הבלוג של אייל דותן

.

היהודים היא הקבוצה האתנית בעלת האחוז הגבוה ביותר של מהמרים בארצות-הברית. אולי כי זה בגנים. כבר בימי קדם נהגו אבותינו להשתמש בהטלת גורל – לשם בידור, כמובן, אבל בעיקר לשם שמיים. בעזרת הטלת גורל יכולת לדעת מה רוצה ממך האל. לא רע, בתור ממשק. אמין בהרבה יותר מחלומות ומהעלאה באוב.

אחד האירועים המכוננים ביותר בתולדות עמנו המפואר – בחירתו הראשונה של מישהו למלך – התנהלה באמצעות הגרלה. שמואל כינס את כל המשפחות בעם ובסדרה של הטלות בודד את שאול בן-קיש. מעניין, כי אחד משינויי הפאזה הדרמטיים ביותר בתולדות עמנו – המעבר לשלטון מונארכי – התרחש דווקא באמצעות הגרלה. בני-ישראל הופכים להיות, לאחר הטלת האורים והתומים, לבעלי סובייקטיביות מפוצלת. מעתה והלאה הם יהיו נתיני אלוהים, אבל גם נתיני המלך. וזה לא אותו הדבר. האם יש קשר בין הגרלה לבין סובייקטיביות מפוצלת?

בני-ישראל האמינו, כך מספר לנו התנ"ך, שזה אלוהים שעומד מאחורי האורים והתומים. אבותינו העלו את אלוהים באוב באמצעות הגרלה. הם אמנם לא האמינו במקריות, אבל ידעו טוב מאוד כיצד לחולל אותה והבינו לעומק מה פירושה של אקראיות. במצדה הגרילו הלוחמים ביניהם מי יהרוג את מי. בהגרלה השתמשו כדי לבחור את תושבי ירושלים, מי ייצא למלחמה ומי ישמש כשעיר לעזאזל.

הטכניקה של הטלת גורלות היתה זריקת האובייקט – עץ, קלף או קובייה – על הארץ ופרשנות התוצאות שלו לפי כללים שנקבעו מראש. בתקופת בית שני השתמשו בצורה נרחבת בהטלת גורלות, בעיקר בעבודת המקדש. למשל, בשאלה מי ייפנה את האפר מהמזבח, מי ינסוך את היין, או מי ישחוט את הקורבן לעולה.

*

בטכנולוגיה של ההגרלה השתמשו גם עמי מרחב הים-התיכון כולו, בין אם למשחק ולשעשוע ובין אם לקבלת החלטות ולהתייעצות עם האלים. ספר יונה מספר על הגרלה שכזאת. כזכור, במנוסתו מאלוהים, לאחר שסירב לקבל עליו את שליחות האל, עולה יונה לספינה המפליגה תרשישה. פתאום, באמצע הים, פורצת סערה בלתי צפויה, איומה ונוראה. הספנים, מספר לנו התנ"ך, התפללו איש לאלוהיו ומשזה לא הועיל, החליטו לערוך הגרלה, כדי למצוא מי האשם. יונה עולה בגורל ומיד מתוודה, כי בגללו התרגשה עליהם כל הרעה הזאת.

והנה, הסצנה בים לא מתארת הגרלה פנימית של עם מסוים, המאמין בדת מסוימת, כמו במקרה של האורים והתומים. זו הגרלה הנערכת על ספינה בינלאומית, בין מאמינים שונים, המבקשים למצוא את האחראי לסערה בין האלים המקיפים אותם. להגרלה, בספר יונה, יש כוח לבודד אפילו אל.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: רשימות | Tagged: איוב, אינטרפלציה, אלוהים, בודריאר, הימורים, יונה הנביא, מקריות | Leave a comment »

למה קו? כי העולם שטוח ומורכב מקווים, נקודות, רשתות ריזומתיות צפופות השוכנות באלף מישרים. בין כל דבר לכל דבר אפשר למתוח קו. הם אפילו לא חייבים להיות באותו מישר.

מה שחשוב הוא איך דברים מתקשרים ביניהם, עוקפים, מקיפים או מתרחקים זה מזה – ולא מה הם בשביל עצמם, כשלעצמם.

יש קווים שמתחו בשבילנו, יש קווים שמתחו בשביל אחרים, יש קווים שנמתחו סתם כך או בשל סיבה עלומה, יש קווים שאנחנו נמתח, נשרטט, נתווה, נמציא, נקטע באיבם.

קווי מילוט אינם בהכרח טובים לכולם, גם לא למי שמתח אותם. באהבה, אומרים דלז וגואטרי, קו מילוט יצירתי של האחד יכול להיות הכלא של השני. קו מילוט יכול לחזור כמו בומרנג, להיעלם בתוך חור שחור (האגו הוא חור שחור), לטבוע כמו שתיין בבקבוק, להצטמצם כמו הג'אנקי במחט. האם אין סכנה שבהימלטותנו, שואל דלז, לא נגלה את כל מה שנמלטנו ממנו? בהימלטות מאבא-ואמא הנצחיים, האם לא נגלה את המבנה האדיפלי יושב על קו המילוט שלנו או מחכה לנו בקצהו? האם בבורחנו מפאשיזם, לא נגלה אותו בקו עצמו (צורות דכאניות של פוליטיקלי קורקט או של סולידריות)? איך אפשר להימנע מהפיכת קו המילוט לקו המוביל לתנועה טהורה ופשוטה של הרס עצמי, כמו שקרה לפיצ'ג'רלד, לבורוז, לפיליפ ק. דיק, לקרואק ולכל-כך הרבה יוצרים ששתו, בלעו, הסניפו, עישנו, הזריקו כל סם טבעי או סינתטי שהיה בסביבה?

לכל קו מילוט ממתין היכנשהו סף. לחצות את המפתן פירושו לא להיות מסוגל לחזור בחזרה באותה הדרך, או לחזור בכלל. בעומדנו מול הסף, שוקלים אם לחצותו, אנחנו מתוודעים לממשותו של קו המילוט. עד אז, הוא היה בגדר טיול, הסחת דעת, משהו שעושים בין לבין, ספונטניות מתפרצת.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: תיאוריה | Tagged: א.ב. יהושע, אלוהים, דלז, יונה הנביא, קו מילוט | Leave a comment »

בשבועות נוהגים להזכיר את פרשת עגל הזהב. במסורת היהודית הוא נחשב לאחד החטאים הגדולים ביותר שחטא ישראל וסמל מובהק של רדיפת ממון ובצע. לא מזמן קראתי מחדש את הטקסט (שמות ל"ב). מזמן חשדתי שנעשה פה עוול לציבור גדול מאוד של אנשים אבל שום דבר לא הכין אותי למה שמצאתי שם. והכל מונח שחור על גבי לבן. יש רק לשנות פרספקטיבה, לא לאמץ באופן אוטומטי כמו ילד בגן המקבל את התורה, את הזווית של משה ושל האל המטורף שמנחה אותו (שהם בעצם אותה ישות). אם דוחים מכל וכל את הזווית של המסורת הפרשנית החנפה, הקנאית שעשתה בטקסט כבשלה.

הסיפור הרשמי הוא כזה. משה עלה להר לקבל מידי אלוהים את לוחות הברית ואמר לבני ישראל שהוא חוזר עוד ארבעים יום. אלא שבני ישראל לא התאפקו ומשמשה בושש לחזור, שכחו לגמרי את הברית שכרתו עם אלוהים רק חודש לפני כן,  ותבעו מאהרן לעשות להם עגל זהב, כמו שנהגו במצרים. אהרן ניסה להרוויח זמן אבל בסופו של דבר הורה להם לזרוק לערימה אחת גדולה את כל העדיים והתכשיטים. את הכבודה הזאת התיך ויצק ממנה פסל זהב. בני ישראל השתחוו לעגל הזהב, הקריבו לו קורבנות, ויאמרו "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם." אכלו ושתו ועשו מה שבלשון המקרא החסכנית מכונה "וציחקו".  בינתיים אלוהים מדווח למשה מה קורה למטה ואומר לו שבדעתו למחות את כולם מעל פני האדמה, לא פחות ולא יותר. לאחר דין ודברים נרגש, מצליח משה לסחוט איזושהי חנינה. כשהוא מגיע למטה ורואה את ההפנינג, הוא משבר את הלוחות בזעם. מתיך את הפסל, מפורר אותו לאבקה ומפזר אותה במי השתייה. זהו מבחן. מי שמרגיש רע, מוצא להורג. התליינים הם בני השבט שלו, לוי, הנענים לקריאה "מי לה' אליי." פקודת המבצע היתה: "שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ."

אני לא יודע מה אתכם, אבל בעיני מדובר במורשת מחרידה שראוי היה להצניעה ובוודאי שלא ללמדה כמופת בבתי-הספר. הרי מה היה פה בסך הכל? ציבור ענק של אנשים שעזב את ארצו מתוך תקווה לחיים טובים יותר במקום אחר, ושמנהיגו הנערץ עלה להר ומאז לא שמעו ממנו מלה. ציבור זה מבקש מממלא המקום שלו, אחיו, לספק לו נחמה ועידוד. ברור שהם היו כפויי תודה. מאוד כפויי תודה, אפילו. אבל האם אי אפשר להבין מהיכן היא צמחה?  האין זה אנושי לפקפק בכוחו של האל שהוציא אותם ממצרים? אולי אל אחר גבר עליו? ואולי אלוהים כעס על משה והרגו, ולא טרח להודיע להם? על כל הספקות המענים האלו לא היתה לאיש תשובה.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: רשימות | Tagged: אלוהים, דת, מונותיאיזם, עגל הזהב, פוליתיאיזם | Leave a comment »