הבלוג של אייל דותן

בוקר אחד התעורר גרגור במיטתו וגילה שנהפך לשרץ ענקי, כותב קפקא בפתח הסיפור "הגלגול". קראתי את הסיפור בפעם הראשונה בגיל תשע-עשרה. הברזתי מהצבא והלכתי לשבת בטיילת, על כיסא פלסטיק לבן. היתה זו שעת בוקר מאוחרת, הייתי עדיין במדים, הנעליים הצבאיות נשענו כנגד אדניות הגרנוליט הגדולות, הניצבות מעל החומה של חוף גאולה. הצתתי סיגריה. דבר מה צמרירי ואפור חלף בזריזות כמה סנטימטרים מרגליי, משתחל בין הצמחים הבשרניים ונעלם בתוך תעלת הניקוז.

לא הכרתי ממש את קפקא. הייתי אז בכלל בעניין של שירה. חבר המליץ שאקרא את "הגלגול". כבר מהרגע הראשון הזדהיתי עם גרגור ועם הקונפליקט האדיפלי המועצם שלו. ההורים, הבוס, הלקוחות, הקריירה, הצורך להינשא ולהביא ילדים לעולם, להיות אזרח מועיל בקהילה, כל נורמות התקופה הדכאניות, הכל נסגר עליך, עולמך מצטמצם לנקודה.

בערך באמצע הסיפור, מעז גרגור  לצאת מחדרו, בו היה כלוא שבועות, ונכנס בהיסוס לסלון. אלא שאביו הזועם מניס אותו בחזרה לחדר, כשהוא משליך לעברו תפוחים, אחד מהם נתקע בגבו  הפריך, ונשאר להרקיב שם בלי שגרגור מוגבל התנועות יכול לסלקו. זה היה כנראה יותר מידי. השלכתי את הספר מעליי בזעקה, קמתי מהכיסא ומיהרתי להסתלק מהמקום, משאיר את הספר מאחור . יותר מעשור חלף בטרם העזתי לשוב ולקרוא בסיפור, בהשראת דלז וגואטרי שעזרו לי להבין שאפשר לראות את כל ההתרחשות מזווית אחרת לגמרי: של העצמה ולא של דיכוי; של מפלט ולא של מרד כושל.

"אות" הוא כתב-העת החדש של החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב בעריכת מיכאל גלוזמן ומיכל ארבל. בגיליון הראשון התפרסם מאמר שלי על הסיפור ועל השיעור הגלום בו. הנה הוא, בגרסת PDF נוחה לקריאה.

Filed under: תיאוריה | Tagged: גואטרי, דלז, הגלגול, היעשות, נבוקוב, קפקא, תסביך אדיפוס | 2 Comments »

אחד האמנים יוצאי הדופן שמסתובבים בשדה האמנות העולמי הוא מרקוס קואטס.  מרקוס הוא שמאן בעיני עצמו, המדבר עם הרוחות והציפורים וחיות הבר, נועץ איתן ומעביר מהן מסרים לאנושות. ואני חושב שסוף סוף הבנתי מה גדול בו.

הוא היה לא מזמן בביקור בארץ, כאורח של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון ויצר שם עבודת וידיאו מהפנטת המערבת את מוטי ששון, ראש עיריית חולון. אנא צפו בקטע הבא ממנה לפני שתמשיכו לקרוא >>>

יש שאומרים לעצמם: אין שום דרך כמעט שבה הטקס השאמאני שביצע מרקוס קואטס (Marcus Coates), לבוש בטרנינג אדידס כחול, שממנו מבצבצת ארנבת מתה, במשרדו של ראש עיריית חולון ישפיע על הסכסוך היהודי-פלסטיני. זוהי בדיחה, בדיחה שיכולה לשעשע אותנו, או להיות על חשבוננו. על חשבון קהילת האמנות, שמתעסקת עם ארנבות מתות מאז יוזף בויס במיצג המפורסם שלו ב-1965, ועל חשבון העמים משני הצדדים. זהו טקס משולל כל תוקף, המבוצע בידי אמן מחופף על הראש. אני לעומת זאת מאמין שכך בדיוק נראית חשיבה ואמנות מחוץ לקופסה הלבנה.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: המוזיאון שלי | Tagged: בויס, גואטרי, דלז, מרקוס קואטס, ניקולא בוריו | 2 Comments »

לא מזמן נקלעתי לפקק תנועה חסר מוצא. הדקות נקפו ונדמה היה שאשאר במכונית לנצח. היה ברור לי שדבר מה חייב להיעשות.

השתחלתי מהחלון, קיפצתי מגג מכונית אחת לשנייה כאילו היו תנינים רעבים, דילגתי משם לברזלים של בית הספר, זינקתי אל הגדר, עשיתי סלטה כפולה, נאחזתי במרזב ומשם העפלתי אל הגג שממנו ניתרתי אל מרפסת שבבית ממול, וכך הלאה וכך הלאה עד שצופרי המכונית שמאחורה קטעו את שרעפיי.

לחיזיון חסר התוחלת הזה נתן השראה סרטון של ממציא הפארקור, דיוויד בל.

הפארקור נולד בפרברים העניים והצפופים של פאריס, ה-Banlieues. ה-Parkour מגיע מהמלה הצרפתית parcours שפירושה מסלול. המשתתפים מכונים Traceurs וסשן של ריצות, קפיצות וזינוקים נקרא לא במפתיע Jam. יש קבוצות פארקור רבות בכמעט כל עיר בעולם. בארץ עד כמה שידוע לי יש קבוצה אחת באשדוד ושנייה בנתניה.

פארקור הוא מפגן של פעילות כמעט על-אנושית של ניתור, שיווי משקל, של כל מיני צעדים ופעולות שנוגדים את ההיגיון וקוראים תיגר על כוח המשיכה. לא נדיר לראות פארקוריסט מטפס בהליכה על קיר אנכי ואז עושה סלטה לאחור שאיתה הוא ממשיך למטה עד שהוא נעמד לרגע על מעקה, שממנו ינתר אל חלון סמוך ומשם בחזרה אל הגג. התנועה מלאת דמיון ואילתור. הכוריאוגרפיה היא גם סוג של הימור ראוותני. אומדן לא נכון של המרחק ואתה יכול למצוא עצמך שלוש קומות למטה.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: רשימות, תיאוריה | Tagged: דלז, פארקור, קו מילוט | 3 Comments »

להקה היא הרכב של פרטים המצויים בסימביוזה ואשר יוצרים ישות אחת, דינמית, מתפקדת. ארגון כמו להקה מתאים לקבוצה מצומצמת יחסית של פרטים, מארבעה ואילך עד לכמה עשרות לכל היותר.

להיות בלהקה פירושו בהכרח להיכנס להיעשות חייתית כלשהי, משום שלהקות יש קודם כל בטבע. בעלי חיים רבים כמו הזאבים והאריות והעכברים והדולפינים חיים בלהקות וצורת הארגון וכללי המחיה שלהם הם מושא החיקוי של להקות אנושיות לוחמות, כמו כנופיות, שבטים נודדים, יחידות גרילה.

ערפדים? כמובן. להקת רוק? בוודאי. גם צוות פיתוח של סטרט-אפ או סיירת מובחרת. ואין להוציא מכלל חשבון – כנופיות, פיראטים, חבורות רחוב וחבורות אופנועים וחבר'ה מסוגים שונים, אפילו חבורות ספרותיות. יש אינספור ואריאציות.

היחסים עם המנהיג הם אחרים לגמרי מצורות המוניות של ארגון חברתי – דמוקרטי או טוטליטרי. המנהיג בלהקה איננו אב גדול, הוא איננו מרכז ומשענת מוחלטת, משום שהוא יכול להיות מוחלף כל רגע. בין אם הוא אריה או מאפיונר, הוא מצוי בסכנה מתמדת ויש הכרה בכך שמקומו, עקרונית, יכול להיתפס על-ידי מישהו אחר. זה לא האבא בתא המשפחתי, שמראש יש חוסר אפשרות להחליף אותו. שלוחת המאפיה בצפון ניו-ג'רזי התנהגה כלהקה. טוני סופרנו היה נתון בסכנה מבחוץ ומבפנים. המנהיג משחק צעד צעד, חייב להמר על הכל, בכל יד שכן סימן קטן של חולשה ושאר הזאבים היו עטים עליו.

קל לדמיין את מערך הכוחות בלהקה אם מביטים בצורת הישיבה שלה מסביב למדורה. אין זה מבנה קוצנטרי של מעגלים בתוך מעגלים, כמו במדינה, אלא מעגל אחד. לצד כל אחד יושב עוד מישהו אבל הוא חשוף בגבו אל הטבע, אל החוץ המאיים. במלים אחרות, צריך להגן בעצמו על התחת שלו. המנהיג נמצא באותו קו. לא במרכז. לא מוגן. ללא שומרי ראש. מבט אחד בלהקת סרדינים הפוגשת דולפין טורף מראה כיצד אף סרדין איננו נמצא יותר מרגע אחד במרכז. הלהקה נעה בצורה כזאת שכל פרט בה הופך ברגע מסוים לחשוף וברגע שאחריו במרכז.

בכל מקום שבו יש להקה – יש גם יחיד יוצא דופן. הוא נקודת הכניסה שלנו, הוא הקשר שלנו אל הריבוי הלהקתי. איתו יש ליצור אחווה, שותפות. זה לא חייב להיות המנהיג. זה יכול להיות גם מישהו שהופרש מהלהקה. ב"מובי-דיק", אחאב יוצר קשר עם לווייתן שחי לבד, סוג של מפלצת. היחיד יוצא הדופן יכול להיות לדוגמה המכשף, והוא זה שנמצא בקשר עם עולם החי. דון-חואן, המדריך של קסטנדה, העביר אותו סדרה של היעשויות בעזרת פטריות וחיות.

היחסים בין אותו יחיד יוצא דופן ללהקה/כנופייה שלו הם יחסים של בורדרליין. הוא בין לבין. הוא לא הטיפוס המובהק, הפרדיגמטי, מעין אידיאל שכל חברי הקבוצה צריכים לשאוף אליו ושאותו צריך לשכפל כדי להבטיח את עליונותה של הקבוצה. מנהיג כנופיית רחוב או חבורה בכלא פורס תמיד את חסותו על מישהו שאיננו עונה על האידיאל של הקבוצה, מישהו ששונה ממנה ולכן יכול להוות מימשק עם להקות אחרות או עם החוץ.

ללהקה אתה מצטרף כי ננשכת, כי נדבקת, כי נסחפת. אין פה שושלות, כמו במשפחות או בשלטון אבסולוטי. לא קודמים לכך עיון או בדיקה מוקדמת.

מבחינת דלז וגואטרי ארגון להקתי הוא דרך לחשוב על חיים במסגרת אחת של ריבוי שתשמר את הסינגולריות של כל פרט ולא תכפיף אותו לקבוצה או למסמן-על כלשהו. הניגוד המובהק ביותר לצורת הארגון הלהקתי הוא עם, אומה, לאום ומדינה – צורות הארגון המודרניות שמבטיחות לאינדיבידואל חירות וחופש אך למעשה מקודדות אותו בכל דרך אפשרית אל מרכז מדומיין של הגמוניה ושליטה.

Filed under: תיאוריה | Tagged: גואטרי, דלז, להקה, סופרנוס | Leave a comment »

למה קו? כי העולם שטוח ומורכב מקווים, נקודות, רשתות ריזומתיות צפופות השוכנות באלף מישרים. בין כל דבר לכל דבר אפשר למתוח קו. הם אפילו לא חייבים להיות באותו מישר.

מה שחשוב הוא איך דברים מתקשרים ביניהם, עוקפים, מקיפים או מתרחקים זה מזה – ולא מה הם בשביל עצמם, כשלעצמם.

יש קווים שמתחו בשבילנו, יש קווים שמתחו בשביל אחרים, יש קווים שנמתחו סתם כך או בשל סיבה עלומה, יש קווים שאנחנו נמתח, נשרטט, נתווה, נמציא, נקטע באיבם.

קווי מילוט אינם בהכרח טובים לכולם, גם לא למי שמתח אותם. באהבה, אומרים דלז וגואטרי, קו מילוט יצירתי של האחד יכול להיות הכלא של השני. קו מילוט יכול לחזור כמו בומרנג, להיעלם בתוך חור שחור (האגו הוא חור שחור), לטבוע כמו שתיין בבקבוק, להצטמצם כמו הג'אנקי במחט. האם אין סכנה שבהימלטותנו, שואל דלז, לא נגלה את כל מה שנמלטנו ממנו? בהימלטות מאבא-ואמא הנצחיים, האם לא נגלה את המבנה האדיפלי יושב על קו המילוט שלנו או מחכה לנו בקצהו? האם בבורחנו מפאשיזם, לא נגלה אותו בקו עצמו (צורות דכאניות של פוליטיקלי קורקט או של סולידריות)? איך אפשר להימנע מהפיכת קו המילוט לקו המוביל לתנועה טהורה ופשוטה של הרס עצמי, כמו שקרה לפיצ'ג'רלד, לבורוז, לפיליפ ק. דיק, לקרואק ולכל-כך הרבה יוצרים ששתו, בלעו, הסניפו, עישנו, הזריקו כל סם טבעי או סינתטי שהיה בסביבה?

לכל קו מילוט ממתין היכנשהו סף. לחצות את המפתן פירושו לא להיות מסוגל לחזור בחזרה באותה הדרך, או לחזור בכלל. בעומדנו מול הסף, שוקלים אם לחצותו, אנחנו מתוודעים לממשותו של קו המילוט. עד אז, הוא היה בגדר טיול, הסחת דעת, משהו שעושים בין לבין, ספונטניות מתפרצת.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: תיאוריה | Tagged: א.ב. יהושע, אלוהים, דלז, יונה הנביא, קו מילוט | Leave a comment »

פרנץ קפקא התריס כנגד עלילות לינאריות שיש להן סוף מוגדר. מהו טיבה של הדחייה האינסופית הזאת של רגע הסיום, הניכרת היטב ב"המשפט"? לצמד החוקרים ז'יל דלז ופליקס גואטרי יש תשובה מפתיעה, הנוגעת בדמיון בין טחנות הצדק לטחנות הספרוּת

פרנץ קפקא משתייך לאלה שלא יודעים – או שלא מסוגלים – לסיים סיפור. קפקא דווקא התאמץ ליצור סיומים "חזקים", אבל תשוקה זו, האופיינית לכל כתיבה של נרטיב, נתקלה בתשוקה אחרת, חזקה ממנה בהרבה אצל קפקא, וגם אצל סופרים והוגים מודרניסטים ופוסטמודרניסטים אחרים, וזוהי התשוקה להאריך את הקונפליקט הנרטיבי, למתוח אותו, לדחות את פתרונו כמה שרק אפשר. בכתיבתו הפרגמנטרית והאקלקטית (מכתבים, רשימות, משלים, מכתמים, סיפורים, רומנים), הפגין קפקא התרסה מובהקת כלפי שתי נקודות הציון הנרטיביות הבולטות: ההתחלה, הסיבה, המקור; ומנגד הסוף, התכלית, הפתרון.

החיים אינם מתנהגים כמו נרטיב פשוט, אינם נמתחים על קו מדומיין שיש לו התחלה, אמצע וסוף ברורים ומזוהים. נכון אמנם שהלידה היא התחלת החיים של כולנו, והמוות, כנראה, מסיים אותם, ובתווך מצויה כל הדרמה המפרכת של ההישרדות, אבל אין זו בפירוש – בוודאי לא בשביל הספרות, אך גם לא בשביל הפרט – התבנית היחידה שיש. האם באמת אפשר לחבר את כל הפרגמנטים של ההוויה ולשזור אותם על נרטיב כזה או אחר, רציף, סגור? האם אפשר לדבר על המקור (של אדם, של חברה, של טקסט), או על המטרה, הסוף שאליו הם מתכוונים, כאילו היו נקודות ממשיות, או שמא מדובר בבדיון (קוגניטיבי, פוליטי), שעוזר למשטר את "האמצע" הדינמי, הרב-ממדי, הרב-קולי של הטקסט ושל החיים?

יש מעט מאוד יצירות שבהן ניטש קרב חזק כל כך בין התשוקה של הנרטיב לסגירה, לפתרון, לתשובה, ליישוב הסתירות והקונפליקטים, או אפילו רק לרגיעה זמנית, לבין התשוקה להישאר במצב של שאלה, של חקירה, של חיפוש – כמו "המשפט" של קפקא. הוויכוח בין הפרשנים בשאלה מהו הסדר הנכון של פרקי הרומן הוא העדות החיה לכך. מקס ברוד אומר בהקדמה לספר כי "קפקא ראה את 'המשפט' כבלתי נשלם… משפט זה, אמר לי קפקא בעל-פה, לא היה צריך להתקדם מעבר לערכאה העליונה. נמצא שבמובן מסוים אין רומן זה עשוי להיגמר כל עיקר, כלומר אפשר להמשיכו עד בלי סוף" (כל הציטוטים הם ממהדורת "המשפט" בתרגומו של ישורון קשת, הוצאת שוקן 1977) . מצד אחד ישנו הסוף הדרמטי, שבו האזרח ק. מוצא להורג, אבל שנכתב כנראה מיד אחרי פרק הפתיחה ויכול היה למעשה להיות במעמד של חלום; ומצד אחר יש כל האמצע, הנשלט על ידי זמן נרטיבי סטאטי, שאינו מתקדם ושאינו משנה את הסיטואציה.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: גואטרי, דלז, מכונות-תשוקה, ספרות מינורית, קפקא | Leave a comment »