כנראה עוד מקרה של הספד מוקדם מדי
מיהו היוצר של עבודת אמנות? למי אפשר, למי צריך לתת את הקרדיט על אותו חפץ העומד מולנו בתערוכה וגורם לנו לשמוט לסת בהשתאות, לפעמים לחרוק שיניים ולרוב לעבור על פניו באדישות?
לבוריס גרויס, אוצר ותיאורטיקן אמנות מוביל, יש דעה נחרצת שאותה אמנים לא ירצו לשמוע. היא מצויה בפרק הנקרא "ריבוי מחברים" מתוך ספרו "כוח האמנות" (Art Power) שיצא ב-MIT Press ב-2008 ואסתר דותן (אין קשר) השכילה להביאו לכאן בתרגום מדויק וקולח.
גרויס מתחיל את דבריו באמירה תמימה שכבר הסכנו לה, בוודאי מאז פוקו ובארת: האמן הוא לא היוצר של עבודת האמנות. השניים בחנו אמנם את שדה הספרות והמדע, אבל העיקרון שהם תיארו פועל בכל שדה כמעט שבו יש פונקציה של מחבר. ובמקום להיכנס כאן לדיון ארוך למה בדיוק התכוונו, מספיק להסתכל באופן שבו דושאן הדגים את הטענה ובאותה נשימה גם ניסח אותה בשבילנו. בהכניסו משתנת גברים, אובייקט רדי-מייד, לתערוכה, הוא אמר לעולם: אני לא חייב ליצור בעצמי את החפץ האמנותי. אני יכול לקחת אותו ממקום אחר, מייצור המוני, סטנדרטי, מסחרי.
אבל האם דושאן לא נותר בכל זאת במעמד של מחבר? דושאן אולי לא יצר את החפץ, אך הוא בוודאי יצר את הקונספט, את האירוע. הרי עד היום כולם מייחסים את "המזרקה" לדושאן, ומהללים ובצדק את גאוניותו, מאמינים שהוא הגדיר באקט חתרני זה את האמנות של המאה העשרים. לא פחות ולא יותר.
הנקודה איננה האם אנחנו יכולים להמשיך ולהתייחס לדושאן כאל מחבר, אומר גרויס. אלא, איזו מהפיכה בדיוק הוא יצר כאן. דושאן שינה את הפעולה המכוננת של האמנות: מיצירה של דבר מה – לבחירה של דבר מה. "מעשה של בחירה זהה לעשייה של אמנות," כותב גרויס. "אין עוד הבדל בין אובייקט שאדם יוצר בעצמו לבין אובייקט שמישהו יוצר בעבורו – בשני המקרים על החפץ להיבחר כדי להיחשב עבודת אמנות. מחבר כיום הוא מי שבוחר, שנותן את התוקף. בעקבות דושאן המחבר (author) היה לאוצר. האמן הוא בעיקר האוצר של עצמו, שכן הוא בוחר מתוך האמנות שלו עצמו." במלים אחרות, הכשרון מתגלם עכשיו בבחירה, בסלקציה, בארגון, באיתור של החפץ, ולא בחציבה באבן, לא במשיכת המכחול העדינה, לא בחריטה בעץ, לא בלישת החימר, לא בתפיסת הרגע הנכון בעדשה. האמן יצא מהתמונה והוחלף באוצר.
Filed under: רשימות, תיאוריה | Tagged: אמנות, בוריס גרויס, מאוריציו קטלן, רדי מייד | 2 Comments »
הבלוג של אייל דותן 