הבלוג של אייל דותן

יותר ויותר אנשים פונים לרפואה משלימה לא רק מתוך סקרנות והפוכונדריה אלא מתוך אמונה שלמה כי יש בה להציע פתרונות שאין לרפואה הקונבנציונלית. סיימון סינג, אחד מסופרי המדע הפופולרי הטובים בעולם ואדזארד ארנסט, פרופ' לרפואה משלימה, חושבים שתעשיית התרופות והטיפולים האלטרנטיבית מסוכנת לבריאותנו, מנצלת את בורותינו כדי להוליך אותנו שולל. בספר "ריפוי או פיתוי" הם בודקים אחת לאחת את ההוכחות המדעיות שניתנו לטיפולים אלטרנטיביים, וניתנו כך מסתבר לא מעט, ומוצאים אותן לקויות, מוטעות אפילו שקריות. ההתקפה שהם מנהלים היא בכל החזיתות. הם מנתחים באיזמל חד פרסומים מדעיים, הנחות יסוד של תיאוריות, מערך השיווק והפרסום. זוהי מלחמת חורמה. הם לא משאירים שבויים.

קצת אחרי האמצע הנחתי את הספר לרגע וניסיתי להיזכר בסדרת הטיפולים האלטרנטיבית שעברתי בחמש השנים האחרונות. הממצאים הפתיעו אפילו אותי. לא ידעתי עד כמה אלטרנטיבי אני עד אשר מניתי אותם אחד לאחד. לכאבי גב תחתון ניסיתי כירופקרטיקה ואז מגנטים. הפסקת העישון נתמכה בעזרת קריסטלים, באסתטמה נלחמתי בעזרת הומאופתיה מלווה בדיקור, בחודשי החורף לקחתי על בסיס שבועי את תרופת הפלא לשפעת אוסילוקוקסינום ותמציות סיניות שונות. פה ושם פינקתי עצמי בחוקני קמומיל במרכז המסחרי ברמת-אביב אצל חיררדו. החשבון הכולל היה אלפי שקלים. התועלת: אפסית. לא הצלחתי להיזכר במקרה אחד שבו חשתי הטבה כלשהי משמעותית לאחר טיפול, למעט אותה פעם אחת אצל חיררדו…

לא התרשמתי מאזהרותיהם של סינג וארנסט שרפואה משלימה מזיקה במיוחד, מצטער. מניסיוני, רפואה קונבנציונלית יכולה לפעמים להזיק פי עשרה. אבל כן השתכנעתי, מעבר לכל ספק, שלסוגים העיקריים של רפואה המשלימה – לדיקור סיני, להומאופתיה, לכירופרקטיקה, ורוב צמחי המרפא – יש ערך כפלצבו בלבד. במלים אחרות, הם עובדים רק על המאמינים. מה שמעניין הוא שיש שפע של מחקרים מדעיים שתומכים בטענות הרפואה המשלימה. חלקם אפילו התפרסם בכתבי עת מדעיים מהשורה הראשונה, כך שאם בודקים ברשת מקבלים לא מעט לינקים מכובדים למראה. ההישג של סינג וארנסט הוא בבחינה ביקורתית של הניסויים הקליניים האלו, שיטה אחר שיטה, שמראה כי הבסיס המדעי שלהם היה רעוע מלכתחילה, כי הם בוצעו ברשלנות וחשוב מכך, שהמחקרים העדכניים ביותר סותרים את ממצאיהם.

קחו למשל את הנחות היסוד של ההומאופתיה. כמה מאתנו הקונים תרופות כאלו במאות שקלים מכירים לעומק את הפרוצדורות המשונות שבאמצעותן מפיקים אותן? סינג וארנסט מספרים כי את המרכיב הסודי מוצא ההומאופת לפי עיקרון של דומה מביא דומה, קצת כמו חיסונים קונבנציונליים. לאחר שבודד החומר הפעיל הנחשק ההומאופת מתחיל לדלל אותו ולדלל אותו ולדלל אותו. אלא שתרכיב חיסוני מכיל מיליארדי נגיפים ואילו תרופה הומאופתטית אינה מכילה אפילו לא מולקולה אחת של החומר הפעיל. היא מים טהורים ותו לא. בניגוד לשכל הישר, ההיגיון ההומאופתטי גורס כי ככל שאתה מוהל יותר את החומר הפעיל ומטלטל אותו נמרצות כך עוצמתו גדלה. בבחינת ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. יתרה מכך, גם אם הוא ייעלם לגמרי מהנוזל (אפקט רצוי בהומאופתיה) הוא עדיין ישפיע עליו ובגדול, כי למים יש זכרון של המרכיב הפעיל שאותו הם הכילו פעם.

לפני הקריאה בספר הייתי צרכן נלהב של אוסילוקוקסינום (60 שקל לחפיסה של 12 קפסולות) כפתרון טבעי לחיסון הקונבנציונלי נגד שפעת. החומר הפעיל הוא תמצית כבד של ברווז. למה? כי בכבד הטעים יש בקטריה שנצפתה בעבר גם אצל חולי שפעת ספרדית. ניחא. ואז מוהלים את תמצית הכבד פי 100 בחזקת 200, שזה הדילול המקסימלי ביותר שיש להומאופתיה להציע. מה שאומר שבגרגרים הלבנים הזעירים והמתוקים שבמבחנת הפלסטיק הקטנה אין ולו מולקולה אחת של כבד ברווז צרפתי. אפילו היצרנית כותבת על האריזה שמדובר במאה אחוז סוכר. אבל לפי ההיגיון ההומאופתי, זה דווקא הופך את הגרגרים לפוטנטים בטירוף. האם אתם מוכנים באמת לקנות את צרור ההנחות הזה? האם הייתם ממשיכים לקנות מים מטולטלים עם זיכרון עמום של ברווז? במה זה שונה מבקבוקים של הבאבא סאלי?

התיאוריה לא מעניינת אותנו, תגידו. אם טיפול לא קונבנציונלי עבד עלינו, מה אכפת לנו מה עומד מאחוריו. אני נוטה להסכים. אם מצאת פלצבו משובח, עליך לדבוק בו עד אשר הוא מאבד את יעילותו. סינג וארנסט חושבים לעומתנו שזו גישה לא אחראית. הניסויים המדעיים העדכניים ביותר מראים שאין למים יכולת של זכרון, כך שהומאופתיה היא בלוף גמור מהתחלה ועד הסוף וכל יתרונותיה הם באפקט הפלצבו שהיא מייצרת ביעילות די רבה, יש להודות.

למדתי להעריך את כתיבתו של סינג לאחר קריאת ספרו "המשפט האחרון של פרמה". סינג כותב על ניסויים מדעיים בכשרון של סופר מתח. הוא מדויק, חד כתער, ומונחה אך ורק על ידי החיפוש אחר האמת. אני לחלוטין מאמין בכוונותיו. מאחר שגם אלוהים לא סיפק שום הוכחה לקיומו עד כה אבל 95 אחוז מתושבי הפלנטה עדיין מאמינים בו, אני מסופק אם הספר הזה יפגע בתעשיית הרפואה האלטרנטיבית. עם זאת, אותי הוא שיכנע לחלוטין. אני סבור שכל אחד צריך לקרוא את הספר ולהחליט בעצמו. הוא עשוי לחסוך לכם המון זמן, עוגמת נפש וגם הון לא קטן. ואי אפשר לסיים בלי לומר מלה טובה על התרגום הקולח והמדויק של דפנה לוי ועל האינדקס המפורט ועל העיצוב הנעים של "ריפוי או פיתוי", המאפיינים לא רק את הספר אלא את כל סדרת פילוסופיה ומדע של 'עליית הגג'.

[התפרסם בינואר 2010 במוסף הספרים של "ידיעות אחרונות"]

Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: הומאופתיה, סיימון סינג, רפואה אלטרנטיבית |