הנערה שחסמה מגלשות משחקים

התבוננות בווידיאו ארט של מלכי טסלר

הרעיון עצמו פשוט להפליא. מלכי טסלר עלתה למתקן מגלשות בגן משחקים ומנעה מהילדים להתגלש, בחוסמה בגופה את הפתח. כל ההתרחשות מתועדת בשתי מצלמות וידיאו. האחת בידיה של האמנית והשנייה המוצבת מולה. ההורים בגן המשחקים מבקשים ממנה שתזוז, והיא מסרבת בעקשות ללא מתן כל הסבר. במהרה מתפתח עימות מילולי, הגולש לעימות גופני כאשר עולה על המתקן בבון ישראלי מצוי, אב מכריס ומשתפל, בעל הבעה מטומטמת נחושה על פניו, ודוחף בכל הכוח את האמנית במורד המגלשה. הוא אנוס להגן על זכויותיהם של ילדיו וההפרעה הנשית שמולו חייבת להיות מסולקת גם במחיר של התעמתות פיסית, עם בחורה עדינת מראה, כמעט שברירית, בשמלה פרחונית ארוכה, שרגליה יחפות ופניה אינן מביעות התרסה או שנאה או סימום. רק נחישות מסוימת ביחס לתפקיד שלקחה על עצמה. מופע זה של הישראלי המכוער איננו שיאו של הווידיאו, המתקדם ככלל משיאים לשיאים, סדרה מזוויעה של תגובות אלימות לפרובוקציה תמימה. שיא נוסף ומצמרר לדידי מתרחש ברחבת החול שבקצה המגלשה, לשם נדחפה האמנית לבסוף על ידי קבוצה של ילדים. מתפלשת בחול, קופצים עליה ילדים ומכים בה וזורקים עליה חול ומתעללים בה, כאשר הוריהם עומדים מסביב, שותקים. מעגל התעללות מזכיר את הסצינה ב"השבוי" של ס. יזהר שבה מתואר כיצד כל אחד מהחיילים מפליא את מכותיו בשבוי, כל אחד מסיבותיו הוא. אם שם זה היה מגוחך, והראה שכל אחד זקוק לתירוץ כדי להרביץ (האשה, הפרנסה, הילדים) אבל בסופו של דבר זהו רק תירוץ, הרי כאן יש ילדים רכים בשנים, שלא הספיקו עוד לצבור הנמקות ותירוצים וסיבות ומניעים מורכבים כשל המבוגרים, ומכים באמנית על דרך החיקוי של הוריהם האלימים ותו-לא.

השאלה הנלוזה 'מה היית עושה בסיטואציה הזאת?' הציגה את עצמה עבורי מיד. אני מניח שתנאי הפתיחה של הצפייה שלי בווידיאו הזה הכתיבו את הקדימות שלה על פני שאלות אחרות. לא רק משום שתוכניתו של חיים הכט משודרת עכשיו ואני צופה בה לעתים בעניין ובתיעוב, אלא בעיקר בגלל שזיהיתי את האתר ואת חלק מהמשתתפים. הרי מדובר במגלשה בגן מאיר, הגן הגדול מכונף העטלפים בקינג' ג'ורג' שאליו אני הולך עם ילדיי כבר שנים. יתרה מזאת, אני מכיר את אחד האבות בסרט, מי שהגיב בצורה שקולה יחסית, וששני ילדיו המופיעים בווידיאו מאחורי האמנית, הולכים עם ילדיי לגן. בקיצור, סרט משפחתי. מוזר היה בעיני כי ההורים ראו בטסלר מטרד מעצבן ואף איום. איש לא היה ממש משועשע מהתרגיל, מסוקרן או אפילו מרותק – ולמה לא בעצם? –אל ההופעה הביזארית הזאת. הרי שוו בנפשיכם. אתם הולכים לגינת המשחקים עם הילד. בחורה צעירה עם מצלמת וידיאו יושבת על המגלשה ולא נותנת להתגלש. מולה ניצב בחור ומצלם את המתרחש. מדובר במרכז תל-אביב. מה כבר יכולה להיות הסיטואציה, אם לא צילום של וידאו ארט או תוכנית מתיחות? דווקא התעלמות ההורים התל-אביבים מהאפשרות האמנותית או הטלוויזיונית הסבירה בהרבה בסיטואציה זו, והאלימות חסרת הפרופורציה שהפגינו, היא שמעידה שטסלר הצליחה לגעת פה בעצב חשוף.

להמשיך לקרוא

איך מתקשרים עם עולם החיות?

אחד האמנים יוצאי הדופן שמסתובבים בשדה האמנות העולמי הוא מרקוס קואטס.  מרקוס הוא שמאן בעיני עצמו, המדבר עם הרוחות והציפורים וחיות הבר, נועץ איתן ומעביר מהן מסרים לאנושות. ואני חושב שסוף סוף הבנתי מה גדול בו.

הוא היה לא מזמן בביקור בארץ, כאורח של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון ויצר שם עבודת וידיאו מהפנטת המערבת את מוטי ששון, ראש עיריית חולון. אנא צפו בקטע הבא ממנה לפני שתמשיכו לקרוא >>>

יש שאומרים לעצמם: אין שום דרך כמעט שבה הטקס השאמאני שביצע מרקוס קואטס (Marcus Coates), לבוש בטרנינג אדידס כחול, שממנו מבצבצת ארנבת מתה, במשרדו של ראש עיריית חולון ישפיע על הסכסוך היהודי-פלסטיני. זוהי בדיחה, בדיחה שיכולה לשעשע אותנו, או להיות על חשבוננו. על חשבון קהילת האמנות, שמתעסקת עם ארנבות מתות מאז יוזף בויס במיצג המפורסם שלו ב-1965, ועל חשבון העמים משני הצדדים. זהו טקס משולל כל תוקף, המבוצע בידי אמן מחופף על הראש. אני לעומת זאת מאמין שכך בדיוק נראית חשיבה ואמנות מחוץ לקופסה הלבנה.

להמשיך לקרוא

רומן זיגנר – אמנות הרגע

"מגפי-מים" [Wasserstiefel, 1986] של האמן השווייצרי רומן זיגנר הוא פסל המתכלה תוך שניות, מעין פרפר אמנות הבוקע מהגולם שלו ומת כעבור זמן קצר. יצירות רגעיות אלו, המכונות "פיסול-זמן", מהלכות עליי קסם רב. "מגפי-מים" היא בהחלט עבודה ששורדת את שלב הוואו, את רגע ההתפעלות הראשונית. הקפאתה בתצלום מאפשרת לי להתבונן בה דקות ארוכות ולמצות את הפוטנציאל הרב שיש בה. היא מטעינה אותי בהשראה, באנרגיה ולכן הפכתי אותה למסך הבית שלי באייפון.

בעבודה הזאת העולם כאילו נגרב מבפנים החוצה. מגפיים אמורים להגן עלינו מפני מים ואילו כאן המים פורצים מתוכם בעוד הסביבה נשארת יבשה לגמרי. רסס המים יוצר גלקסיה של טיפות, אירוע סינגולרי בלתי ניתן לשחזור. בראיון ל'ארט-פורום' (אפריל, 2002) [לינק] אומר זיגנר: "פיצוצים יכולים להיות אסתטיים מאוד. בעיני הם צורה מורכבת של פיסול משום שהם יוצרים אינספור צורות במהלך תקופות קצרות מאוד של זמן. כל רגע נראה אחרת לגמרי. הפסל המושלם הוא טרנספורמציה, תהליך." פיצוצים הם גם אובססיה גברית ידועה ולכן הם מככבים בכל סרט אקשן ואפילו בנרטיב המדעי הגדול מכולם – המפץ הגדול. העולם התחיל בפיצוץ עצום, שברא את הזמן ואת המרחב, את הגלקסיות ואת הכוכבים ואת השמשות. החום היה של מיליארדי מעלות. הדחיסות – אינסופית. משהו צנוע וקריר בהרבה קורה עם המגפיים של זיגנר. ובכל זאת, ההצעה שלו נראית לי סבירה יותר.

המגפים ופרץ המים מתרחשים על מה שנראה כ"אם הדרך". מה מקום הדרך בתמונה? דווקא דימוי זה, שאין אולי מרכזי ממנו, כאילו נמחק, מוסט לרקע או אפילו מתפקד באופן מהופך. מה שמתרגש על הלך-המים, אם אפשר לקרוא לו כך, מתרגש עליו דווקא כשהוא עוצר, נעמד. האקשן מתרחש בעצירות, בתחנות, לא בהליכה, לא בדרך. האקשן מתרחש גם על ציר אחר מזה של הדרך. הצל מוטל הצידה, בתשעים מעלות, המים מתפוצצים אל-על, אבל שום דבר לא קורה בציר של הדרך, שהוא ציר הזמן. לא הזמן הליניארי של המסע, המתחיל בנקודה מסוימת והנגמר בנקודה מסוימת, אלא הזמן הנצחי של האירוע.

להמשיך לקרוא