ביקורת על הספר "אנטי-שביר: איך לשרוד ולנצח בעולם של ברבורים שחורים" מאת נסים נקולס טאלב. מאנגלית: אורי שגיא. דביר, 639 עמ', 79 שח
פורסם במדור הספרים של "ידיעות", 6.6.14
"אין לנו מלה בשביל חצי מהחיים – החצי המעניין שלהם", כותב נסים טאלב וטובע את המושג "אנטי-שביר". התקשורת הבינלאומית כבר החלה מריצה את המלה הזאת בהקשרים שונים, לעתים מופרכים, כפי שעשתה עם המושג הקודם שהמציא טאלב – ברבור שחור. הכשרון, ואף הגאונות שבחילוץ מהעולם הכאוטי תופעות ועקרונות שלכאורה אין ביניהם שום קשר, ולהתוות את ההיגיון של פעולתם, שמתברר כמכריע ומשפיע מאין כמוהו על חיינו, שמור רק למעטים. נסים טאלב, שמשפחתו נמלטה לארצות הברית בעקבות מלחמת האזרחים בלבנון, והפך לסטטיסטיקאי חתרן וסוחר מצליח באופציות, נעשה בשנים האחרונות לאחד הקולות הביקורתיים החשובים של תקופתנו. בספריו הקודמים שעסקו בהשפעת המקריות ואי הוודאות על חיינו, הוא הראה כיצד ההיסטוריה מורכבת מאירועים גדולים, בלתי צפויים, בעלי השלכות אדירות ומדוע המין האנושי לא ערוך כיאות להתמודדות בפניהם. ברבורים שחורים אלו, שיכולים להיות חיוביים כמו המצאת האינטרנט או שליליים כמו רעידת אדמה, שמים לאל את ניסיונותיו של המין האנושי לשלוט בגורלו. עתה, בספרו החדש על האנטי-שביר, הוא מנסה ללמד אותנו איך להתמודד עם ברבורים שחורים, ובדרך נעשה רפורמטור חברתי, מורה רוחני, יועץ תזונה ומכבה שריפות.
כל אחד יודע מהו דבר שביר ומהו דבר עמיד. אך מהו אנטי-שביר? קטגוריה שלישית זו מציינת גופים שאוהבים טלטלות וזעזועים, יוצאים נשכרים מתנודות ושינויים, ומשגשגים בתנאים של אקראיות וחוסר ודאות. הדמות המיתולוגית של הידרה, שעל כל ראש שכרתו לה היא צימחה שניים במקום, כומסת את ההיגיון הזה וגם אמרתו המתריסה של ניטשה – מה שלא הורג אותי מחשל אותי. הרעיון עצמו מוכר מתחומים שונים. החיידקים נעשים עמידים כתוצאה משימוש מופרז באנטיביוטיקה. הקפיטליזם ממציא את עצמו מחדש עם כל משבר פיננסי. שמועות מתחזקות כשמנסים להעלים אותן. מנוחה במיטה כל היום מנוונת. הקפיצה המחשבתית הגדולה של טאלב היא התובנה שאנטי-שבירות היא תכונה של כל מערכת מורכבת באשר היא. כל דבר שחי, בצורה זו או אחרת, בין אם הוא אורגניזם שעשוי מפחמן או דיסקורס שעשוי מסימנים חומריים, מכיל רמה מסוימת של אנטי-שבירות אחרת לא היה שורד בעולמנו. מה שמכונה אבולוציה הוא לא אחרת מאשר תולדות האנטי-שבירות של מין מסוים. מקקים הם כנראה שיאני עולם החי וכל זעזוע, פרט לנעל, מחזק אותם. המין האנושי חי מאות אלפי שנה ונראה כאנטי שביר במיוחד, מסוגל להמציא את עצמו מחדש, גם באזורים ובתנאים שנחשבים לבלתי ראויים למחייה אנושית, אך רק העתיד יאמר האם אנחנו יותר טובים מהדינוזאורים.
האירוניה היא שמעולם לא היה בידי האדם יותר מידע ואפשרויות פעולה משיש היום, אך יכולת הניבוי מעולם לא היתה נמוכה יותר. מדוע? המערכות נעשות מורכבות יותר ויותר ולכן מייצרות ברבורים שחורים רבים יותר וגרוע מכל – נשלטות על ידי מומחים שמתיימרים לדעת משהו. שנאתו של טאלב למומחים מכל הסוגים היא מין המפורסמות וחלקים ניכרים בספר הם התקפה ישירה, לעתים שמית, על עיתונאים, כלכלנים, פוליטיקאים והוגי דעות. העיתונאי תומס פרידמן, זוכה פרס נובל ג'וזף שטיגליץ, הממציא המהולל רון קורצוייל, בעל רעיון הסינגולריות, חוטפים מטאלב על ימין ועל שמאל. בניגוד לאמירתו המפורסמת של בנימין שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים סובר טאלב כי ההיסטוריה נכתבת על ידי לוזרים שעיתותיהם בידיהם ועמדה אקדמית שעליה הם מעוניינים להגן. בעיניו, ידע מעשי תמיד עדיף על תיאוריה וברוב מוחלט של המקרים קודם לו. האדם לא מיישם תיאוריות אלא יוצר אותן מתוך המעשה. הפירמידות במצרים, אמות המים הרומיות והקתדרלות של ימי הביניים נבנו על ידי אדריכלים שבקושי ידעו חשבון, כל שכן גיאומטריה. היו להם כללים, תכסיסים ושיטות. והן עומדות עד היום. ובכלל, אנשים שמעמיסים על מוחם יותר מדי תיאוריות וחוקים וכללים ושיטות מורכבות מחמיצים לעתים קרובות דברים פשוטים מאוד. הכלל הוא "פחות הוא יותר." ככל שמרבים בלימודים כך דברים בסיסיים נעשים ברורים פחות.
אחת המסקנות העולות מגילוי האנטי-שבירות של דברים בעולמנו, היא שהגנה ופיקוח יתר כלל לא יעילים במקרים רבים ואף מסוכנים. העיקרון נכון ביחס לגופים פוליטיים וגופים אנושיים. מדינה ללא טלטלות פוליטיות, שערוריות ואפילו מלחמות, מאפשרת לחומרים נפיצים ולנטיות נפיצות להצטבר מתחת לפני השטח, וכשמתרחשת תוצאה בלתי צפויה, מימדיה ונזקה גדולים לאין שיעור, כותב טאלב. דבריו אינם יכולים שלא לעלות את ההשערה הגרוטסקית שאולי דווקא היות ישראל מדינה שחיה על חרבה היא שמשמרת ומפתחת אותה, וכי הגויים עשו ליהודים רק טובה כשהטעימו אותם מדי פעם בפוגרום כזה או אחר ככתוב "וכאשר יענוהו, כן ירבה וכן יפרוץ". ומה שנכון לגוף הפוליטי והחברתי, נכון שבעתיים כשמגיעים לאינדיבידואלים, קובע טאלב. גוף האדם זקוק לזעזועים ולמנה הגונה של אקראיות הרבה יותר מאנטי-אוקסידנטים. משום כך, ובניגוד לקונצנזוס, הוא מציע לאכול בצורה לא מסודרת ולא מאוזנת, בדומה לאופן שבו חיו פעם הציידים הלקטים שלא ידעו מתי תהיה הארוחה הבאה שלהם. הוא דוגל בצומים מזדמנים, וטוען כי עליונותה של הדיאטה הים-תיכונית על האחרות, אפילו זו היפאנית, לא נובעת מהמרכיבים שלה אלא בגלל שהיא מלווה בצומות דתיים לא מעטים, השוברים את שגרת התזונה ומאתגרים את המערכת. יש לראות רופא, כל שכן לקחת תרופות, הוא ממשיך וטוען, רק במקרים דחופים וקיצוניים אבל בשאר המקרים עדיף לתת לטבע לעשות את שלו. לחץ כרוני – כמו בוס שמתעמר בך, משכנתא, עינוי דין – לא מועיל לנפש. אך לחץ נפשי מזדמן, לא סדיר, בהחלט ויש לקבלו באהבה.
גם אם עיקרון אתגור המערכת נכון, ויש צמיחה פוסט-טראומתית ולא רק טראומות עיקשות, החוכמה היא לדעת כמה, מתי ואיפה עלינו להיות אנטי שבירים, שאלות שספק אם יש למישהו היום, וגם לא לטאלב, תשובה. כל מה שיש לו זה אינטואיציה, שיכולה לעבוד במקרה שלו – אך להיות הרסנית במקרה של מישהו אחר. טאלב משכנע מאוד כשהוא מדבר על התחומים הקרובים ביותר ללבו ולתחום מומחיותו – כלכלה, פיננסים, מדע – והופך לספקולטיבי מדי לטעמי כשהוא מדבר על גוף האדם או נפשו. החלק החלש בספר הוא זה העוסק באנטי שבירות של המערכת הנפשית. טאלב חוזר לקלסיקה, לסנקה ולפרה-סוקרטים וגוזר מהם כללי עשה ואל תעשה. אלא שהללו מסוגלים לספק רק מתווה כללי מעורפל, שלא יכול להיות משקל נגד בעידן הטראומה והקורבנות. למרות הסתייגויותיי ממנו, שרק חלק קטן ממנה הבאתי כאן, זהו ללא ספק ספר חשוב, פורץ דרך, אפילו מטלטל.
Filed under: ביקורות ספרים, רשימות | Tagged: אנטישביר, טאלב | 4 Comments »
רובן מהשנים האחרונות, של אמנים מהשורה השנייה ומטה. מספר קטן של גלריות הציג עבודות של אמנים מהשורה ראשונה כמו דמיאן הירסט, ריצ'רד פרינס, בסקיאט, סינדי שרמן, ארמאן. כולן אגב היו סתמיות, או שמא תצוגת היריד הקלוקלת חסמה אותי מהתרשמות כנה. עבודת 
הבלוג של אייל דותן 