עד לפני עשר שנים רק מעטים בארץ הכירו את שמו של עמנואל לוינס. פילוסופים ישראלים לא התעסקו בו והאוניברסיטאות לא לימדו את תורתו. ואז, כמעט בבת אחת, החלו לצוץ תרגומים (תשעה במספר, נכון לרגע זה) הוקדשו קורסים וסמינרים, אורגנו כנסים בינלאומיים ונכתבו ספרים. לפני שנתיים, בחגיגות המאה להולדתו, כל ירושלים התקשטה, משלחות הגיעו מהעולם, מיכה שטרית, אהוד בנאי וברי סחרוב שרו לכבודו. מה אתם יודעים, אפילו משה קצב שלח דברי ברכה.
האהדה ללוינס קשורה קשר בל יינתק לצד היהודי שבהגותו, להיותו פרשן מעמיק של התלמוד והמקרא, שזיקק מהטקסטים הקדושים ומחוויית השואה שאותה עבר על בשרו, אתיקה קיצונית. לולא החזרה ההמונית לארון הספרים היהודי, שסיבותיה ראויות לדיון נפרד, ספק אם לוינס, פילוסוף שכתיבתו סתומה במיוחד, שנולד בליטא אבל חי ופעל כל חייו בצרפת, היה מעורר כאן כזו תהודה. התביעה שמעלה לוינס בפני כל אחד לא ממש משתלבת באידיאולוגיית העם הנבחר, ואף חורגת מהדדיות גרידא, מאהבת לרעך כמוך, משמור לי ואשמור לך, אלא שמה את האחר במרכז ההתכוונות והאחריות. בקצרה, לוינס גורס כי אדם אמיתי שם את חיי שכנו לפני חייו שלו. לא בדיוק תמצית הישראליות.
והנה עכשיו מופיעה בעברית גם ביוגרפיה על לוינס. מחברה, שלמה מלכה, למד בסמינר אליאנס למורים בפריז, שלוינס היה מנהלו המיתולוגי, וכיום הוא מנהל את רדיו הקהילה היהודית בצרפת. חמש שנים תמימות עבד על הספר, המבוסס על היכרות ארוכת שנים עם לוינס ועל מפגשים עם עשרות אנשים שהיה להם חלק בחייו.
Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: דת, יהדות, לוינס | Leave a comment »
הבלוג של אייל דותן 