שדים לא מתים, רק מתחלפים. כך טוענים נחי אלון וחיים עומר ב"שטן שבינינו" (הוצאת ספרים). העידן המודרני לא נפטר מהשטן, מהשדים ומבעלי בריתם. אלה בסך הכל שינו צורה: מיישות על-טבעית הם התגלגלו ליישות פסיכולוגית ופוליטית. בני אדם עדיין מאמינים כי הסבל בעולם נגרם בשל ישויות רעות והרסניות שהשתכנו בנפשם ופועלות בחשאי נגדם. האויב שבפנים איננו יותר שליח השטן אלא טראומה מודחקת שנותקה מן התודעה, דמותו של הורה מתעלל שהופנמה, שטיפת מוח בכת שטן, תכנות כפוי על-ידי חייזרים, פצלי אישויות, סוגסטיות תת-סיפיות.
התפיסה הפסיכו-דמונית, כפי שאלון ועומר מכנים אותה, מטופחת על-ידי גדודים של אנשי מקצוע טיפוליים, שמאמינים ומפיצים את האמונה בדמון הנפשי הלאה. את פריג'ידית כי נגעו בך בילדותך; אתה קמצן כי ראית איך הגובים של הוצאה לפועל מתעמרים באבא שלך. האינטרס של אנשי המקצוע ברור: במקום שבו יש שדים ישנה דרישה גם למגרשי שדים, מומחים שיגידו מה בדיוק השתלט ואיך אפשר לסלק אותו. אחרי הכל, את הישות הדמונית רק הם יכולים לראות, להבין ולעקור; ובניגוד לטקסי השדים בעבר, עניין של לילה מאומץ אחד או שניים, דמון פסיכולוגי לוקח שנים לסלק. הרדיקליות האמיתית של אלון ועומר טמונה בכך שלטענתם הצגת ההורה כמתעלל, או הילדות כמוכתמת לעד בשל אירוע מסוים, זה הסילוף האמיתי.
Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: דת, פסיכולוגיה, שטן | 1 Comment »
הבלוג של אייל דותן 