"השימוש בתענוגות", החלק השני בטרילוגיית "המיניות" של פוקו, הוא ספר שימושי מאוד ומענג מאוד. זהו מחקר היסטורי, שמתחקה אחר בעיה אחת, בוערת ומציקה, ביוון הקלאסית של המאה הרביעית לפני הספירה. על הבעיה הזאת, עצם קיומה וממדיה, למד פוקו מכתבי האינטלקטואלים הבולטים של התקופה – אפלטון, אריסטו, פיתגורס, היפוקרטס ואחרים. היא העסיקה אותם, הרבה יותר מכפי שהיו מוכנים להודות. והפתרונות שמצאו לה רודפים אותנו עד עצם היום הזה, סטרייטים והומואים כאחד.
לבעיה הזאת קוראים סקס.
ביחוד מהסוג המלוכלך, הייצרי, הבלתי מרוסן.
ובאמת, מי ששומע לאזהרות המומחים בדבר סכנותיה של אהבת בשרים, רוצה להיכנס מיד לארון. ארון של ממש. ולסגור את הדלת. ולכסות עצמו במעילים.
הנה למשל היפוקרטס, לא פחות מאשר אבי הרפואה המערבית, מזהיר נשואים טריים וכל הומו או סטרייט פעיל מ"שחפת שדרתית", תוצאה של מין אינטנסיבי. אני מודה שהסימנים גרמו לי להשתנק מאימה: "תחושת נמלול היורדת לכל אורך עמוד השדרה. הזרע נשפך מעצמו במהלך השינה, דרך השתן והצואה. החולה הופך לעקר. סובל מקשיי נשימה ובכאבי ראש יש סכנת מוות". יוון, מסתבר, היא מקור התפיסה האוסרת על אוננות. באלו השולחים ידם במעל מתרה הרופא: אתם תהפכו לנרפים, חסרי כוח, קהי חושים, טיפשים, מדוכדכים, שחוחים, בעלי גוון עור חיוור, חסרי תאבון, או במלה אחת, מקרה אבוד. אמאל'ה.
Filed under: ביקורות ספרים | Tagged: אפלטון, יחסי-מין, מיניות, סובייקט, פוקו | Leave a comment »
הבלוג של אייל דותן 