על "פסיכולוגיה ודת" מאת ק"ג יונג

לא יודע איך זה קרה לי אבל בשנה האחרונה הפכתי מכור ליונג. קרל גוסטב. אפילו העזתי לשלוח מאמר על סינכרוניות וצירופי-מקרים לאיזה כתב-עת מדעי. ולחשוב שפעם הייתי פרוידיאני אדוק, שלא לומר לאקאניאני. להיזכר כיצד האחר הגדול כיסה אותי במסמניו, האובייקט א' החריד אותי מרבצי, החסר בהוויה נראה לי מאיים והסופר-אגו המפלצתי בא בתביעות שאי אפשר ליישב.  ברור כי השעמום מהנוסחאות החוזרות על עצמן של הפרוידו-לאקאניאנים, העייפות מההברקות השנונות של ז'יז'ק, ואסימון דלזיאני אחד ענק שירד לי לפני שנתיים – כל אלו בהחלט תרמו לא מעט לנטישת הפסיכואנליזה. אבל למה מצאתי עצמי דווקא אצל יונג? מה לי ולאנטישמי המפוקפק הזה, האורים והתומים של כל הילר ופותח בקריסטלים, הפסיכולוג שמאמין באמת ובתמים שכולנו "ריקמה אנושית אחת חיה"? לאלוהים הפתרונים.

ב-1937, ערב מלחמת העולם השנייה, קצת לפני שהלא-מודע הקולקטיבי שיחרר את הארכיטיפים השטניים ביותר, נסע יונג לארצות הברית ושם, באוניברסיטת ייל, נשא שלוש הרצאות שתוכנן כונס לספר. יונג היה אז בשיח פריחתו,  כשהוא בבירור כבר מאסטר, אבי שיטת טיפול חדשה לגמרי. במרכז הספר שלושה חלומות ארכניים של וולפגנג פאולי, זוכה פרס נובל לפיזיקה ב-1945 והמטופל המפורסם ביותר של יונג. "איש הזאבים" שלו. פאולי היה זה שעזר ליונג לתקף מדעית את עקרון הסינכרוניות, שדיבר על מפגשים מקריים בין מחשבה לעולם שמגלים תואם מוזר כאילו נדברו ביניהם מראש; אך פאולי היה בעיקר זוכר חלומות אובססיווי, אווז שחלם מאות חלומות זהב, שרבים מהם הופיעו אחר-כך, מנותחים לקפידה, ב"כל כתביו" של יונג.

להמשיך לקרוא

על "השטן שבינינו" מאת נחי אלון וחיים עומר

שדים לא מתים, רק מתחלפים. כך טוענים נחי אלון וחיים עומר ב"שטן שבינינו" (הוצאת ספרים). העידן המודרני לא נפטר מהשטן, מהשדים ומבעלי בריתם. אלה בסך הכל שינו צורה: מיישות על-טבעית הם התגלגלו ליישות פסיכולוגית ופוליטית. בני אדם עדיין מאמינים כי הסבל בעולם נגרם בשל ישויות רעות והרסניות שהשתכנו בנפשם ופועלות בחשאי נגדם. האויב שבפנים איננו יותר שליח השטן אלא טראומה מודחקת שנותקה מן התודעה, דמותו של הורה מתעלל שהופנמה, שטיפת מוח בכת שטן, תכנות כפוי על-ידי חייזרים, פצלי אישויות, סוגסטיות תת-סיפיות.

התפיסה הפסיכו-דמונית, כפי שאלון ועומר מכנים אותה, מטופחת על-ידי גדודים של אנשי מקצוע טיפוליים, שמאמינים ומפיצים את האמונה בדמון הנפשי הלאה. את פריג'ידית כי נגעו בך בילדותך; אתה קמצן כי ראית איך הגובים של הוצאה לפועל מתעמרים באבא שלך. האינטרס של אנשי המקצוע ברור: במקום שבו יש שדים ישנה דרישה גם למגרשי שדים, מומחים שיגידו מה בדיוק השתלט ואיך אפשר לסלק אותו. אחרי הכל, את הישות הדמונית רק הם יכולים לראות, להבין ולעקור; ובניגוד לטקסי השדים בעבר, עניין של לילה מאומץ אחד או שניים, דמון פסיכולוגי לוקח שנים לסלק. הרדיקליות האמיתית של אלון ועומר טמונה בכך שלטענתם הצגת ההורה כמתעלל, או הילדות כמוכתמת לעד בשל אירוע מסוים, זה הסילוף האמיתי.

להמשיך לקרוא

על "מזלך בידך" מאת ריצ'רד וייסמן

יש הבדל אחד, עקרוני, בין ספרו של ריצ'רד וייסמן (הוצאת מטר) לספרים אחרים של שיפור העצמיות, בנוסח חוכמת הבייגלה או השווארמה. ההבדל הזה לא נעוץ בכללים ובתובנות עצמם, שכמותם אפשר למצוא בכל מדריך; וגם לא בשיטה המדעית, עתירת השאלונים והגרפים, שעליה מתבסס המחבר בבואו לגבש את התורה שלו. מה שעושה את וייסמן לגורו ייחודי במפה הוא התעקשותו שההזדמנויות הטובות ביותר באות במקרה, הן פרי של צירופי מקרים, ושאם לא נדע לנצל אותן כהלכה, אנחנו עשויים לדון את עצמנו לחיים של אכזבות, שיעמום ודריכה במקום.

חיינו מלאים פגישות מקריות עם אנשים, ברחוב, במכולת, במסיבה, במקום העבודה, שעשויות לשנות את מהלכם מקצה אל קצה. תגליות מדעיות גדולות אירעו באקראי. סיפורים גדולים לא היו יכולים להיכתב, לולא שזר בהם הסופר כמה צירופי-מקרים. תחשבו מה היה קורה לו אדיפוס לא היה הורג על אביו, באותה פגישה גורלית בצומת דרכים, שבמהלכה נכנס איתו לריב על חניה. הוא לא היה נעשה מלך תבאי, לא היה שוכב עם אמא שלו, לא היה נאלץ לנקר את עיניו, ולנו לא היה תסביך אדיפוס.

טוב, העניינים לא כל-כך פשוטים, כפי שיודע כל קורא מומחה בטרגדיה וכל פילוסוף של המקרי. ולהגיד "הכל צפוי והרשות נתונה" אין פירושו לפענח את מהות הגורל או המקרה, אלא לסתום את השאלות שהם מעלים בקלישאה יהודית חבוטה. מסורת המחשבה והכתיבה על המקרה, הגורל והמזל מתחילה לפני 2500 שנה בסופולקס והומרוס, אריסטו ואפיקורוס, והציתה מאז את דמיונו של כמעט כל יוצר ופילוסוף גדול בתרבות המערבית. המאה העשרים היתה אחוזה באובססיה של המקרי, אולי יותר מכל מאה אחרת. המדעים המדויקים עברו להשתמש בשיטות סטטיסטיות; סופרים ואמנים הגדילו את מינון המקריות ביצירותיהם לרמה חסרת-תקדים. הסוריאליסטים, אולי תנועת האוונגרד החשובה ביותר של המאה, האמינו שפגישות מקריות הן כמו פצצת תאורה שניצתת פתאום ומאירה עולם שלם של הקבלות וזיקות חדשות, שמואפל על-ידי היומיום וטרדותיו. במלים אחרות, שהמקרי פועל כמו סטרטר של מחשבה ותפיסה, מעין תפוח שנופל על הראש ומוביל אותך לגלות את חוק הכובד הפרטי שלך.

להמשיך לקרוא

על "פריקונומיקס" מאת לויט ודבנר

סטיוון לויט נחשב עילוי באקדמיה, כלכלן שחושב מחוץ לקופסה, או ליתר דיוק חושב בתוך קופסאות אחרות. בקיץ 2003 שלח "ניו יורק טיימס" את סטיבן דבנר לראיין אותו והתוצאה היא רב-המכר "פריקונומיקס" [כתר], שמדגים את האופן בו רותם לויט את הכלכלה לניפוץ דעות קדומות, קלישאות מדעיות ולהרחבת הידע האנושי. החוכמה של לויט, גורס דבנר, היא לשאול שאלות שאף אחד אחר לא שואל, כמו למה סוחרי קראק גרים עם ההורים, או מה יותר מסוכן – אקדחים מול בריכות שחייה, ולהשתמש במאגרי נתונים שאיש לא חשב שהם מועילים למשהו, כמו מספר הבייגלים שמפלחים בשנה עובדי משרדים.

לספר עצמו אין שום תמה מאחדת, או מבנה כלשהו. אין זה תמיד בהכרח חסרון. אפשר לומר שלפנינו אוסף של אנקדוטות כלכליות מוגש בצורה מבדרת ובתרגום מצויין. המחברים עצמם מודים בכך. די להם שמצאו שם מושך ומוצלח – פריקונומיקס – כדי לייצר אשליה של מבנה ומסגרת. תחבולה רטורית נוספת היא לגדוש את הספר בשבחים ללויט שנלקחו מכתבות של שותפו לספר. "לויט הוא פרפר אינטלקטואלי שאיש לא הצליח לצוד"; "הוא מוכר כאמן הפתרונות הפשוטים והמבריקים". "לוויט נחשב לאליל, לאחד האנשים היצירתיים ביותר בתחום הכלכלה"; "בלש אינטלקטואלי המנסה לרדת לעומקם של דברים", וכיו"ב. סביב לויט נבנית בקפדנות הילת הגאון אשר בתחילה כבשה אף אותי בקסמיו.

להמשיך לקרוא