.

הרהורים בעקבות ביקור במוזיאון ישראל המחודש

אני עומד מול עבודה של פיטר קופין המורכבת מתזמורת שלמה התלויה על מובייל ענק ואומר לעצמי, אולי לפנינו הקנבס החדש? באחרונה, יותר ויותר אמנים בוחרים להציג באמצעות מובייל, ובכלל לתלות אובייקטים מהתקרה בחוטים דקיקים ושקופים. כמדיום, יש למובייל יתרונות משמעותיים אחדים. הוא מאפשר לאובייקטים לנוע בחלל בצורה מעודנת מאוד. הוא מבודד את המיצב מכוח המשיכה ומכוח החיכוך של הרצפה ובכך מאפשר לעבודה להמריא ביתר קלות אל מישור הפנטזיה והווירטואלי. הוא מעניק זוויות צפייה לא שגרתיות.

האסוציאציה הבאה שחולפת לי בראש היא מובייל הקולבים של מאן ריי ("מכשול", 1920), שגם אותו אפגוש בהמשך הדרך, כי מוזיאון ישראל תמיד היה מכרה הזהב של עבודות סוריאליסטיות (האם יכול להיות שקולב התלוי על קולב הוא המקבילה למראה המשקפת מראה נוספת וכך עד לאינסוף?). בקיצור, הכל כל-כך סוגסטיבי וחושני באולם המרווח עד שאינני מתאפק ומוציא אינסטינקטיבית את הנשק הצמוד שלי: אייפון דור 3. הוא מצויד במצלמה, כמו כל הסלולרים היום. היא בעלת 3.2 מגה פיקסל. בלי יכולת לעשות זום או שליטה בפוקוס. אחת המצלמות הגרועות ביותר שיש. אבל אני חייב תמונה אחת לבית, כדי להמשיך ולחשוב על סוגיית הקנבס החדש. אני שולח ידי אל הכפתור >>>

פיטר קופין. מובייל ג'אז חופשי (תמונת אייפון שצולמה במסתור)

להמשיך לקרוא ←

Filed under: ביקורת תרבות | Tagged: אניש קאפור, זכויות יוצרים, מאן ריי, מוזיאון ישראל, סאצ'י, פיטר קופין | 23 Comments »

אחד האמנים יוצאי הדופן שמסתובבים בשדה האמנות העולמי הוא מרקוס קואטס.  מרקוס הוא שמאן בעיני עצמו, המדבר עם הרוחות והציפורים וחיות הבר, נועץ איתן ומעביר מהן מסרים לאנושות. ואני חושב שסוף סוף הבנתי מה גדול בו.

הוא היה לא מזמן בביקור בארץ, כאורח של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון ויצר שם עבודת וידיאו מהפנטת המערבת את מוטי ששון, ראש עיריית חולון. אנא צפו בקטע הבא ממנה לפני שתמשיכו לקרוא >>>

יש שאומרים לעצמם: אין שום דרך כמעט שבה הטקס השאמאני שביצע מרקוס קואטס (Marcus Coates), לבוש בטרנינג אדידס כחול, שממנו מבצבצת ארנבת מתה, במשרדו של ראש עיריית חולון ישפיע על הסכסוך היהודי-פלסטיני. זוהי בדיחה, בדיחה שיכולה לשעשע אותנו, או להיות על חשבוננו. על חשבון קהילת האמנות, שמתעסקת עם ארנבות מתות מאז יוזף בויס במיצג המפורסם שלו ב-1965, ועל חשבון העמים משני הצדדים. זהו טקס משולל כל תוקף, המבוצע בידי אמן מחופף על הראש. אני לעומת זאת מאמין שכך בדיוק נראית חשיבה ואמנות מחוץ לקופסה הלבנה.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: המוזיאון שלי | Tagged: בויס, גואטרי, דלז, מרקוס קואטס, ניקולא בוריו | 2 Comments »

ניסוי

בהביטי במראה, מרכיב על אפי את משקפי הראייה ודואג שהם ישבו טוב על גשר האף ויהיו צמודים היטב למצח, אני נראה לעצמי כבן גילי בדיוק.

כשאני מוריד את המשקפיים מעט במורד החוטם, לא יותר מסנטימטר, וקצת משפיל את המבט, אני נראה לעצמי מבוגר בעשר שנים לפחות. ככה במכה. אם אדרדר את המשקפיים צעד אחד נוסף במורד האף, וארכין עוד יותר את המבט, אראה מבוגר לעצמי בעשרים, אפילו שלושים שנה. בכל פעם שאני נוכח בשינוי הדרמטי הזה אני מופתע מחדש. הוא קורה. הוא בלתי נמנע והוא בלתי ניתן להכחשה. נסו את זה בעצמכם בבית, כשאתם לבד ותיווכחו איך הזזה קטנה של המשקפיים מזקינה אתכם בצורה מעריכית.

אם אסיט אותם עד לקצה האף, המבט יתערפל. הכל יעשה מטושטש.

*

"המסתורין של פיסיקת הקוואנטים: איך חלקיק נעלם? אומרים לנו שהוא מתקיים במשך הזמן הזעיר של מיליארדית השנייה – אבל מה נעשה ממנו, הרי הוא אלמנטרי? ולפני שהוא הופיע – והוא והאנטי-חלקיק שלו – מה היה שם? כל השאלות האלו מובילות בסופו של דבר לאחת: איך העולם נראה בלעדינו? מה היה עלינו לעשות כדי להופיע, מה עלינו לעשות כדי להיעלם? ומה יהיו תוצאות ההיעלמות שלנו?" [ז'אן בודריאר, זכרונות קרירים 4]

העם שוחר המלחמה ביותר

אליאס קנטי מספר בספרו "ההמון והכוח" על החיווארוס, העם שוחר המלחמה ביותר בכל דרום אמריקה. ומה שעושה אותו לכזה הוא סטייה מטאפיסית. בעיניהם אין דבר כזה "מוות טבעי". מוות יכול להתרחש או בקרב או בשל כישוף. אם מת אדם במיטתו, או נפל מהעץ, הרי זה משום שאויב כישף אותו ממרחקים. על קרובי המשפחה לגלות מי המכשף שגרם למותו של יקירם וליטול את נקמתם ממנו. "כל מוות הוא רצח בעיניהם, ולרצח – רק גמול אחד: רצח נגדי." מאחר שהחיווארוס נזקקים זה לזה בשביל מסעות נקם ושילומים, העילה של נקמת הדם משמשת כדבק חברתי מאחד. "למלחמה", כותב קנטי, "יש יעד אחד, ואחד בלבד, השמדה…. כל האויבים מומתים, פרט לכמה נשים צעירות ואולי גם כמה ילדים, וגם רכושם נשרף."

איזה חוסר קבלה מדהים של המוות הטבעי, הכחשה קולקטיבית כה מרהיבה, אמונה מטאפיסית כה שונה מהסביבה. רק אנחנו מביאים על עצמנו את מותנו, מאמינים אנשי החיווארוס. ולכן, תיאורטית, אם מישהו יצליח לגבור על כל אויביו ולהימנע מכשפים, הוא יחיה לעד. ואיזה מחיר כבד הם שילמו תמורת חלום האלמוות? כמו ערפדים, הם נאלצים לשתות דם אדם על בסיס קבוע. כמו ערפדים, הם ניתנים לחיסול בחנית או בלחש. אלא שהצימאון לדם אדם של החיווארוס הוא פוליטי ואצל הערפדים – לפחות היום בעידן הדם הסינתטי – קולינרי.

Filed under: רשימות | Tagged: אליאס קנטי, בודריאר | 3 Comments »

בפרק 7 בספר "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" מנתח פרויד מקרה של היסטריה נשית קולקטיבית המתרחש בפנסיון:

הבעיה של פרויד היא מדוע הבנות מקבלות התקף היסטרי, מורטות שערות, צורחות, בוכות בכי קורע לב, עניין לא נעים כשלעצמו, למרות שהדרמה שייכת בכלל לחברה שלהן. האם לא תיתכן תגובה אחרת למראה חברתן? פרויד שולל מיד את האפשרות שמדובר פה באמפתיה אל חברה, שצערה מציף וכובש אותך ללא יכולת להתנגד, וגופך הופך להיות תיבת תהודה של חברתך. פרויד לא אוהב "הידבקויות". הזדהויות עיוורות, ספונטניות. הוא לא אוהב את תיאוריות ההמון "המשונות" האלו שקדמו לו בפסיכולוגיה של המאה התשע-עשרה, שראו את הסובייקט כפסיבי מאוד ביחס לרגשות קולקטיביים שסוחבים (תיאוריות שאגב עשו קאמבק אדיר בדור האחרון). אצל פרויד יש מנגנונים שלמים שחוסמים את ההשתלטות המוחלטת של הזולת, או לפחות מווסתים אותה. מבחינתו, הסיפור הוא אחר. כל הבנות בפנסיון משתוקקות לרומן אהבים סודי, כי זה מה שעושות בנות בגיל הזה: מפנטזות על האביר על הסוס הלבן. וכולן רוצות להיות במקום החברה שלהן, זו שעשתה את זה, שיש לה רומן על באמת. וכשהאהוב שולח לה מכתב דחייה, הן מיד מאמצות את התגובה שלה, כאילו הן קיבלו את המכתב בעצמן. האינטרס הליבידינלי שלהן ברור: הן רוצות לקבל התקף היסטרי כי כך יתאפשר להן להתחלף בפנטזיה עם חברתן. דבר נוסף: כך גם מרצים את הסופר-אגו ששופט בחומרה רבה את התשוקות המיניות הלא-נאותות שלהן. ההתקף ההיסטרי הוא העונש עליהן, וזה בסדר. מגיע לי להיענש. אני נערה לא מהוגנת. לפחות בפנטזיה.

אוקיי, נניח לרגע שזהו הסבר הגיוני להתקף היסטריה קולקטיבי אצל חבורת נשים. אבל מה קורה לחבורה של גברים בעיצומו של התקף היסטרי קולקטיבי? מה יצית אותו? מהי התשוקה המשותפת שמכוננת אותו? מעניין שפרויד לא טורח לדון בשאלה – למרות שמבחינתו היסטריה איננה בהכרח נוירוזה נשית. הוא עובר מהמקרה הזה הישר לדיון בחידה של ההומוסקסואליות הגברית, אותה הוא אגב פותר (לשיטתו) בפסקה אחת בלבד (עמ' 79). כל המהלך הוא סימפטומתי בכמה וכמה רמות. לא ניכנס אליו, תרתי משמע. במקומו, אני מזמין אתכם לדמיין את התרחיש הבא, שבדרך כלל לא מתויג כמקרה של היסטריה גברית קולקטיבית.

שלושה קאובויים נכנסים לבאר, מתיישבים, מזמינים ויסקי. הבריון של המקום קם, ניגש ליושב במרכז ומתחיל להתגרות בו, כך סתם בלי שום פרובוקציה מצידו. מתי שהוא אחד מהם ישלח אגרוף לפרצופו של השני. מהלומה אחת תוביל למהלומה נגדית. חבריו של הבריון יצטרפו, חלקם ירים כיסא, אחרים יניפו בקבוקים ריקים ואליהם יצטרפו כל יושבי הבאר למלחמת הכל בכל…

קלישאת המערבונים עובדת רק בגלל שאנחנו מקבלים כמובן מאליו קרב אגרופים ספונטני שמתלקח ללא סיבה אמיתית וסוחף את כולם. אין ספק, היסטריה היא תסבוכת סקסואלית. כשהבנים רבים בבאר, זה על השאלה מי יותר גבר, למי יש ביצים גדולות יותר, זין ארוך יותר. הם רבים על עוצמה אינפנטילית, בסיסית, חייתית, עוצמה פאלית שממירה מיניות מודחקת, אולי הומוסקסואלית, באלימות מתפרצת. הם שבויים בקונספציה פאלית שבה להכות, להכניע את הזולת עושה אותך כביכול גבר מובהק, קוהרנטי, וירילי יותר. ניתוח פרוידיאני לסיטואציה, יטען כי תסכול מיני שהוא מנת חלקם של רוב הגברים במסבאה, גורם להמרת התשוקה המינית החסומה בתשוקה אלימה מתפרצת.  וכך, תסכול מיני מוביל קבוצת בנות לבכי היסטרי וקבוצת בנים – לקרב אגרופים. כל מה שצריך זה להצית את התבערה. היא מחכה שם, מתחת לפני השטח, למישהו, או מישהי שיתנו את האות, שיפרוץ בבכי, שייתן בוקס. שיראו את הדרך.

מעניין ששוב לוקחות הנשים, ובגדול. ראשית, את התגובה של הנשים אפשר לפרש, בניגוד לפרויד, דווקא כאמפתיה קבוצתית, כסוג של תמיכה קולקטיבית. מישהי מתמוטטת מצער וכולן עושות כמוה. מה יש, אין דברים כאלו? האם כל-כך מופרך לחשוב על סולידריות? וגם אם נקבל את פרשנותו של פרויד, אודות תהליכי הזדהות אגואיסטיים לגמרי, עדיין ברור שחבורת הבנות לא מפנות את התסכול או את הצער אל מישהי אחרת, הן לא מנסות להיפטר מהרגש השלילי באמצעות הטלתו על הזולת. הן לוקחות את המטען השלילי על עצמן, נותנות לו להתפרק בגופן.

גם לאבד עשתונות, צריך לדעת איך.

1:0 לנשים.

Filed under: תיאוריה | Tagged: היסטריה, פרויד | 2 Comments »

כנראה עוד מקרה של הספד מוקדם מדי

מיהו היוצר של עבודת אמנות? למי אפשר, למי צריך לתת את הקרדיט על אותו חפץ העומד מולנו בתערוכה וגורם לנו לשמוט לסת בהשתאות, לפעמים לחרוק שיניים ולרוב לעבור על פניו באדישות?

לבוריס גרויס, אוצר ותיאורטיקן אמנות מוביל, יש דעה נחרצת שאותה אמנים לא ירצו לשמוע. היא מצויה בפרק הנקרא "ריבוי מחברים" מתוך ספרו "כוח האמנות" (Art Power) שיצא ב-MIT Press ב-2008 ואסתר דותן (אין קשר) השכילה להביאו לכאן בתרגום מדויק וקולח.

גרויס מתחיל את דבריו באמירה תמימה שכבר הסכנו לה, בוודאי מאז פוקו ובארת: האמן הוא לא היוצר של עבודת האמנות. השניים בחנו אמנם את שדה הספרות והמדע, אבל העיקרון שהם תיארו פועל בכל שדה כמעט שבו יש פונקציה של מחבר. ובמקום להיכנס כאן לדיון ארוך למה בדיוק התכוונו, מספיק להסתכל באופן שבו דושאן הדגים את הטענה ובאותה נשימה גם ניסח אותה בשבילנו. בהכניסו משתנת גברים, אובייקט רדי-מייד, לתערוכה, הוא אמר לעולם: אני לא חייב ליצור בעצמי את החפץ האמנותי. אני יכול לקחת אותו ממקום אחר, מייצור המוני, סטנדרטי, מסחרי.

אבל האם דושאן לא נותר בכל זאת במעמד של מחבר? דושאן אולי לא יצר את החפץ, אך הוא בוודאי יצר את הקונספט, את האירוע. הרי עד היום כולם מייחסים את "המזרקה" לדושאן, ומהללים ובצדק את גאוניותו, מאמינים שהוא הגדיר באקט חתרני זה את האמנות של המאה העשרים. לא פחות ולא יותר.

הנקודה איננה האם אנחנו יכולים להמשיך ולהתייחס לדושאן כאל מחבר, אומר גרויס. אלא, איזו מהפיכה בדיוק הוא יצר כאן. דושאן שינה את הפעולה המכוננת של האמנות: מיצירה של דבר מה – לבחירה של דבר מה. "מעשה של בחירה זהה לעשייה של אמנות," כותב גרויס. "אין עוד הבדל בין אובייקט שאדם יוצר בעצמו לבין אובייקט שמישהו יוצר בעבורו – בשני המקרים על החפץ להיבחר כדי להיחשב עבודת אמנות. מחבר כיום הוא מי שבוחר, שנותן את התוקף. בעקבות דושאן המחבר (author) היה לאוצר. האמן הוא בעיקר האוצר של עצמו, שכן הוא בוחר מתוך האמנות שלו עצמו." במלים אחרות, הכשרון מתגלם עכשיו בבחירה, בסלקציה, בארגון, באיתור של החפץ, ולא בחציבה באבן, לא במשיכת המכחול העדינה, לא בחריטה בעץ, לא בלישת החימר, לא בתפיסת הרגע הנכון בעדשה. האמן יצא מהתמונה והוחלף באוצר.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: רשימות, תיאוריה | Tagged: אמנות, בוריס גרויס, מאוריציו קטלן, רדי מייד | 2 Comments »

לעשות מנוי לחדר כושר גם אם אין לך שום כוונה לפקוד אותו, או לגור במרכז העיר גם אם שבועות שלמים אינך יוצא מהבית ולא רואה איש

נסענו לבקר חברים במיצפה בגליל. ישבנו כמה זוגות על קערת ירקות אורגניים וגבינות מהמשק של השכן וקיטרנו. ואז אחד מאתנו, תושב תל-אביב כבר עשרים שנה, עשה את הטעות וירד על המארחים. על הבידוד, על השקט הנורא, על הריחוק מכל מקום יישוב וקניון, על הטבע הפראי והלא-מתחשב שמקיף אותם. מיד כולם קמו להגנת החלוצים. מעבר לשבחי המקום (שבינינו: הוא לא מציאה גדולה וגם מפוקפק אידיאולוגית), איש מהנוכחים לא הבין איך אותו חצוף שגר בדירת-קרקע צפופה וטחובה וחשוכה באבן גבירול, מעז לקרוא תיגר על המרחבים והדומייה. מדוע דווקא הוא, הרווק המושבע, שעובד מהבית ולא מוציא את חוטמו ממנו, ואפילו את הסיגריות הוא מזמין מהתפנוקיה, מתעקש לגור בתל-אביב. מה כבר יוצא לו מזה, חוץ משכר דירה מופקע?

זו היתה אחת הפעמים הבודדות שבהן השכלתי האקדמית לא עמדה לי לרועץ. העובדה שכולם מסביב מבלים, יושבים בבתי קפה, קורעים את העיר, שותים ועושים סמים, טענתי בלהט, פועלת גם על חברנו, אפילו שהוא נשאר ספון בבית. מבחינה אובייקטיבית, הוא חלק מהקהילה התוססת של תל-אביב, ונוטל בה חלק פעיל. איך בדיוק? דרך המימשק של האינטר-פסיביות (Interpassivity).

התוודעתי לאינטר-פסיביות במהלך קריאה בספרו הראשון של סלבוי ז'יז'ק "האובייקט הנשגב של האידיאולוגיה". רסלינג מוציאה אותו בקרוב בתרגום משובח של נועם יורן ובעריכה מדעית של החתום מעלה ואני מאוד ממליץ. מכל מקום, כך מוסבר הרעיון בספר:

>>>

הרבה אנשים שלא רוצים לצחוק דווקא, או לא רוצים / לא יכולים / לחוות שורה של רגשות או מידעים, מבצעים סוג של מיקור חוץ. משום כך התופעה של האינטרפסיביות רחבה הרבה יותר ממה שחושבים. היא היתה קיימת גם בימי קדם. מקהלת הנשים המקוננות בטרגדיה ובחברות מסורתיות אחרות מבצעת את מה שהצחוק המוקלט  (canned laughter) עושה לגבי סיטקום, אבל בצורה הפוכה. הן בוכות בשבילנו. הן שופכות את מררתן על העולם, על האלים, על כולם בשבילנו. הן מאפשרות לך לקבל אורחים, לשמור על חזות מהוגנת, לעסוק בענייני הירושה, ולא להתפרק מצער. אינטרפסיביות איננה רק תופעה מערבית: ז'יזק מזכיר את גלגלי התפילה הטיבטיים: אתה כותב את התפילה על פתק, מכניס לגלגל ומסובב. אתה יכול לחשוב על מה שאתה רוצה. אובייקטיבית, אתה התפללת.

ובאמת, כשמאמצים את רעיון האינטרפאסיביות, פתאום העולם כולו נראה כמשתמש נלהב באופציה הזאת. לדוגמה, מוצרים שמכילים על העטיפה מלות אמוטיביות מוגזמות. "טעים בטירוף" של קנטקי פרייד צ'יקן; "פאנטה – בטירוף שלנו". או החביב עליי: "או-לה-לה!!!!". הטירוף הזה – מהו? הוא איננו חלק מהחוויה שלנו, כשם שאיננו צוחקים מסיטקומים. הוא נחווה בצורה אובייקטיבית על-ידי המסמנים עצמם, במישור של העטיפה.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: תיאוריה | Tagged: אינטרפסיביות, ז'יז'ק, צחוק | 8 Comments »

לא מזמן נקלעתי לפקק תנועה חסר מוצא. הדקות נקפו ונדמה היה שאשאר במכונית לנצח. היה ברור לי שדבר מה חייב להיעשות.

השתחלתי מהחלון, קיפצתי מגג מכונית אחת לשנייה כאילו היו תנינים רעבים, דילגתי משם לברזלים של בית הספר, זינקתי אל הגדר, עשיתי סלטה כפולה, נאחזתי במרזב ומשם העפלתי אל הגג שממנו ניתרתי אל מרפסת שבבית ממול, וכך הלאה וכך הלאה עד שצופרי המכונית שמאחורה קטעו את שרעפיי.

לחיזיון חסר התוחלת הזה נתן השראה סרטון של ממציא הפארקור, דיוויד בל.

הפארקור נולד בפרברים העניים והצפופים של פאריס, ה-Banlieues. ה-Parkour מגיע מהמלה הצרפתית parcours שפירושה מסלול. המשתתפים מכונים Traceurs וסשן של ריצות, קפיצות וזינוקים נקרא לא במפתיע Jam. יש קבוצות פארקור רבות בכמעט כל עיר בעולם. בארץ עד כמה שידוע לי יש קבוצה אחת באשדוד ושנייה בנתניה.

פארקור הוא מפגן של פעילות כמעט על-אנושית של ניתור, שיווי משקל, של כל מיני צעדים ופעולות שנוגדים את ההיגיון וקוראים תיגר על כוח המשיכה. לא נדיר לראות פארקוריסט מטפס בהליכה על קיר אנכי ואז עושה סלטה לאחור שאיתה הוא ממשיך למטה עד שהוא נעמד לרגע על מעקה, שממנו ינתר אל חלון סמוך ומשם בחזרה אל הגג. התנועה מלאת דמיון ואילתור. הכוריאוגרפיה היא גם סוג של הימור ראוותני. אומדן לא נכון של המרחק ואתה יכול למצוא עצמך שלוש קומות למטה.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: רשימות, תיאוריה | Tagged: דלז, פארקור, קו מילוט | 3 Comments »

.

היהודים היא הקבוצה האתנית בעלת האחוז הגבוה ביותר של מהמרים בארצות-הברית. אולי כי זה בגנים. כבר בימי קדם נהגו אבותינו להשתמש בהטלת גורל – לשם בידור, כמובן, אבל בעיקר לשם שמיים. בעזרת הטלת גורל יכולת לדעת מה רוצה ממך האל. לא רע, בתור ממשק. אמין בהרבה יותר מחלומות ומהעלאה באוב.

אחד האירועים המכוננים ביותר בתולדות עמנו המפואר – בחירתו הראשונה של מישהו למלך – התנהלה באמצעות הגרלה. שמואל כינס את כל המשפחות בעם ובסדרה של הטלות בודד את שאול בן-קיש. מעניין, כי אחד משינויי הפאזה הדרמטיים ביותר בתולדות עמנו – המעבר לשלטון מונארכי – התרחש דווקא באמצעות הגרלה. בני-ישראל הופכים להיות, לאחר הטלת האורים והתומים, לבעלי סובייקטיביות מפוצלת. מעתה והלאה הם יהיו נתיני אלוהים, אבל גם נתיני המלך. וזה לא אותו הדבר. האם יש קשר בין הגרלה לבין סובייקטיביות מפוצלת?

בני-ישראל האמינו, כך מספר לנו התנ"ך, שזה אלוהים שעומד מאחורי האורים והתומים. אבותינו העלו את אלוהים באוב באמצעות הגרלה. הם אמנם לא האמינו במקריות, אבל ידעו טוב מאוד כיצד לחולל אותה והבינו לעומק מה פירושה של אקראיות. במצדה הגרילו הלוחמים ביניהם מי יהרוג את מי. בהגרלה השתמשו כדי לבחור את תושבי ירושלים, מי ייצא למלחמה ומי ישמש כשעיר לעזאזל.

הטכניקה של הטלת גורלות היתה זריקת האובייקט – עץ, קלף או קובייה – על הארץ ופרשנות התוצאות שלו לפי כללים שנקבעו מראש. בתקופת בית שני השתמשו בצורה נרחבת בהטלת גורלות, בעיקר בעבודת המקדש. למשל, בשאלה מי ייפנה את האפר מהמזבח, מי ינסוך את היין, או מי ישחוט את הקורבן לעולה.

*

בטכנולוגיה של ההגרלה השתמשו גם עמי מרחב הים-התיכון כולו, בין אם למשחק ולשעשוע ובין אם לקבלת החלטות ולהתייעצות עם האלים. ספר יונה מספר על הגרלה שכזאת. כזכור, במנוסתו מאלוהים, לאחר שסירב לקבל עליו את שליחות האל, עולה יונה לספינה המפליגה תרשישה. פתאום, באמצע הים, פורצת סערה בלתי צפויה, איומה ונוראה. הספנים, מספר לנו התנ"ך, התפללו איש לאלוהיו ומשזה לא הועיל, החליטו לערוך הגרלה, כדי למצוא מי האשם. יונה עולה בגורל ומיד מתוודה, כי בגללו התרגשה עליהם כל הרעה הזאת.

והנה, הסצנה בים לא מתארת הגרלה פנימית של עם מסוים, המאמין בדת מסוימת, כמו במקרה של האורים והתומים. זו הגרלה הנערכת על ספינה בינלאומית, בין מאמינים שונים, המבקשים למצוא את האחראי לסערה בין האלים המקיפים אותם. להגרלה, בספר יונה, יש כוח לבודד אפילו אל.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: רשימות | Tagged: איוב, אינטרפלציה, אלוהים, בודריאר, הימורים, יונה הנביא, מקריות | Leave a comment »

להקה היא הרכב של פרטים המצויים בסימביוזה ואשר יוצרים ישות אחת, דינמית, מתפקדת. ארגון כמו להקה מתאים לקבוצה מצומצמת יחסית של פרטים, מארבעה ואילך עד לכמה עשרות לכל היותר.

להיות בלהקה פירושו בהכרח להיכנס להיעשות חייתית כלשהי, משום שלהקות יש קודם כל בטבע. בעלי חיים רבים כמו הזאבים והאריות והעכברים והדולפינים חיים בלהקות וצורת הארגון וכללי המחיה שלהם הם מושא החיקוי של להקות אנושיות לוחמות, כמו כנופיות, שבטים נודדים, יחידות גרילה.

ערפדים? כמובן. להקת רוק? בוודאי. גם צוות פיתוח של סטרט-אפ או סיירת מובחרת. ואין להוציא מכלל חשבון – כנופיות, פיראטים, חבורות רחוב וחבורות אופנועים וחבר'ה מסוגים שונים, אפילו חבורות ספרותיות. יש אינספור ואריאציות.

היחסים עם המנהיג הם אחרים לגמרי מצורות המוניות של ארגון חברתי – דמוקרטי או טוטליטרי. המנהיג בלהקה איננו אב גדול, הוא איננו מרכז ומשענת מוחלטת, משום שהוא יכול להיות מוחלף כל רגע. בין אם הוא אריה או מאפיונר, הוא מצוי בסכנה מתמדת ויש הכרה בכך שמקומו, עקרונית, יכול להיתפס על-ידי מישהו אחר. זה לא האבא בתא המשפחתי, שמראש יש חוסר אפשרות להחליף אותו. שלוחת המאפיה בצפון ניו-ג'רזי התנהגה כלהקה. טוני סופרנו היה נתון בסכנה מבחוץ ומבפנים. המנהיג משחק צעד צעד, חייב להמר על הכל, בכל יד שכן סימן קטן של חולשה ושאר הזאבים היו עטים עליו.

קל לדמיין את מערך הכוחות בלהקה אם מביטים בצורת הישיבה שלה מסביב למדורה. אין זה מבנה קוצנטרי של מעגלים בתוך מעגלים, כמו במדינה, אלא מעגל אחד. לצד כל אחד יושב עוד מישהו אבל הוא חשוף בגבו אל הטבע, אל החוץ המאיים. במלים אחרות, צריך להגן בעצמו על התחת שלו. המנהיג נמצא באותו קו. לא במרכז. לא מוגן. ללא שומרי ראש. מבט אחד בלהקת סרדינים הפוגשת דולפין טורף מראה כיצד אף סרדין איננו נמצא יותר מרגע אחד במרכז. הלהקה נעה בצורה כזאת שכל פרט בה הופך ברגע מסוים לחשוף וברגע שאחריו במרכז.

בכל מקום שבו יש להקה – יש גם יחיד יוצא דופן. הוא נקודת הכניסה שלנו, הוא הקשר שלנו אל הריבוי הלהקתי. איתו יש ליצור אחווה, שותפות. זה לא חייב להיות המנהיג. זה יכול להיות גם מישהו שהופרש מהלהקה. ב"מובי-דיק", אחאב יוצר קשר עם לווייתן שחי לבד, סוג של מפלצת. היחיד יוצא הדופן יכול להיות לדוגמה המכשף, והוא זה שנמצא בקשר עם עולם החי. דון-חואן, המדריך של קסטנדה, העביר אותו סדרה של היעשויות בעזרת פטריות וחיות.

היחסים בין אותו יחיד יוצא דופן ללהקה/כנופייה שלו הם יחסים של בורדרליין. הוא בין לבין. הוא לא הטיפוס המובהק, הפרדיגמטי, מעין אידיאל שכל חברי הקבוצה צריכים לשאוף אליו ושאותו צריך לשכפל כדי להבטיח את עליונותה של הקבוצה. מנהיג כנופיית רחוב או חבורה בכלא פורס תמיד את חסותו על מישהו שאיננו עונה על האידיאל של הקבוצה, מישהו ששונה ממנה ולכן יכול להוות מימשק עם להקות אחרות או עם החוץ.

ללהקה אתה מצטרף כי ננשכת, כי נדבקת, כי נסחפת. אין פה שושלות, כמו במשפחות או בשלטון אבסולוטי. לא קודמים לכך עיון או בדיקה מוקדמת.

מבחינת דלז וגואטרי ארגון להקתי הוא דרך לחשוב על חיים במסגרת אחת של ריבוי שתשמר את הסינגולריות של כל פרט ולא תכפיף אותו לקבוצה או למסמן-על כלשהו. הניגוד המובהק ביותר לצורת הארגון הלהקתי הוא עם, אומה, לאום ומדינה – צורות הארגון המודרניות שמבטיחות לאינדיבידואל חירות וחופש אך למעשה מקודדות אותו בכל דרך אפשרית אל מרכז מדומיין של הגמוניה ושליטה.

Filed under: תיאוריה | Tagged: גואטרי, דלז, להקה, סופרנוס | Leave a comment »

למה קו? כי העולם שטוח ומורכב מקווים, נקודות, רשתות ריזומתיות צפופות השוכנות באלף מישרים. בין כל דבר לכל דבר אפשר למתוח קו. הם אפילו לא חייבים להיות באותו מישר.

מה שחשוב הוא איך דברים מתקשרים ביניהם, עוקפים, מקיפים או מתרחקים זה מזה – ולא מה הם בשביל עצמם, כשלעצמם.

יש קווים שמתחו בשבילנו, יש קווים שמתחו בשביל אחרים, יש קווים שנמתחו סתם כך או בשל סיבה עלומה, יש קווים שאנחנו נמתח, נשרטט, נתווה, נמציא, נקטע באיבם.

קווי מילוט אינם בהכרח טובים לכולם, גם לא למי שמתח אותם. באהבה, אומרים דלז וגואטרי, קו מילוט יצירתי של האחד יכול להיות הכלא של השני. קו מילוט יכול לחזור כמו בומרנג, להיעלם בתוך חור שחור (האגו הוא חור שחור), לטבוע כמו שתיין בבקבוק, להצטמצם כמו הג'אנקי במחט. האם אין סכנה שבהימלטותנו, שואל דלז, לא נגלה את כל מה שנמלטנו ממנו? בהימלטות מאבא-ואמא הנצחיים, האם לא נגלה את המבנה האדיפלי יושב על קו המילוט שלנו או מחכה לנו בקצהו? האם בבורחנו מפאשיזם, לא נגלה אותו בקו עצמו (צורות דכאניות של פוליטיקלי קורקט או של סולידריות)? איך אפשר להימנע מהפיכת קו המילוט לקו המוביל לתנועה טהורה ופשוטה של הרס עצמי, כמו שקרה לפיצ'ג'רלד, לבורוז, לפיליפ ק. דיק, לקרואק ולכל-כך הרבה יוצרים ששתו, בלעו, הסניפו, עישנו, הזריקו כל סם טבעי או סינתטי שהיה בסביבה?

לכל קו מילוט ממתין היכנשהו סף. לחצות את המפתן פירושו לא להיות מסוגל לחזור בחזרה באותה הדרך, או לחזור בכלל. בעומדנו מול הסף, שוקלים אם לחצותו, אנחנו מתוודעים לממשותו של קו המילוט. עד אז, הוא היה בגדר טיול, הסחת דעת, משהו שעושים בין לבין, ספונטניות מתפרצת.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: תיאוריה | Tagged: א.ב. יהושע, אלוהים, דלז, יונה הנביא, קו מילוט | Leave a comment »

"מגפי-מים" [Wasserstiefel, 1986] של האמן השווייצרי רומן זיגנר הוא פסל המתכלה תוך שניות, מעין פרפר אמנות הבוקע מהגולם שלו ומת כעבור זמן קצר. יצירות רגעיות אלו, המכונות "פיסול-זמן", מהלכות עליי קסם רב. "מגפי-מים" היא בהחלט עבודה ששורדת את שלב הוואו, את רגע ההתפעלות הראשונית. הקפאתה בתצלום מאפשרת לי להתבונן בה דקות ארוכות ולמצות את הפוטנציאל הרב שיש בה. היא מטעינה אותי בהשראה, באנרגיה ולכן הפכתי אותה למסך הבית שלי באייפון.

בעבודה הזאת העולם כאילו נגרב מבפנים החוצה. מגפיים אמורים להגן עלינו מפני מים ואילו כאן המים פורצים מתוכם בעוד הסביבה נשארת יבשה לגמרי. רסס המים יוצר גלקסיה של טיפות, אירוע סינגולרי בלתי ניתן לשחזור. בראיון ל'ארט-פורום' (אפריל, 2002) [לינק] אומר זיגנר: "פיצוצים יכולים להיות אסתטיים מאוד. בעיני הם צורה מורכבת של פיסול משום שהם יוצרים אינספור צורות במהלך תקופות קצרות מאוד של זמן. כל רגע נראה אחרת לגמרי. הפסל המושלם הוא טרנספורמציה, תהליך." פיצוצים הם גם אובססיה גברית ידועה ולכן הם מככבים בכל סרט אקשן ואפילו בנרטיב המדעי הגדול מכולם – המפץ הגדול. העולם התחיל בפיצוץ עצום, שברא את הזמן ואת המרחב, את הגלקסיות ואת הכוכבים ואת השמשות. החום היה של מיליארדי מעלות. הדחיסות – אינסופית. משהו צנוע וקריר בהרבה קורה עם המגפיים של זיגנר. ובכל זאת, ההצעה שלו נראית לי סבירה יותר.

המגפים ופרץ המים מתרחשים על מה שנראה כ"אם הדרך". מה מקום הדרך בתמונה? דווקא דימוי זה, שאין אולי מרכזי ממנו, כאילו נמחק, מוסט לרקע או אפילו מתפקד באופן מהופך. מה שמתרגש על הלך-המים, אם אפשר לקרוא לו כך, מתרגש עליו דווקא כשהוא עוצר, נעמד. האקשן מתרחש בעצירות, בתחנות, לא בהליכה, לא בדרך. האקשן מתרחש גם על ציר אחר מזה של הדרך. הצל מוטל הצידה, בתשעים מעלות, המים מתפוצצים אל-על, אבל שום דבר לא קורה בציר של הדרך, שהוא ציר הזמן. לא הזמן הליניארי של המסע, המתחיל בנקודה מסוימת והנגמר בנקודה מסוימת, אלא הזמן הנצחי של האירוע.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: המוזיאון שלי | Tagged: אמנות, פיסול | Leave a comment »