פרנץ קפקא התריס כנגד עלילות לינאריות שיש להן סוף מוגדר. מהו טיבה של הדחייה האינסופית הזאת של רגע הסיום, הניכרת היטב ב"המשפט"? לצמד החוקרים ז'יל דלז ופליקס גואטרי יש תשובה מפתיעה, הנוגעת בדמיון בין טחנות הצדק לטחנות הספרוּת
פרנץ קפקא משתייך לאלה שלא יודעים – או שלא מסוגלים – לסיים סיפור. קפקא דווקא התאמץ ליצור סיומים "חזקים", אבל תשוקה זו, האופיינית לכל כתיבה של נרטיב, נתקלה בתשוקה אחרת, חזקה ממנה בהרבה אצל קפקא, וגם אצל סופרים והוגים מודרניסטים ופוסטמודרניסטים אחרים, וזוהי התשוקה להאריך את הקונפליקט הנרטיבי, למתוח אותו, לדחות את פתרונו כמה שרק אפשר. בכתיבתו הפרגמנטרית והאקלקטית (מכתבים, רשימות, משלים, מכתמים, סיפורים, רומנים), הפגין קפקא התרסה מובהקת כלפי שתי נקודות הציון הנרטיביות הבולטות: ההתחלה, הסיבה, המקור; ומנגד הסוף, התכלית, הפתרון.
החיים אינם מתנהגים כמו נרטיב פשוט, אינם נמתחים על קו מדומיין שיש לו התחלה, אמצע וסוף ברורים ומזוהים. נכון אמנם שהלידה היא התחלת החיים של כולנו, והמוות, כנראה, מסיים אותם, ובתווך מצויה כל הדרמה המפרכת של ההישרדות, אבל אין זו בפירוש – בוודאי לא בשביל הספרות, אך גם לא בשביל הפרט – התבנית היחידה שיש. האם באמת אפשר לחבר את כל הפרגמנטים של ההוויה ולשזור אותם על נרטיב כזה או אחר, רציף, סגור? האם אפשר לדבר על המקור (של אדם, של חברה, של טקסט), או על המטרה, הסוף שאליו הם מתכוונים, כאילו היו נקודות ממשיות, או שמא מדובר בבדיון (קוגניטיבי, פוליטי), שעוזר למשטר את "האמצע" הדינמי, הרב-ממדי, הרב-קולי של הטקסט ושל החיים?
יש מעט מאוד יצירות שבהן ניטש קרב חזק כל כך בין התשוקה של הנרטיב לסגירה, לפתרון, לתשובה, ליישוב הסתירות והקונפליקטים, או אפילו רק לרגיעה זמנית, לבין התשוקה להישאר במצב של שאלה, של חקירה, של חיפוש – כמו "המשפט" של קפקא. הוויכוח בין הפרשנים בשאלה מהו הסדר הנכון של פרקי הרומן הוא העדות החיה לכך. מקס ברוד אומר בהקדמה לספר כי "קפקא ראה את 'המשפט' כבלתי נשלם… משפט זה, אמר לי קפקא בעל-פה, לא היה צריך להתקדם מעבר לערכאה העליונה. נמצא שבמובן מסוים אין רומן זה עשוי להיגמר כל עיקר, כלומר אפשר להמשיכו עד בלי סוף" (כל הציטוטים הם ממהדורת "המשפט" בתרגומו של ישורון קשת, הוצאת שוקן 1977) . מצד אחד ישנו הסוף הדרמטי, שבו האזרח ק. מוצא להורג, אבל שנכתב כנראה מיד אחרי פרק הפתיחה ויכול היה למעשה להיות במעמד של חלום; ומצד אחר יש כל האמצע, הנשלט על ידי זמן נרטיבי סטאטי, שאינו מתקדם ושאינו משנה את הסיטואציה.
Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: גואטרי, דלז, מכונות-תשוקה, ספרות מינורית, קפקא | Leave a comment »
הבלוג של אייל דותן 