למה קו? כי העולם שטוח ומורכב מקווים, נקודות, רשתות ריזומתיות צפופות השוכנות באלף מישרים. בין כל דבר לכל דבר אפשר למתוח קו. הם אפילו לא חייבים להיות באותו מישר.
מה שחשוב הוא איך דברים מתקשרים ביניהם, עוקפים, מקיפים או מתרחקים זה מזה – ולא מה הם בשביל עצמם, כשלעצמם.
יש קווים שמתחו בשבילנו, יש קווים שמתחו בשביל אחרים, יש קווים שנמתחו סתם כך או בשל סיבה עלומה, יש קווים שאנחנו נמתח, נשרטט, נתווה, נמציא, נקטע באיבם.
קווי מילוט אינם בהכרח טובים לכולם, גם לא למי שמתח אותם. באהבה, אומרים דלז וגואטרי, קו מילוט יצירתי של האחד יכול להיות הכלא של השני. קו מילוט יכול לחזור כמו בומרנג, להיעלם בתוך חור שחור (האגו הוא חור שחור), לטבוע כמו שתיין בבקבוק, להצטמצם כמו הג'אנקי במחט. האם אין סכנה שבהימלטותנו, שואל דלז, לא נגלה את כל מה שנמלטנו ממנו? בהימלטות מאבא-ואמא הנצחיים, האם לא נגלה את המבנה האדיפלי יושב על קו המילוט שלנו או מחכה לנו בקצהו? האם בבורחנו מפאשיזם, לא נגלה אותו בקו עצמו (צורות דכאניות של פוליטיקלי קורקט או של סולידריות)? איך אפשר להימנע מהפיכת קו המילוט לקו המוביל לתנועה טהורה ופשוטה של הרס עצמי, כמו שקרה לפיצ'ג'רלד, לבורוז, לפיליפ ק. דיק, לקרואק ולכל-כך הרבה יוצרים ששתו, בלעו, הסניפו, עישנו, הזריקו כל סם טבעי או סינתטי שהיה בסביבה?
לכל קו מילוט ממתין היכנשהו סף. לחצות את המפתן פירושו לא להיות מסוגל לחזור בחזרה באותה הדרך, או לחזור בכלל. בעומדנו מול הסף, שוקלים אם לחצותו, אנחנו מתוודעים לממשותו של קו המילוט. עד אז, הוא היה בגדר טיול, הסחת דעת, משהו שעושים בין לבין, ספונטניות מתפרצת.
Filed under: תיאוריה | Tagged: א.ב. יהושע, אלוהים, דלז, יונה הנביא, קו מילוט | Leave a comment »
הבלוג של אייל דותן 