הצחוק לאיד אצל חנוך לוין

 

קטע הפרוזה "מפח נפש" מהחולה הנצחי והאהובה (לוין 1986) נפתח בבחור צעיר היושב לעת ערב עם בחורה על הספסל בגן ל"מטרות יצרים וחשק". לרגע קט אחד, במין מבט מהצד, מצליח הבחור לראות בצדודיותה סוג מסוים של קסם, מעין ארשת מתוקה. אבל הרגע הזה עובר מהר, וכשהוא מנשק אותה, חש – מדווח לנו המספר – כאילו נישק מלפפון. בפסקה השנייה אנחנו מגלים כי על הזוג האומלל הזה משקיף מבעד לשיחים מציצן, שלשווא מנסה "להפשיר ולחמם את אברו" למראה הזוג הכושל (שם, 137). מרחק מטרים משם, מאחורי עץ, מסתתר לו הומו, המשקיף גם הוא במפח נפש באחוריו הרזים של המציצן. ובערוגת הפרחים שליד העץ עומד לו על ארבע, "בלי לנסות כלל להסתתר", חתול רחוב. החתול הרעב דווקא מתעניין בתנועת הנעל ארוכת החרטום של ההומו, שרק במאמץ ניכר מצליחה להזכיר לו לרגע דג.

בשרשרת זו של מציצנים ונצפים המתחילה בזוג העלוב ומסתיימת בחתול, מבקשת כל דמות להשיג פורקן אחר באמצעות הצפייה על הזולת. הבחור מסתכל על זוגתו, כדי לתפוס את הרגע המתאים שבו הכיעור נעלם מצדודיותה; המציץ וההומו מחפשים פורקן מיני; החתול – פורקן לרעב. אך לכולם הצפייה לפורקן מסתיימת במפח נפש.  "כן, כמה תקוות שאי אפשר להגשימן הם תולים בעיניים כלות, איש איש בזה שלפניו", אומר לנו לוין ואף מסיים בשאלה – "ולו היו כולם מסובבים את ראשיהם אחורה, לראות את מפח הנפש והצער שהם גורמים, איש איש לזה שמאחוריו, כלום היה להם בזאת משום נחמה?" (שם, 139). לוין אמנם משאיר את השאלה הזאת פתוחה, אבל כל קורא מובהק של לוין יודע לענות על השאלה בביטחון גמור: בוודאי שהיו מוצאים נחמה. הנחמה בראיית מפח הנפש של הזולת, הסיפוק שבשמחה לאיד. ואכן, קשה להפריז בדומיננטיות של השמחה לאיד במנעד הרגשות האופייני לדמויות הלויניות. שמחה לאיד היא רגש שעוצמתו ושכיחותו בטקסט הלויני דומים לאלו של הסבל, האובדן, ההשפלה והבושה. עם זאת, אסור לקרוא את השכיחות הזאת של הרגש הזה כטריוויאלית, כעוד ואריאנט רגשי מתקבל על הדעת, אולי אפילו מייגע, של עולם הנשלט בצורה מוחלטת כמעט על-ידי יחסי כוח של אדנות ועבדות, של שפלות והשפלה. שכן, השמחה לאיד אצל לוין איננה בבחינת עוד מרכיב בחוויה של השפלת הזולת, אלא רגש בעל מעמד ופונקציה רחבים בהרבה. ואחת הפונקציות העיקריות שלה, אני רוצה לטעון, היא לשמש כדרך המלך לבדיקת שני מושגים אחרים שמעניינים את לוין לא פחות מהשפלה, והם ה"צחוק" וה"קומי".

השמחה לאיד היא סוג של רגש שיש לו גילויים גופניים שונים. לפעמים היא מתבטאת בחיוך רחב או קטן; לפעמים הפנים נעשות דווקא חתומות, במתכוון, כדי לא להסגיר את הרגש המציף; אבל יש מקרים שבהם השמחה לאיד מלווה בצחוק, צחוק קנטרני, או צחוק גדול ומתגלגל, מה שמכונה "הצחוק לאיד". והנה, לא רק שהשמחה לאיד היא רגש מקובל ושכיח אצל גיבורי לוין, אלא היא כמעט תמיד מתממשת בצורה המוגזמת, ההיפרבולית שלה – בצורת הצחוק לאיד. יתרה מכך, בעוד הצחוק לאיד איננו תגובה לסיטואציה בעלת מאפיינים קומיים דווקא, אלא לצרתו של הזולת – בין אם זו מפלה פיננסית, תאונה או נפילה למשכב  – הצחוק לאיד של גיבורי לוין הוא תמיד בהכרח גם תגובה לקומי. ואין כוונתי רק לכך שהצחוק לאיד של דמויותיו נתפס בעיני הקוראים כמצחיק בעצמו – אלא, וכאן הנקודה החשובה, שמפלת הזולת, ושמחתן על מפלה זו, נתפסת גם בעיני הדמויות עצמן, בתוך העולם הבדיוני, כקומית; מוכרת על-ידה ככזאת. וכאשר קורה, ואין זה כלל נדיר, שדמות מסוימת אף מתכננת את מפלת הזולת, הרי היא תמיד תדאג לשוות לה צורה קומית. כאילו לא מספיק שהזולת יסבול, צריך גם שיהיה מצחיק. כך קורה שאצל לוין הצחוק, לפחות במבט ראשון, הוא במעמד של אפקט כפול – גם של השמחה לאיד וגם של הקומי.[1] מדוע אפוא נבחר דווקא רגש השמחה לאיד להיות זה הנפגש עם הקומי ויוצר חוויית צחוק מורכבת? מדוע מתעקש לוין למקם את הצחוק תמיד בעמדה של תגובה כפולה, מפוצלת – האחת לממד הרגש והאחרת לממד ההכרה והייצוג? או במלים אחרות, מדוע לוין משדך את השמחה לאיד עם הקומי, וגורם בכך לצחוק של גיבוריו (ואולי גם לצחוק של קוראיו) להיות צחוק כפול, צחוק לאיד אך גם צחוק לקומי?

להמשיך לקרוא

על "הרטיטי את לבי" מאת חנוך לוין

אפשר לקרוא לי מכור, אז אל תצפו לרשימה אובייקטיבית. יש לי את כל כתבי האיש, גם בסדרה המהודרת וגם בחתיכות קטנות מן העבר. בעיני, אף מחזאי לא מדגדג אותו. בטח לא העכשוויים שכולם התחנפות אחת גדולה, היענות היסטרית לאקטואליה או פוליטיקלי קורקט מכני חסר השראה, פס ייצור של פירוק מיתוסים שאיש לא נצרך להם עוד (מהמחתרות ועד רבין). גם למול ענקי הפרוזה עומד לוין איתן, מופת של דיוק וכושר המצאה; בנאי עולמות מוכשר מאין כמוהו; אדם שבהבל פה מקים דמות, סיטואציה, בדיחה. יוצר שגם בעוד שנים רבות אפשר יהיה לקרוא אותו בהנאה ומתוך עניין. משום כך, הוצאתו לאור של "הרטיטי את לבי" אכן הרטיטה את לבי. מחזה חדש ולא ידוע זה לא פורסם במהדורת "כל כתביו" בימי חייו של לוין מסיבות אישיות, ועתה, לאחר פטירת האיש שאותו לוין לא רצה לצער, הוסרה המגבלה והספרייה הקטנה שיחררה אותו לעולם. ואמנם, "הרטיטי" הוא מכונה קטנה של הבעה לוינית, מושלמת, נוצצת, הרמטית, מוכנה להפעלה כל רגע, רק הכנס את המפתח, שים גז והתכונן להתפוצץ מצחוק.

להמשיך לקרוא