הדוקטורט – אינטרפלציה כתיאוריית קריאה

למי שחיפש בספרייה ולא מצא. הנה תזת הדוקטורט שלי העוסקת בפסיכו-מארקסיזם, בהימורים ובצירופי מקרים.

אינטרפלציה כתיאוריית קריאה

על "בודריאר וסימולציית הכסף" מאת אושי קראוס

מסה ביקורתית על תפיסת הקפיטל של בודריאר וניסיון מוצלח בחלקו של מחבר ישראלי להכילה. התפרסמה בגיליון החורף האחרון של "תכלת" מס' 42

http://www.tchelet.org.il/article.php?id=516

 

על "הגלגול" – גרסת הקומיקס

העיבוד של "הגלגול" לקומיקס היה רק עניין של זמן. לא רק משום שמדובר בסיפור גרפי מאוד, עשיר בתיאורים גרוטסקיים. ולא רק משום שכל יצירות המופת עוברות בשנים האחרונות המרה לפורמט זה, וטוב שכך. מה שעושה את "הגלגול" לטקסט הקומיקס האולטימטיבי כביכול, הוא העובדה שהגיבור שלו עבר מטאמורפוזה. במקרה הזה, לחיפושית זבל. והרי, היעשויות הן הבון טון של התקופה: ערפדים ואנשי זאב, וצבי נינג'ה ומוטנטים וספיידרמן ומה לא. כמעט כל גיבור-על או נבל שואבים את כוחם מאיזושהי מטאמורפוזה שהתרגשה עליהם כך פתאום, שקרעה אותם מהמסלול הרגיל של החיים. מעניין שדווקא הקומיקס, מדיום צעיר ולא נחשב במיוחד, קידם יותר מכל מדיום אחר את נרטיב ההיעשות. מנקודת מבטו, המין האנושי מתבחן ממינים אחרים על כדור הארץ בדיוק בתשוקה העזה שלו לפרוץ את גבולותיו, להיכנס לסימביוזה עם משהו זר, אחר – חי, צומח, דומם, אפילו דיגיטלי. מטאמורפוזות אמנם נזכרו לא אחת בספרות, שהולכת אחורה עד למיתוסים הקדומים, אבל תמיד נחשבו לשוליות, לאקזוטיות, לאגדתיות, בעוד שבעולמו של הקומיקס, הן שכיחות ומקובלות כמו התאהבות ומלחמות.
הגרסה של פיטר קופר, מבכירי המאיירים בסצינת הקומיקס האמריקאית, נחשבת להתמודדות מוצלחת עם המורכבות המילולית והרגשית של היצירה. היא התקבלה באהבה על ידי קהילת המאיירים וגם אנשי הספרות לא עיקמו את אפם. זמורה ביתן מגישה לנו אותה במהדורה קשיחה ומהודרת. מתחשק לי לומר, חבל על המאמץ. לטעמי, ההישג של קופר מוגבל. אין פה יצירה עצמאית אלא אדפציה סבירה, לכל היותר. הבעיה המרכזית היא בייצוג של הגיבור. קופר הלך על ברירת המחדל והפך את גרגור לאיש-חיפושית. הגוף כשל חרק והראש אנושי לגמרי, עם שתי שערות זקורות בתפקיד מחושים. והרי זה פתרון עלוב לבעיה מקורית. אסביר.
להמשיך לקרוא

המקצוענים

קראתי את "אנשים טובים" עוד כשהיה בגדר טיוטה, לפני העריכה, וכבר אז היה ברור לי שמדובר ברומאן גדול, במהלך נועז ומבטיח. קראתי אותו מיד כשיצא, והייתי עסוק בהשוואות של קודם ועכשיו, והנה, בעקבות ההזמנה של ניר לדבר על הספר, קראתי אותו בפעם השלישית. כל קריאה שונה לגמרי מרעותה – סממן מובהק של רומאן מורכב ורב ממדי. יש ל"אנשים טובים" יכולת לדבר אל קהלים רבים מבלי להתחנף אליהם. הוא תובעני אבל לא מציק. שפתו לעתים פיוטית אך גם מדויקת לגמרי. למרות שבפואטיקה שלו יש מין הפסטיש על הרומאן הרוסי או הגרמני הגדול, הוא נראה עכשווי לחלוטין.

ברצוני להפנות את תשומת הלב רק למהלך אחד שקורה בספר, שנראה לי מהמשמעותיים ביותר. אני מתכוון להתמקדותו החריגה של "אנשים טובים" במשלח ידם של הגיבורים. עמודים על גבי עמודים, שיחות על גבי שיחות, מתוארים לנו בפרטי פרטים, ברזולוציה גבוהה, המילייה, ההווי, שלל הבעיות, הקונפליקטים, הרציונל של תפקיד ייחודי במנגנון, שאותו מאייש גיבור יצירתי במיוחד. לא יהיה זה מוגזם לטעון כי "אנשים טובים", ובמידה לא פחות מובהקת "מחזיר החלומות", ספרו הקודם של ברעם, הם חקירה היפותטית של מקצוע, או אפילו של עמדת סובייקט, לא פחות מאשר הם נרטיב של אדם הנרמס על-ידי חברה טוטליטרית.

נראה שלא רק למחבר חשוב מה עושים הגיבורים למחייתם, גם להם זה מאוד חשוב. ניתן לומר שמשלח היד של הגיבור הוא תמצית הווייתו. למעשה אי אפשר לחשוב על תומאס ועל אלכסנדרה ועל מחזיר החלומות בלי שתעלה במוחך היכן הם עובדים, איזו תפוקה ביזארית הם מייצרים, את מי הם משרתים. אין ספק שמשלח ידם מגדיר את אישיותם ומעצב את מסלול חייהם עד לסופו.

במקום אחד בספר אומר אחד הקולגות ש"תומס היידלברג הוא אדם מוכשר אך גם הראיה הטובה ביותר לצדקת טענתו של הלדרלין שבגרמניה לא נותרו עוד בני אדם, רק מקצועות." לתומאס כזכור היו שתי קריירות. האחת ארוכה למדי, שבה הגיע לדרגת מנהל בכיר בחברת חקר שווקים אמריקאית בשם "מילטון", שהחליטה לנטוע יתד באירופה ותומס שימש כראש החץ שלה, כמו שאומרים היום, והוא יזם וקידם וניהל את סניפיה ברחבי אירופה. והקריירה השנייה, שנמשכה שנתיים, כיועץ מיוחד למשרד החוץ הגרמני כמפתח ואחראי על ה"מודל". המודל היה מעין מטריצה של נפשו של עם, שניתנת להחלה, בהתאמות מסוימות, על כל עם שתחפוץ. המודל עוזר לחזות ולהעריך התנהגות של קולקטיבים, מה שהופך אותו לבעל ערך רב עבור המימשל הגרמני בתיכנון מדיניות השליטה שלו בעמים הנכבשים.

תפקידה של אלכסנדרה מיוחד לא פחות. גם היא שירתה מנגנון – לא כפרילנס במשרד החוץ כמו תומאס – אלא כאשת צוות בכירה. היא שימשה, כדברי הבוס שלה, כ"עורכת הראשית בבית ההוצאה לאור של הנקווד בלנינגרד." והיא עצמה אמרה שהיא עורכת "סיפורי החיים הטובים ביותר שלא יראו אור לעולם." אלכסנדרה היא שילוב ייחודי ומרתק של עורכת ספרותית וחוקרת מתנגדי משטר. היבריד שטני שיכול לצמוח רק בתוך מערכת דיאבולית. היא היתה מבלה שעות בשכתוב, בהפיכת ההודאות לקוהרנטיות, לאמיתיות יותר, וכמעט תמיד היתה נאלצת לערוך מקצה שיפורים עם הנחקר. אורגת ביחד איתו את מסכת חייו הבוגדנית. גולת הכותרת של עבודתה היתה פיצוח המועדון הספרותי הדיסידנטי שבו היו חברים כל האנשים במעגל החברתי של הוריה.

להמשיך לקרוא

הנערה שחסמה מגלשות משחקים

התבוננות בווידיאו ארט של מלכי טסלר

הרעיון עצמו פשוט להפליא. מלכי טסלר עלתה למתקן מגלשות בגן משחקים ומנעה מהילדים להתגלש, בחוסמה בגופה את הפתח. כל ההתרחשות מתועדת בשתי מצלמות וידיאו. האחת בידיה של האמנית והשנייה המוצבת מולה. ההורים בגן המשחקים מבקשים ממנה שתזוז, והיא מסרבת בעקשות ללא מתן כל הסבר. במהרה מתפתח עימות מילולי, הגולש לעימות גופני כאשר עולה על המתקן בבון ישראלי מצוי, אב מכריס ומשתפל, בעל הבעה מטומטמת נחושה על פניו, ודוחף בכל הכוח את האמנית במורד המגלשה. הוא אנוס להגן על זכויותיהם של ילדיו וההפרעה הנשית שמולו חייבת להיות מסולקת גם במחיר של התעמתות פיסית, עם בחורה עדינת מראה, כמעט שברירית, בשמלה פרחונית ארוכה, שרגליה יחפות ופניה אינן מביעות התרסה או שנאה או סימום. רק נחישות מסוימת ביחס לתפקיד שלקחה על עצמה. מופע זה של הישראלי המכוער איננו שיאו של הווידיאו, המתקדם ככלל משיאים לשיאים, סדרה מזוויעה של תגובות אלימות לפרובוקציה תמימה. שיא נוסף ומצמרר לדידי מתרחש ברחבת החול שבקצה המגלשה, לשם נדחפה האמנית לבסוף על ידי קבוצה של ילדים. מתפלשת בחול, קופצים עליה ילדים ומכים בה וזורקים עליה חול ומתעללים בה, כאשר הוריהם עומדים מסביב, שותקים. מעגל התעללות מזכיר את הסצינה ב"השבוי" של ס. יזהר שבה מתואר כיצד כל אחד מהחיילים מפליא את מכותיו בשבוי, כל אחד מסיבותיו הוא. אם שם זה היה מגוחך, והראה שכל אחד זקוק לתירוץ כדי להרביץ (האשה, הפרנסה, הילדים) אבל בסופו של דבר זהו רק תירוץ, הרי כאן יש ילדים רכים בשנים, שלא הספיקו עוד לצבור הנמקות ותירוצים וסיבות ומניעים מורכבים כשל המבוגרים, ומכים באמנית על דרך החיקוי של הוריהם האלימים ותו-לא.

השאלה הנלוזה 'מה היית עושה בסיטואציה הזאת?' הציגה את עצמה עבורי מיד. אני מניח שתנאי הפתיחה של הצפייה שלי בווידיאו הזה הכתיבו את הקדימות שלה על פני שאלות אחרות. לא רק משום שתוכניתו של חיים הכט משודרת עכשיו ואני צופה בה לעתים בעניין ובתיעוב, אלא בעיקר בגלל שזיהיתי את האתר ואת חלק מהמשתתפים. הרי מדובר במגלשה בגן מאיר, הגן הגדול מכונף העטלפים בקינג' ג'ורג' שאליו אני הולך עם ילדיי כבר שנים. יתרה מזאת, אני מכיר את אחד האבות בסרט, מי שהגיב בצורה שקולה יחסית, וששני ילדיו המופיעים בווידיאו מאחורי האמנית, הולכים עם ילדיי לגן. בקיצור, סרט משפחתי. מוזר היה בעיני כי ההורים ראו בטסלר מטרד מעצבן ואף איום. איש לא היה ממש משועשע מהתרגיל, מסוקרן או אפילו מרותק – ולמה לא בעצם? –אל ההופעה הביזארית הזאת. הרי שוו בנפשיכם. אתם הולכים לגינת המשחקים עם הילד. בחורה צעירה עם מצלמת וידיאו יושבת על המגלשה ולא נותנת להתגלש. מולה ניצב בחור ומצלם את המתרחש. מדובר במרכז תל-אביב. מה כבר יכולה להיות הסיטואציה, אם לא צילום של וידאו ארט או תוכנית מתיחות? דווקא התעלמות ההורים התל-אביבים מהאפשרות האמנותית או הטלוויזיונית הסבירה בהרבה בסיטואציה זו, והאלימות חסרת הפרופורציה שהפגינו, היא שמעידה שטסלר הצליחה לגעת פה בעצב חשוף.

להמשיך לקרוא

מי אתה גרגור סמסא?

בוקר אחד התעורר גרגור במיטתו וגילה שנהפך לשרץ ענקי, כותב קפקא בפתח הסיפור "הגלגול". קראתי את הסיפור בפעם הראשונה בגיל תשע-עשרה. הברזתי מהצבא והלכתי לשבת בטיילת, על כיסא פלסטיק לבן. היתה זו שעת בוקר מאוחרת, הייתי עדיין במדים, הנעליים הצבאיות נשענו כנגד אדניות הגרנוליט הגדולות, הניצבות מעל החומה של חוף גאולה. הצתתי סיגריה. דבר מה צמרירי ואפור חלף בזריזות כמה סנטימטרים מרגליי, משתחל בין הצמחים הבשרניים ונעלם בתוך תעלת הניקוז.

לא הכרתי ממש את קפקא. הייתי אז בכלל בעניין של שירה. חבר המליץ שאקרא את "הגלגול". כבר מהרגע הראשון הזדהיתי עם גרגור ועם הקונפליקט האדיפלי המועצם שלו. ההורים, הבוס, הלקוחות, הקריירה, הצורך להינשא ולהביא ילדים לעולם, להיות אזרח מועיל בקהילה, כל נורמות התקופה הדכאניות, הכל נסגר עליך, עולמך מצטמצם לנקודה.

בערך באמצע הסיפור, מעז גרגור  לצאת מחדרו, בו היה כלוא שבועות, ונכנס בהיסוס לסלון. אלא שאביו הזועם מניס אותו בחזרה לחדר, כשהוא משליך לעברו תפוחים, אחד מהם נתקע בגבו  הפריך, ונשאר להרקיב שם בלי שגרגור מוגבל התנועות יכול לסלקו. זה היה כנראה יותר מידי. השלכתי את הספר מעליי בזעקה, קמתי מהכיסא ומיהרתי להסתלק מהמקום, משאיר את הספר מאחור . יותר מעשור חלף בטרם העזתי לשוב ולקרוא בסיפור, בהשראת דלז וגואטרי שעזרו לי להבין שאפשר לראות את כל ההתרחשות מזווית אחרת לגמרי: של העצמה ולא של דיכוי; של מפלט ולא של מרד כושל.

"אות" הוא כתב-העת החדש של החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב בעריכת מיכאל גלוזמן ומיכל ארבל. בגיליון הראשון התפרסם מאמר שלי על הסיפור ועל השיעור הגלום בו. הנה הוא, בגרסת PDF נוחה לקריאה.

רשמים משבוע צפוף אמנות עכשווית בפאריס

 

על fiac, אמנות מסחרית, רדי מייד וקצת גרפים

 

בשבוע שעבר חזרתי מביקור עמוס אמנות עכשווית בפאריס. כשאני מתכוון עמוס, אני מתכוון קודם כל לביקורי ב-fiac. יריד אמנות מסחרי המתקיים פעם בשנה ובו מציגות גלריות מכל העולם, בעיקר מאירופה, ועוד יותר מצרפת. הורדתי את האפליקציה אל האיי-פד והאיי-פון. היא עבדה היטב ולא סיפקה שום אינפורמציה שלא יכולתי להשיג במקום אחר, כטבען של אפליקציות. השפע של היריד עצמו מהמם: למעלה ממאתיים גלריות, המרוכזות בשני אתרים. הראשון הוא ביתן שהוקם בלב של הלובר, ליד הפירמידה; וקצת הלאה משם, במרחק שתי תחנות מטרו, התכנסה המחצית השנייה בתוך הגרנד פאלה, מבנה מקושת יפהפה, קתדרלה לאירועים המוניים. הנה הדו"ח הארעי שלי, בהנחה שאפשר בכלל להסיק מהחתך הזה משהו על עולם האמנות העכשווי.

נוכחות מובהקת, מרשימה מספרית, של עבודות על מובייל, כך שנראה שהוא אכן סוג של קנווס מאוד מועדף בשנים האחרונות. מנקודת המבט של קניין אמנות, מובייל ואובייקטים תלויים הם מאוד חסכוניים להצבה משום שהם מנצלים חלל פנוי ומחליפים את הצורך באהיל או בנברשת דקורטיביים. אפשר להישאר עם הספוטים הנייטרליים, השקועים בתקרת הבטון, ולגוון את התקרה בדרך אחרת, אמנותית יותר. מכל המוביילים אהבתי יותר את מובייל הכובעים, שלושה כובעי סומבררו בגודל טבעי עשויים תיל מתכת ("כובע", Adel Abdessemed, 2010). מבחינתי, המובייל הזה הוא קומבינציה של קיטשיות מלאת חיים מצד אחד וריקנות סתמית מצד שני. הוא קורא לך לעמוד מתחתיו וכך אמנם עשיתי. קלקלתי את הפריים כמו מגיש ברדיו שמדבר בשעה שהשירים מתנגנים.

העבודות שהוצגו היו ברובן מהשנים האחרונות, של אמנים מהשורה השנייה ומטה. מספר קטן של גלריות הציג עבודות של אמנים מהשורה ראשונה כמו דמיאן הירסט, ריצ'רד פרינס, בסקיאט, סינדי שרמן, ארמאן. כולן אגב היו סתמיות, או שמא תצוגת היריד הקלוקלת חסמה אותי מהתרשמות כנה. עבודת אספרסו של ארמאן זרקה אותי לחשוב על קפה, רק על קפה וקצת על רדי מייד. מה עושה רדי מייד אחד למוצלח והשני לפלופ מוחלט? בכלל, אני כל הזמן חושב על רדי מייד, על היותו מחווה מורכבת להדהים ועם זאת פשוטה ומיידית. לו הכל היה רדי מייד בעולמנו, הכל היה אחרת. את ארמאן ידיעתי שאפגוש יותר מאוחר השבוע בפומפידו, שם נערכת לכבודו רטרוספקטיבה מפורטת, לכן לא התעמקתי ביצירה וגם עכשיו, ברטרוספקט, היא לא עושה עליי הרבה רושם.

נראה כי האמנים הכבדים והמבוססים מייצרים יותר מדי. אמצעי השעתוק מקילים מאוד את המלאכה של האמן הסדרתי. העבודות שלהם נמצאות בכל מקום ומתחילות להימאס. המותגיות שלהם משתלטת על היצירה ושוק האמנות המסחרר שמקיף אותם, בונה סביבם הייפ חזק וזר, מנכר ואף אלים, שכאילו מוחק, בפוטושופ, את הפגמים של העבודות שלהם, את השבלוניות, את החפיפיניקיות. פה ושם הבליחו ביריד יצירות קנוניות יותר, משל פיקסו וגיאורג גרוס ותהית מה הן עושות כאן ולא בסותביס או כריסטי. יכול להיות שהן נועדו לצורכי קידום מכירות של הגלריה, בבחינת 'אנחנו מחזיקים פיקאסו אבל גם את ההוא וההוא שהם במחירים הרבה יותר אטרקטיביים.' ככלל, לא מצאתי מה לקנות. גם הקפטריה איכזבה. סנדוויצ'ים משולשים מהמקרר, תפלות קרה במחיר מופקע ומים מינרלים ארוזים בעטיפות הייטק מוכספות שמסוגלות לשרוד בחלל, כאילו שלמישהו אכפת. העבודות הסוריאליסטיות משל הנס בלמר ופרנסיס פיקאביה, שהציגה גלריה סופי שניידקר עודדו את רוחי לשעה קלה. הפגישה המפתיעה עם  שני חבריי הוותיקים והנערצים, מהעידן שלפני ההתמסחרות הגדולה, היתה מענגת והובילה למסקנה אחת: אסור שיועמדו למכירה. יש עבודות שאינן לידיים פרטיות ויש להגן עליהן כמו שמגינים על חיות בסכנת הכחדה. זו אחת המסקנות שלי מהפיאסק!, שאיננה כמובן ניתנת ליישום מבחינה משפטית וחוקתית.

להמשיך לקרוא