על "הגלגול" – גרסת הקומיקס

העיבוד של "הגלגול" לקומיקס היה רק עניין של זמן. לא רק משום שמדובר בסיפור גרפי מאוד, עשיר בתיאורים גרוטסקיים. ולא רק משום שכל יצירות המופת עוברות בשנים האחרונות המרה לפורמט זה, וטוב שכך. מה שעושה את "הגלגול" לטקסט הקומיקס האולטימטיבי כביכול, הוא העובדה שהגיבור שלו עבר מטאמורפוזה. במקרה הזה, לחיפושית זבל. והרי, היעשויות הן הבון טון של התקופה: ערפדים ואנשי זאב, וצבי נינג'ה ומוטנטים וספיידרמן ומה לא. כמעט כל גיבור-על או נבל שואבים את כוחם מאיזושהי מטאמורפוזה שהתרגשה עליהם כך פתאום, שקרעה אותם מהמסלול הרגיל של החיים. מעניין שדווקא הקומיקס, מדיום צעיר ולא נחשב במיוחד, קידם יותר מכל מדיום אחר את נרטיב ההיעשות. מנקודת מבטו, המין האנושי מתבחן ממינים אחרים על כדור הארץ בדיוק בתשוקה העזה שלו לפרוץ את גבולותיו, להיכנס לסימביוזה עם משהו זר, אחר – חי, צומח, דומם, אפילו דיגיטלי. מטאמורפוזות אמנם נזכרו לא אחת בספרות, שהולכת אחורה עד למיתוסים הקדומים, אבל תמיד נחשבו לשוליות, לאקזוטיות, לאגדתיות, בעוד שבעולמו של הקומיקס, הן שכיחות ומקובלות כמו התאהבות ומלחמות.
הגרסה של פיטר קופר, מבכירי המאיירים בסצינת הקומיקס האמריקאית, נחשבת להתמודדות מוצלחת עם המורכבות המילולית והרגשית של היצירה. היא התקבלה באהבה על ידי קהילת המאיירים וגם אנשי הספרות לא עיקמו את אפם. זמורה ביתן מגישה לנו אותה במהדורה קשיחה ומהודרת. מתחשק לי לומר, חבל על המאמץ. לטעמי, ההישג של קופר מוגבל. אין פה יצירה עצמאית אלא אדפציה סבירה, לכל היותר. הבעיה המרכזית היא בייצוג של הגיבור. קופר הלך על ברירת המחדל והפך את גרגור לאיש-חיפושית. הגוף כשל חרק והראש אנושי לגמרי, עם שתי שערות זקורות בתפקיד מחושים. והרי זה פתרון עלוב לבעיה מקורית. אסביר.
להמשיך לקרוא

מי אתה גרגור סמסא?

בוקר אחד התעורר גרגור במיטתו וגילה שנהפך לשרץ ענקי, כותב קפקא בפתח הסיפור "הגלגול". קראתי את הסיפור בפעם הראשונה בגיל תשע-עשרה. הברזתי מהצבא והלכתי לשבת בטיילת, על כיסא פלסטיק לבן. היתה זו שעת בוקר מאוחרת, הייתי עדיין במדים, הנעליים הצבאיות נשענו כנגד אדניות הגרנוליט הגדולות, הניצבות מעל החומה של חוף גאולה. הצתתי סיגריה. דבר מה צמרירי ואפור חלף בזריזות כמה סנטימטרים מרגליי, משתחל בין הצמחים הבשרניים ונעלם בתוך תעלת הניקוז.

לא הכרתי ממש את קפקא. הייתי אז בכלל בעניין של שירה. חבר המליץ שאקרא את "הגלגול". כבר מהרגע הראשון הזדהיתי עם גרגור ועם הקונפליקט האדיפלי המועצם שלו. ההורים, הבוס, הלקוחות, הקריירה, הצורך להינשא ולהביא ילדים לעולם, להיות אזרח מועיל בקהילה, כל נורמות התקופה הדכאניות, הכל נסגר עליך, עולמך מצטמצם לנקודה.

בערך באמצע הסיפור, מעז גרגור  לצאת מחדרו, בו היה כלוא שבועות, ונכנס בהיסוס לסלון. אלא שאביו הזועם מניס אותו בחזרה לחדר, כשהוא משליך לעברו תפוחים, אחד מהם נתקע בגבו  הפריך, ונשאר להרקיב שם בלי שגרגור מוגבל התנועות יכול לסלקו. זה היה כנראה יותר מידי. השלכתי את הספר מעליי בזעקה, קמתי מהכיסא ומיהרתי להסתלק מהמקום, משאיר את הספר מאחור . יותר מעשור חלף בטרם העזתי לשוב ולקרוא בסיפור, בהשראת דלז וגואטרי שעזרו לי להבין שאפשר לראות את כל ההתרחשות מזווית אחרת לגמרי: של העצמה ולא של דיכוי; של מפלט ולא של מרד כושל.

"אות" הוא כתב-העת החדש של החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב בעריכת מיכאל גלוזמן ומיכל ארבל. בגיליון הראשון התפרסם מאמר שלי על הסיפור ועל השיעור הגלום בו. הנה הוא, בגרסת PDF נוחה לקריאה.

על "קפקא – לקראת ספרות מינורית" מאת דלז וגואטרי

פרנץ קפקא התריס כנגד עלילות לינאריות שיש להן סוף מוגדר. מהו טיבה של הדחייה האינסופית הזאת של רגע הסיום, הניכרת היטב ב"המשפט"? לצמד החוקרים ז'יל דלז ופליקס גואטרי יש תשובה מפתיעה, הנוגעת בדמיון בין טחנות הצדק לטחנות הספרוּת

פרנץ קפקא משתייך לאלה שלא יודעים – או שלא מסוגלים – לסיים סיפור. קפקא דווקא התאמץ ליצור סיומים "חזקים", אבל תשוקה זו, האופיינית לכל כתיבה של נרטיב, נתקלה בתשוקה אחרת, חזקה ממנה בהרבה אצל קפקא, וגם אצל סופרים והוגים מודרניסטים ופוסטמודרניסטים אחרים, וזוהי התשוקה להאריך את הקונפליקט הנרטיבי, למתוח אותו, לדחות את פתרונו כמה שרק אפשר. בכתיבתו הפרגמנטרית והאקלקטית (מכתבים, רשימות, משלים, מכתמים, סיפורים, רומנים), הפגין קפקא התרסה מובהקת כלפי שתי נקודות הציון הנרטיביות הבולטות: ההתחלה, הסיבה, המקור; ומנגד הסוף, התכלית, הפתרון.

החיים אינם מתנהגים כמו נרטיב פשוט, אינם נמתחים על קו מדומיין שיש לו התחלה, אמצע וסוף ברורים ומזוהים. נכון אמנם שהלידה היא התחלת החיים של כולנו, והמוות, כנראה, מסיים אותם, ובתווך מצויה כל הדרמה המפרכת של ההישרדות, אבל אין זו בפירוש – בוודאי לא בשביל הספרות, אך גם לא בשביל הפרט – התבנית היחידה שיש. האם באמת אפשר לחבר את כל הפרגמנטים של ההוויה ולשזור אותם על נרטיב כזה או אחר, רציף, סגור? האם אפשר לדבר על המקור (של אדם, של חברה, של טקסט), או על המטרה, הסוף שאליו הם מתכוונים, כאילו היו נקודות ממשיות, או שמא מדובר בבדיון (קוגניטיבי, פוליטי), שעוזר למשטר את "האמצע" הדינמי, הרב-ממדי, הרב-קולי של הטקסט ושל החיים?

יש מעט מאוד יצירות שבהן ניטש קרב חזק כל כך בין התשוקה של הנרטיב לסגירה, לפתרון, לתשובה, ליישוב הסתירות והקונפליקטים, או אפילו רק לרגיעה זמנית, לבין התשוקה להישאר במצב של שאלה, של חקירה, של חיפוש – כמו "המשפט" של קפקא. הוויכוח בין הפרשנים בשאלה מהו הסדר הנכון של פרקי הרומן הוא העדות החיה לכך. מקס ברוד אומר בהקדמה לספר כי "קפקא ראה את 'המשפט' כבלתי נשלם… משפט זה, אמר לי קפקא בעל-פה, לא היה צריך להתקדם מעבר לערכאה העליונה. נמצא שבמובן מסוים אין רומן זה עשוי להיגמר כל עיקר, כלומר אפשר להמשיכו עד בלי סוף" (כל הציטוטים הם ממהדורת "המשפט" בתרגומו של ישורון קשת, הוצאת שוקן 1977) . מצד אחד ישנו הסוף הדרמטי, שבו האזרח ק. מוצא להורג, אבל שנכתב כנראה מיד אחרי פרק הפתיחה ויכול היה למעשה להיות במעמד של חלום; ומצד אחר יש כל האמצע, הנשלט על ידי זמן נרטיבי סטאטי, שאינו מתקדם ושאינו משנה את הסיטואציה.

להמשיך לקרוא