומר גרויס. אלא, איזו מהפיכה בדיוק הוא יצר כאן. דושאן שינה את הפעולה המכוננת של האמנות: מיצירה של דבר מה – לבחירה של דבר מה. "מעשה של בחירה זהה לעשייה של אמנות," כותב גרויס. "אין עוד הבדל בין אובייקט שאדם יוצר בעצמו לבין אובייקט שמישהו יוצר בעבורו – בשני המקרים על החפץ להיבחר כדי להיחשב עבודת אמנות. מחבר כיום הוא מי שבוחר, שנותן את התוקף. בעקבות דושאן המחבר (author) היה לאוצר. האמן הוא בעיקר האוצר של עצמו, שכן הוא בוחר מתוך האמנות שלו עצמו." במלים אחרות, הכשרון מתגלם עכשיו בבחירה, בסלקציה, בארגון, באיתור של החפץ, ולא בחציבה באבן, לא במשיכת המכחול העדינה, לא בחריטה בעץ, לא בלישת החימר, לא בתפיסת הרגע הנכון בעדשה. האמן יצא מהתמונה והוחלף באוצר.

להמשיך לקרוא

פארקור – לברוח מהגדרה

לא מזמן נקלעתי לפקק תנועה חסר מוצא. הדקות נקפו ונדמה היה שאשאר במכונית לנצח. היה ברור לי שדבר מה חייב להיעשות.

השתחלתי מהחלון, קיפצתי מגג מכונית אחת לשנייה כאילו היו תנינים רעבים, דילגתי משם לברזלים של בית הספר, זינקתי אל הגדר, עשיתי סלטה כפולה, נאחזתי במרזב ומשם העפלתי אל הגג שממנו ניתרתי אל מרפסת שבבית ממול, וכך הלאה וכך הלאה עד שצופרי המכונית שמאחורה קטעו את שרעפיי.

לחיזיון חסר התוחלת הזה נתן השראה סרטון של ממציא הפארקור, דיוויד בל.

הפארקור נולד בפרברים העניים והצפופים של פאריס, ה-Banlieues. ה-Parkour מגיע מהמלה הצרפתית parcours שפירושה מסלול. המשתתפים מכונים Traceurs וסשן של ריצות, קפיצות וזינוקים נקרא לא במפתיע Jam. יש קבוצות פארקור רבות בכמעט כל עיר בעולם. בארץ עד כמה שידוע לי יש קבוצה אחת באשדוד ושנייה בנתניה.

פארקור הוא מפגן של פעילות כמעט על-אנושית של ניתור, שיווי משקל, של כל מיני צעדים ופעולות שנוגדים את ההיגיון וקוראים תיגר על כוח המשיכה. לא נדיר לראות פארקוריסט מטפס בהליכה על קיר אנכי ואז עושה סלטה לאחור שאיתה הוא ממשיך למטה עד שהוא נעמד לרגע על מעקה, שממנו ינתר אל חלון סמוך ומשם בחזרה אל הגג. התנועה מלאת דמיון ואילתור. הכוריאוגרפיה היא גם סוג של הימור ראוותני. אומדן לא נכון של המרחק ואתה יכול למצוא עצמך שלוש קומות למטה.

להמשיך לקרוא