על "הברבור השחור" מאת נסים טאלב

חיינו האישיים והקולקטיביים מלאים באירועים שאיש לא ציפה להם, אירועים שטורפים את הקלפים, משנים את מהלך העניינים לטוב או לרע, לשבט או לחסד, ברבורים שחורים, כפי שמכנה אותם ניסים טאלב. אסון התאומים היה אירוע גלובלי שלא נחזה כמעט על-ידי איש, כך גם רצח רבין, מלחמת יום כיפור, מלחמת העולם הראשונה, המצאת האינטרנט ומשבר הסאב-פריים. ברבורים שחורים יכולים להיות חיוביים ושליליים, אך תמיד יפתיעו.  ברק אובמה הוא סוג של ברבור ונשיא ראשון שחור חיובי.  גם אהבה ממבט ראשון. גם זכייה בלוטו.

"הברבור השחור" (הוצאת דביר)  הוא הרחבה של  "תעתועי האקראיות" (הוצאת ידיעות אחרונות) ספרו הראשון של טאלב, לכל תחומי החיים. בספרו הראשון, שהיה סוג של התגלות לאנשים רבים בשוק ההון ובעולם העסקים, טען טאלב בצורה משכנעת וסוחפת שמומחי הסיכונים והפרופסורים לסטטיסטיקה לא שווים כלום; שאין שום יכולת להסיק מנתוני העבר דבר מה ודאי לגבי העתיד; ששוק ההון כולו הוא סוג של תרמית פונזי גדולה ומוכחשת, ושגם הגורואים הגדולים ביותר, עם ממוצע הצלחות פנטסטי ורווחי ענק, הם לא יותר מאשר אנשים ממוזלים מאוד.

מאז יציאת הספר ובסיוען של שתי בועות פיננסיות ענקיות שפקעו – בועת הנאסד"ק ובועת האשראי – נהפך טאלב לכוכב מדיה ענק, אורח כבוד בכל הפאנלים והתוכניות. שוק ההון אימץ אותו כאחד הנביאים הגדולים שלו ומומחי הסטטיסטיקה העולמיים הכריזו עליו כמשיח שקר, שליחו של השטן עלי אדמות. לפני שנתיים שיחרר טאלב לאוויר העולם את "הברבור השחור", שמפתח את הרעיונות הבסיסיים שלו אודות האקראיות והמזל. גם ספר זה נהפך לרב מכר עולמי. טאלב, מבריק כתמיד, מראה כי הפרספקטיבה המוקצנת שלו – שהוא מכנה "ברבור שחור" – שלטת בתחומים רבים – במימשל, בצבא, באמנות, בתרבות הפופולרית, במגעים היומיומיים שלנו עם הזולת וביחסים בין מדינות.

להמשיך לקרוא

על "מזלך בידך" מאת ריצ'רד וייסמן

יש הבדל אחד, עקרוני, בין ספרו של ריצ'רד וייסמן (הוצאת מטר) לספרים אחרים של שיפור העצמיות, בנוסח חוכמת הבייגלה או השווארמה. ההבדל הזה לא נעוץ בכללים ובתובנות עצמם, שכמותם אפשר למצוא בכל מדריך; וגם לא בשיטה המדעית, עתירת השאלונים והגרפים, שעליה מתבסס המחבר בבואו לגבש את התורה שלו. מה שעושה את וייסמן לגורו ייחודי במפה הוא התעקשותו שההזדמנויות הטובות ביותר באות במקרה, הן פרי של צירופי מקרים, ושאם לא נדע לנצל אותן כהלכה, אנחנו עשויים לדון את עצמנו לחיים של אכזבות, שיעמום ודריכה במקום.

חיינו מלאים פגישות מקריות עם אנשים, ברחוב, במכולת, במסיבה, במקום העבודה, שעשויות לשנות את מהלכם מקצה אל קצה. תגליות מדעיות גדולות אירעו באקראי. סיפורים גדולים לא היו יכולים להיכתב, לולא שזר בהם הסופר כמה צירופי-מקרים. תחשבו מה היה קורה לו אדיפוס לא היה הורג על אביו, באותה פגישה גורלית בצומת דרכים, שבמהלכה נכנס איתו לריב על חניה. הוא לא היה נעשה מלך תבאי, לא היה שוכב עם אמא שלו, לא היה נאלץ לנקר את עיניו, ולנו לא היה תסביך אדיפוס.

טוב, העניינים לא כל-כך פשוטים, כפי שיודע כל קורא מומחה בטרגדיה וכל פילוסוף של המקרי. ולהגיד "הכל צפוי והרשות נתונה" אין פירושו לפענח את מהות הגורל או המקרה, אלא לסתום את השאלות שהם מעלים בקלישאה יהודית חבוטה. מסורת המחשבה והכתיבה על המקרה, הגורל והמזל מתחילה לפני 2500 שנה בסופולקס והומרוס, אריסטו ואפיקורוס, והציתה מאז את דמיונו של כמעט כל יוצר ופילוסוף גדול בתרבות המערבית. המאה העשרים היתה אחוזה באובססיה של המקרי, אולי יותר מכל מאה אחרת. המדעים המדויקים עברו להשתמש בשיטות סטטיסטיות; סופרים ואמנים הגדילו את מינון המקריות ביצירותיהם לרמה חסרת-תקדים. הסוריאליסטים, אולי תנועת האוונגרד החשובה ביותר של המאה, האמינו שפגישות מקריות הן כמו פצצת תאורה שניצתת פתאום ומאירה עולם שלם של הקבלות וזיקות חדשות, שמואפל על-ידי היומיום וטרדותיו. במלים אחרות, שהמקרי פועל כמו סטרטר של מחשבה ותפיסה, מעין תפוח שנופל על הראש ומוביל אותך לגלות את חוק הכובד הפרטי שלך.

להמשיך לקרוא

על "הקוביוסטוס" מאת דוסטוייבסקי

http://e.walla.co.il/?w=//335228