הבלוג של אייל דותן

על fiac, אמנות מסחרית, רדי מייד וקצת גרפים

בשבוע שעבר חזרתי מביקור עמוס אמנות עכשווית בפאריס. כשאני מתכוון עמוס, אני מתכוון קודם כל לביקורי ב-fiac. יריד אמנות מסחרי המתקיים פעם בשנה ובו מציגות גלריות מכל העולם, בעיקר מאירופה, ועוד יותר מצרפת. הורדתי את האפליקציה אל האיי-פד והאיי-פון. היא עבדה היטב ולא סיפקה שום אינפורמציה שלא יכולתי להשיג במקום אחר, כטבען של אפליקציות. השפע של היריד עצמו מהמם: למעלה ממאתיים גלריות, המרוכזות בשני אתרים. הראשון הוא ביתן שהוקם בלב של הלובר, ליד הפירמידה; וקצת הלאה משם, במרחק שתי תחנות מטרו, התכנסה המחצית השנייה בתוך הגרנד פאלה, מבנה מקושת יפהפה, קתדרלה לאירועים המוניים. הנה הדו"ח הארעי שלי, בהנחה שאפשר בכלל להסיק מהחתך הזה משהו על עולם האמנות העכשווי.

נוכחות מובהקת, מרשימה מספרית, של עבודות על מובייל, כך שנראה שהוא אכן סוג של קנווס מאוד מועדף בשנים האחרונות. מנקודת המבט של קניין אמנות, מובייל ואובייקטים תלויים הם מאוד חסכוניים להצבה משום שהם מנצלים חלל פנוי ומחליפים את הצורך באהיל או בנברשת דקורטיביים. אפשר להישאר עם הספוטים הנייטרליים, השקועים בתקרת הבטון, ולגוון את התקרה בדרך אחרת, אמנותית יותר. מכל המוביילים אהבתי יותר את מובייל הכובעים, שלושה כובעי סומבררו בגודל טבעי עשויים תיל מתכת ("כובע", Adel Abdessemed, 2010). מבחינתי, המובייל הזה הוא קומבינציה של קיטשיות מלאת חיים מצד אחד וריקנות סתמית מצד שני. הוא קורא לך לעמוד מתחתיו וכך אמנם עשיתי. קלקלתי את הפריים כמו מגיש ברדיו שמדבר בשעה שהשירים מתנגנים.

העבודות שהוצגו היו ברובן מהשנים האחרונות, של אמנים מהשורה השנייה ומטה. מספר קטן של גלריות הציג עבודות של אמנים מהשורה ראשונה כמו דמיאן הירסט, ריצ'רד פרינס, בסקיאט, סינדי שרמן, ארמאן. כולן אגב היו סתמיות, או שמא תצוגת היריד הקלוקלת חסמה אותי מהתרשמות כנה. עבודת אספרסו של ארמאן זרקה אותי לחשוב על קפה, רק על קפה וקצת על רדי מייד. מה עושה רדי מייד אחד למוצלח והשני לפלופ מוחלט? בכלל, אני כל הזמן חושב על רדי מייד, על היותו מחווה מורכבת להדהים ועם זאת פשוטה ומיידית. לו הכל היה רדי מייד בעולמנו, הכל היה אחרת. את ארמאן ידיעתי שאפגוש יותר מאוחר השבוע בפומפידו, שם נערכת לכבודו רטרוספקטיבה מפורטת, לכן לא התעמקתי ביצירה וגם עכשיו, ברטרוספקט, היא לא עושה עליי הרבה רושם.

נראה כי האמנים הכבדים והמבוססים מייצרים יותר מדי. אמצעי השעתוק מקילים מאוד את המלאכה של האמן הסדרתי. העבודות שלהם נמצאות בכל מקום ומתחילות להימאס. המותגיות שלהם משתלטת על היצירה ושוק האמנות המסחרר שמקיף אותם, בונה סביבם הייפ חזק וזר, מנכר ואף אלים, שכאילו מוחק, בפוטושופ, את הפגמים של העבודות שלהם, את השבלוניות, את החפיפיניקיות. פה ושם הבליחו ביריד יצירות קנוניות יותר, משל פיקסו וגיאורג גרוס ותהית מה הן עושות כאן ולא בסותביס או כריסטי. יכול להיות שהן נועדו לצורכי קידום מכירות של הגלריה, בבחינת 'אנחנו מחזיקים פיקאסו אבל גם את ההוא וההוא שהם במחירים הרבה יותר אטרקטיביים.' ככלל, לא מצאתי מה לקנות. גם הקפטריה איכזבה. סנדוויצ'ים משולשים מהמקרר, תפלות קרה במחיר מופקע ומים מינרלים ארוזים בעטיפות הייטק מוכספות שמסוגלות לשרוד בחלל, כאילו שלמישהו אכפת. העבודות הסוריאליסטיות משל הנס בלמר ופרנסיס פיקאביה, שהציגה גלריה סופי שניידקר עודדו את רוחי לשעה קלה. הפגישה המפתיעה עם  שני חבריי הוותיקים והנערצים, מהעידן שלפני ההתמסחרות הגדולה, היתה מענגת והובילה למסקנה אחת: אסור שיועמדו למכירה. יש עבודות שאינן לידיים פרטיות ויש להגן עליהן כמו שמגינים על חיות בסכנת הכחדה. זו אחת המסקנות שלי מהפיאסק!, שאיננה כמובן ניתנת ליישום מבחינה משפטית וחוקתית.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: רשימות | Tagged: fiac, אדם מקיואן, אמנות, ארמאן, בסקיאט, ג'אנג שאיוגנג, ג'ולי רוג'ר, גיאורג הרולד, דמיאן הירסט, ואניטס, ממנטו מורי, רדי מייד, רומן זיגנר | 7 Comments »