הבלוג של אייל דותן

התבוננות בווידיאו ארט של מלכי טסלר

הרעיון עצמו פשוט להפליא. מלכי טסלר עלתה למתקן מגלשות בגן משחקים ומנעה מהילדים להתגלש, בחוסמה בגופה את הפתח. כל ההתרחשות מתועדת בשתי מצלמות וידיאו. האחת בידיה של האמנית והשנייה המוצבת מולה. ההורים בגן המשחקים מבקשים ממנה שתזוז, והיא מסרבת בעקשות ללא מתן כל הסבר. במהרה מתפתח עימות מילולי, הגולש לעימות גופני כאשר עולה על המתקן בבון ישראלי מצוי, אב מכריס ומשתפל, בעל הבעה מטומטמת נחושה על פניו, ודוחף בכל הכוח את האמנית במורד המגלשה. הוא אנוס להגן על זכויותיהם של ילדיו וההפרעה הנשית שמולו חייבת להיות מסולקת גם במחיר של התעמתות פיסית, עם בחורה עדינת מראה, כמעט שברירית, בשמלה פרחונית ארוכה, שרגליה יחפות ופניה אינן מביעות התרסה או שנאה או סימום. רק נחישות מסוימת ביחס לתפקיד שלקחה על עצמה. מופע זה של הישראלי המכוער איננו שיאו של הווידיאו, המתקדם ככלל משיאים לשיאים, סדרה מזוויעה של תגובות אלימות לפרובוקציה תמימה. שיא נוסף ומצמרר לדידי מתרחש ברחבת החול שבקצה המגלשה, לשם נדחפה האמנית לבסוף על ידי קבוצה של ילדים. מתפלשת בחול, קופצים עליה ילדים ומכים בה וזורקים עליה חול ומתעללים בה, כאשר הוריהם עומדים מסביב, שותקים. מעגל התעללות מזכיר את הסצינה ב"השבוי" של ס. יזהר שבה מתואר כיצד כל אחד מהחיילים מפליא את מכותיו בשבוי, כל אחד מסיבותיו הוא. אם שם זה היה מגוחך, והראה שכל אחד זקוק לתירוץ כדי להרביץ (האשה, הפרנסה, הילדים) אבל בסופו של דבר זהו רק תירוץ, הרי כאן יש ילדים רכים בשנים, שלא הספיקו עוד לצבור הנמקות ותירוצים וסיבות ומניעים מורכבים כשל המבוגרים, ומכים באמנית על דרך החיקוי של הוריהם האלימים ותו-לא.

השאלה הנלוזה 'מה היית עושה בסיטואציה הזאת?' הציגה את עצמה עבורי מיד. אני מניח שתנאי הפתיחה של הצפייה שלי בווידיאו הזה הכתיבו את הקדימות שלה על פני שאלות אחרות. לא רק משום שתוכניתו של חיים הכט משודרת עכשיו ואני צופה בה לעתים בעניין ובתיעוב, אלא בעיקר בגלל שזיהיתי את האתר ואת חלק מהמשתתפים. הרי מדובר במגלשה בגן מאיר, הגן הגדול מכונף העטלפים בקינג' ג'ורג' שאליו אני הולך עם ילדיי כבר שנים. יתרה מזאת, אני מכיר את אחד האבות בסרט, מי שהגיב בצורה שקולה יחסית, וששני ילדיו המופיעים בווידיאו מאחורי האמנית, הולכים עם ילדיי לגן. בקיצור, סרט משפחתי. מוזר היה בעיני כי ההורים ראו בטסלר מטרד מעצבן ואף איום. איש לא היה ממש משועשע מהתרגיל, מסוקרן או אפילו מרותק – ולמה לא בעצם? –אל ההופעה הביזארית הזאת. הרי שוו בנפשיכם. אתם הולכים לגינת המשחקים עם הילד. בחורה צעירה עם מצלמת וידיאו יושבת על המגלשה ולא נותנת להתגלש. מולה ניצב בחור ומצלם את המתרחש. מדובר במרכז תל-אביב. מה כבר יכולה להיות הסיטואציה, אם לא צילום של וידאו ארט או תוכנית מתיחות? דווקא התעלמות ההורים התל-אביבים מהאפשרות האמנותית או הטלוויזיונית הסבירה בהרבה בסיטואציה זו, והאלימות חסרת הפרופורציה שהפגינו, היא שמעידה שטסלר הצליחה לגעת פה בעצב חשוף.

פרדוקסלית, דווקא החסימה של מעבר אחד, במקרה זה מגלשת משחקים, פותחת מחסומים במקומות אחרים, תודעתיים, אתיים. לדוגמה, נדמה כי מדיניות המחסומים שישראל הביאה לכדי שכלול ראוותני בגדה המערבית, עומדת ברקע של הווידיאו, מטילה עליו צל ענק ומעצבים אופק התייחסות, מערך שלם של אסוציאציות, המוכר היטב לצופים הישראלים. טסלר הציבה בגן משחקים תל-אביבי מחסום שהאבסורדיות והשרירותיות לכאורה שבקיומו, ללא בקשה או אישור, מפנה כמעט אוטומטית זרקור אל מחסומים אחרים, המוצגים כבעלי תכלית והיגיון בטחוני-שיטורי-הגנתי, ושהצבתם מאורגנת ונמשכת חודשים ושנים. ברור גם שהסיטואציה שבראה טסלר בגן המשחקים התל-אביבי היא אוניברסלית במהותה, שכן מגלשות הן חלק מעולם הילדות בחלקים גדולים בעולם (חשוב לציין כי יש מאות מיליונים של ילדים שלא התגלשו מימיהם). וכל צופה שמכיר אותן עשוי להתחבר מיד לסיטואציה ולשאול עצמו מה אני הייתי עושה? האם הייתי משחרר את הפקק שיצרה הבחורה המוזרה הזאת? האם הייתי צופה מן הצד? האם הייתי מתעלה על הסיטואציה וחושב אותה במישרים אחרים? מה תפקידו של מחסום, כל מחסום אבל בעיקר של המחסומים השולטים בחיי ובחיי הסובבים אותי?

מחסום איננו אף פעם מובן מאליו. בניגוד לתנועה ולזרימה שהן ממהותו של כוח החיים ביקום חסימה, עצירה, פקק תמיד דורשים הסבר, מייצרים שאלה. כשחושבים על זה, טסלר יכלה להקים את המחסום האמנותי שלה כמעט בכל מקום שתחפוץ: בקניון, ברחוב, במוזיאון, במפגן חיל האוויר, בחוף הים. קפקא הקים אותו לפני החוק, מיקם לצדו שומר סף וזימן אליו איש מן הכפר שמבקש רשות להיכנס אל החוק ולא מקבל אותה כל ימי חייו. הלבלר ברטלבי הקים אותו במשרד של עורך-דין במנהטן, כשעמד ללא ניע והביט בקיר, כשסירב להעתיק מכתבים בנימוק האבסורדי שהוא "מעדיף שלא". כל מקום שבו נציב מחסום מייצר אפוא מנעד משמעויות, אירועים ועלילות אחרים משלו. מדוע אפוא בחרה טסלר להציב את המחסום שלה דווקא במגלשת-משחקים?

אינני רוצה לענות על שאלה פתוחה זו, שכן היא תחייב אותי לערוך השוואות בין סוגי מחסומים, עניין מייגע כשלעצמו. מה עוד שכל צופה מתבקש על ידי הווידיאו לערוך את ההשוואה הזאת בעצמו. אך מה שברור לי הוא שלעולם לא הייתי חושב על המגלשה כאובייקט התבוננות, מחשבה, רפלקסיה לולא הווידיאו של מלכי טסלר. לדוגמה, פתאום הבנתי כי מגלשה היא אחת הפעילויות היחידות בעולם שראויות באמת להתגדר בתואר "אסקפיזם טהור". הכל באמת חומק ממך כשאתה מתגלש, מאיץ מרגע לרגע, הכרתך מתערפלת, מחשבותיך מתפוגגות, אוצר המלים שלך מצטמצם ל"וואו" או לצעקת גיל ופחד חד-הברתית. מתערסל במגע החמקמק של המגלשה הינך דוהר לקראת הנחיתה, מבטך ממוקד ועם זאת אינו תופס שום דבר. האם מדובר בסוג של אורגזמה? לא. יש ביניהן קירבה משפחתית עמוקה שאין להכחישה, אך גם קיימים הבדלים רבים בין גלישה לגמירה, בעיקר ביחס לסוף.

מחשבה זו מסתעפת לכיוון נוסף. כשם שגלישה איננה וריאנט של אורגזמה, כך גם איננה מנוגדת לטיפוס אלא רק כביכול, רק למראית עין. ככלל, התרבות מעניקה לטיפוס את מרחב המשמעויות החיובי: הטיפוס הוא לפסגה, לשיא, לראש הפירמידה, להצלחה, לתהילה. הנפילה, לעומת זאת, היא לתחתית, לבור, לתהום, לאשפתות. בתרבות המערבית הירידה מטה נתפסת כשלילית. אנחנו אומרים מאיגרא רמה לבירה עמיקתא ומתכוונים שכל ירידה היא לרעה. אלא שמתקן המגלשה קורא תיגר על תפיסה פאלוצנטרית זו של הקיום האנושי וכאילו מנתק בין הטיפוס מעלה לבין הגלישה מטה, הופך אותם לשתי פעולות שונות בתכלית, לא מנוגדות אלא זרות זו לזו, שההנאה המזומנת מהם היא אחרת לגמרי. בעוד בטיפוס יש מרכיבי הנאה של הישגיות ושל השלמה ושל מאמץ והתגברות על מכשולים, רגעים של פחד וגם של ביטחון המשמשים בערבוביה – התגלשות מזמנת פאן טהור, נעדר מחסומים, נעדר כוונות, נעדר משמעויות ומפחיד במידה מהנה. המתגלש שוכח לרגע את טרדות העולם, הגוף, המחשבה. חסר אונים באופן מענג הוא מפקיר עצמו לאחד הכוחות החזקים ביותר בעולמנו, אומר לו – עשה בי כבשלך. ומכיוון אחר, הטיפוס מזמן לנו אפשרויות אינספור לקבלת החלטות: האם לשים את הרגל על הזיז הזה או שלצידו, האם לבחור את המשעול המתפתל מימין או משמאל? הטיפוס הוא חוויה של שאילת שאלות וקבלת החלטות, חלקן הרות גורל. ההתגלשות מכירה רק דרך אחת – את המוחלט, את מה שבא אחרי ההחלטה, את הוודאות של הנפילה. אתה לא מקבל החלטות בעת ההתגלשות אלא נושא בתוצאות של ההחלטה הראשונית שלך עד למסקנתה הנחרצת שהיא החבטה בקרקע או בפני המים.

כאקט אמנותי יש למחסום של טסלר עוד מימד. החסימה בגופה את המגלשה כאילו מבקשת לשחזר את אחת המחוות האמנותיות המובהקות ביותר: לזעזע, לקומם, לטלטל, לעורר מהומה. יש משהו מאוד דאדאיסטי בחסימת מגלשה, כמו ביצירת מגהץ עם שיניים, או המופעים האבסורדיים בקפה וולטר. ההורים הכעוסים וילדיהם האלימים מייצרים תגובה שקשה כמעט לחולל אותה בתוככי המוזיאון בעידן הנוכחי. האמנות המודרנית והפוסט-מודרנית שהעלו את הזעזוע והשוק על נס כאינדיקציה לחוויה אמנותית טהורה, שחקו אותה בשימוש יתר עד שלא נותר ממנה כמעט דבר. נדמה שסוף השערורייתי באמנות, לפחות כקו מנחה, הגיע עם העלאתה של תערוכת sensation המפורסמת של סאצ'י בסוף שנות התשעים. שם, כזכור, פגשו מבקרי התערוכה בין השאר בדיוקן של מריה הקדושה מעוטרת בגללי פילים, ביציקת ראש עשויה מדם קפוא, בראש פרה כרות שהרקיב בזמן אמת עם הרימות והזבובים בתוך תיבת זכוכית אטומה ובדיוקן ענק של רוצחת הילדים מיירה הינדלי שהוכן ממאות טביעות ידיים של ילדים. עולם האמנות של פוסט-סנסיישן, הוא עולם שבו הזעזוע והשוק מתחוללים במרחבים לא מוזיאליים, כמו גינת משחקים תל-אביבית, ואז משועתקים למוזיאון בצורה של וידיאו-ארט. מה שמתקבל הוא אמנם רק העתק של החוויה, ייצוג חיוור שלה, אך כזה שמשמר חלק מכוחו של האירוע המקורי ומעניק הזדמנות להביט על מחסומים ומגלשות ואמנות מכיוון חדש ובלתי צפוי לחלוטין.

"מגרש משחקים", (2008, 8:00 דקות) הוצג לראשונה בווידאו-זון 4 שהתקיים בדצמבר 2008 ומוצג עכשיו בתערוכת "מבט על" במוזיאון חיפה

[גרסה קצרה של הרשימה התפרסמה ב"חדש והרע" – מוסף האמנות של "מעיין" 6]

Filed under: המוזיאון שלי, רשימות | Tagged: sensation, וידיאו-ארט, מלכי טסלר, סאצ'י |