על "עתיד ללא גברים" מאת בריאן סייקס

החדשות הרעות הן שהכרומוזום הגברי בסכנת הכחדה. כבר היום הוא מתקשה לייצר זרע תקין. ואם לא יקרה נס, בעוד 125 אלף שנה לא יהיו יותר גברים בעולם. החדשות הטובות הן שהנשים עשויות לשרוד. זאת בתנאי שהן יצליחו למצוא תחליף לזרע. ולא – המין האנושי ייכחד עד אחרון פרטיו בדומה למינים אחרים שהיו ואינם עוד על פני הכדור. התחזית המלבבת הזאת היא נושא ספרו של פרופ' בריאן סייקס, מומחה לגנטיקה מאוקספורד, "עתיד ללא גברים" (במקור "קללתו של אדם", הוצאת כתר). איך תופרים ספר שלם סביב אפוקליפסה משוערת שתתרחש בעתיד כה רחוק, שהוא הופך לחסר משמעות? כיצד כותבים על היחסים הטעונים של גברים ונשים דרך שפת הגנים והמולקולות?

בגסות. מאוד בגסות.

כמו רוב עמיתיו בשדה הגנטיקה, גם סייקס נשבע אמונים לדת הגנום. החסידים במסדר זה מאמינים שמולקולות קטנות אלו אינן רק אחראיות למה שקורה בגופנו, אלא לכמעט כל דבר העובר עלינו, מלידתנו ועד מותנו, ברמת הפרט וברמת הקולקטיב. לגנים יש בעיניהם כוונות, מטרות, תכליות, וכדי להגשימן הם יגייסו עורמה ותעוזה וזריזות. כשמדובר בעולם החי, בצמחים, בחרקים ובבעלי חיים, עוד אפשר לסבול את השפה המטאפורית הזאת; היא מתחילה לעצבן כאשר מדובר בבני אדם.

להמשיך לקרוא

על "פסיכולוגיה ודת" מאת ק"ג יונג

לא יודע איך זה קרה לי אבל בשנה האחרונה הפכתי מכור ליונג. קרל גוסטב. אפילו העזתי לשלוח מאמר על סינכרוניות וצירופי-מקרים לאיזה כתב-עת מדעי. ולחשוב שפעם הייתי פרוידיאני אדוק, שלא לומר לאקאניאני. להיזכר כיצד האחר הגדול כיסה אותי במסמניו, האובייקט א' החריד אותי מרבצי, החסר בהוויה נראה לי מאיים והסופר-אגו המפלצתי בא בתביעות שאי אפשר ליישב.  ברור כי השעמום מהנוסחאות החוזרות על עצמן של הפרוידו-לאקאניאנים, העייפות מההברקות השנונות של ז'יז'ק, ואסימון דלזיאני אחד ענק שירד לי לפני שנתיים – כל אלו בהחלט תרמו לא מעט לנטישת הפסיכואנליזה. אבל למה מצאתי עצמי דווקא אצל יונג? מה לי ולאנטישמי המפוקפק הזה, האורים והתומים של כל הילר ופותח בקריסטלים, הפסיכולוג שמאמין באמת ובתמים שכולנו "ריקמה אנושית אחת חיה"? לאלוהים הפתרונים.

ב-1937, ערב מלחמת העולם השנייה, קצת לפני שהלא-מודע הקולקטיבי שיחרר את הארכיטיפים השטניים ביותר, נסע יונג לארצות הברית ושם, באוניברסיטת ייל, נשא שלוש הרצאות שתוכנן כונס לספר. יונג היה אז בשיח פריחתו,  כשהוא בבירור כבר מאסטר, אבי שיטת טיפול חדשה לגמרי. במרכז הספר שלושה חלומות ארכניים של וולפגנג פאולי, זוכה פרס נובל לפיזיקה ב-1945 והמטופל המפורסם ביותר של יונג. "איש הזאבים" שלו. פאולי היה זה שעזר ליונג לתקף מדעית את עקרון הסינכרוניות, שדיבר על מפגשים מקריים בין מחשבה לעולם שמגלים תואם מוזר כאילו נדברו ביניהם מראש; אך פאולי היה בעיקר זוכר חלומות אובססיווי, אווז שחלם מאות חלומות זהב, שרבים מהם הופיעו אחר-כך, מנותחים לקפידה, ב"כל כתביו" של יונג.

להמשיך לקרוא

על "השטן שבינינו" מאת נחי אלון וחיים עומר

שדים לא מתים, רק מתחלפים. כך טוענים נחי אלון וחיים עומר ב"שטן שבינינו" (הוצאת ספרים). העידן המודרני לא נפטר מהשטן, מהשדים ומבעלי בריתם. אלה בסך הכל שינו צורה: מיישות על-טבעית הם התגלגלו ליישות פסיכולוגית ופוליטית. בני אדם עדיין מאמינים כי הסבל בעולם נגרם בשל ישויות רעות והרסניות שהשתכנו בנפשם ופועלות בחשאי נגדם. האויב שבפנים איננו יותר שליח השטן אלא טראומה מודחקת שנותקה מן התודעה, דמותו של הורה מתעלל שהופנמה, שטיפת מוח בכת שטן, תכנות כפוי על-ידי חייזרים, פצלי אישויות, סוגסטיות תת-סיפיות.

התפיסה הפסיכו-דמונית, כפי שאלון ועומר מכנים אותה, מטופחת על-ידי גדודים של אנשי מקצוע טיפוליים, שמאמינים ומפיצים את האמונה בדמון הנפשי הלאה. את פריג'ידית כי נגעו בך בילדותך; אתה קמצן כי ראית איך הגובים של הוצאה לפועל מתעמרים באבא שלך. האינטרס של אנשי המקצוע ברור: במקום שבו יש שדים ישנה דרישה גם למגרשי שדים, מומחים שיגידו מה בדיוק השתלט ואיך אפשר לסלק אותו. אחרי הכל, את הישות הדמונית רק הם יכולים לראות, להבין ולעקור; ובניגוד לטקסי השדים בעבר, עניין של לילה מאומץ אחד או שניים, דמון פסיכולוגי לוקח שנים לסלק. הרדיקליות האמיתית של אלון ועומר טמונה בכך שלטענתם הצגת ההורה כמתעלל, או הילדות כמוכתמת לעד בשל אירוע מסוים, זה הסילוף האמיתי.

להמשיך לקרוא

על "חייו ומותו של כדור הארץ" מאת וורד ובראונלי

"שכדור הארץ יישרף, אנחנו ניערך בהתאם" [פורסם במוסף הספרים של "הארץ", יוני 2006]

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/726354.html

על "הברבור השחור" מאת נסים טאלב

חיינו האישיים והקולקטיביים מלאים באירועים שאיש לא ציפה להם, אירועים שטורפים את הקלפים, משנים את מהלך העניינים לטוב או לרע, לשבט או לחסד, ברבורים שחורים, כפי שמכנה אותם ניסים טאלב. אסון התאומים היה אירוע גלובלי שלא נחזה כמעט על-ידי איש, כך גם רצח רבין, מלחמת יום כיפור, מלחמת העולם הראשונה, המצאת האינטרנט ומשבר הסאב-פריים. ברבורים שחורים יכולים להיות חיוביים ושליליים, אך תמיד יפתיעו.  ברק אובמה הוא סוג של ברבור ונשיא ראשון שחור חיובי.  גם אהבה ממבט ראשון. גם זכייה בלוטו.

"הברבור השחור" (הוצאת דביר)  הוא הרחבה של  "תעתועי האקראיות" (הוצאת ידיעות אחרונות) ספרו הראשון של טאלב, לכל תחומי החיים. בספרו הראשון, שהיה סוג של התגלות לאנשים רבים בשוק ההון ובעולם העסקים, טען טאלב בצורה משכנעת וסוחפת שמומחי הסיכונים והפרופסורים לסטטיסטיקה לא שווים כלום; שאין שום יכולת להסיק מנתוני העבר דבר מה ודאי לגבי העתיד; ששוק ההון כולו הוא סוג של תרמית פונזי גדולה ומוכחשת, ושגם הגורואים הגדולים ביותר, עם ממוצע הצלחות פנטסטי ורווחי ענק, הם לא יותר מאשר אנשים ממוזלים מאוד.

מאז יציאת הספר ובסיוען של שתי בועות פיננסיות ענקיות שפקעו – בועת הנאסד"ק ובועת האשראי – נהפך טאלב לכוכב מדיה ענק, אורח כבוד בכל הפאנלים והתוכניות. שוק ההון אימץ אותו כאחד הנביאים הגדולים שלו ומומחי הסטטיסטיקה העולמיים הכריזו עליו כמשיח שקר, שליחו של השטן עלי אדמות. לפני שנתיים שיחרר טאלב לאוויר העולם את "הברבור השחור", שמפתח את הרעיונות הבסיסיים שלו אודות האקראיות והמזל. גם ספר זה נהפך לרב מכר עולמי. טאלב, מבריק כתמיד, מראה כי הפרספקטיבה המוקצנת שלו – שהוא מכנה "ברבור שחור" – שלטת בתחומים רבים – במימשל, בצבא, באמנות, בתרבות הפופולרית, במגעים היומיומיים שלנו עם הזולת וביחסים בין מדינות.

להמשיך לקרוא

על "אידיאולוגיה: מבוא" מאת טרי איגלטון

טרי איגלטון הוציא פעם ספר, לפני 15 שנה ליתר דיוק, שפתח בשאלה מאוד פשוטה וקומונסנסית, שהיתה אז בוערת והיא עדיין, איכשהו, רלבנטית לימינו. איך יכול להיות, הוא תהה, שאנו עדים לתחייתן המרשימה של תנועות אידיאולוגיות ברחבי העולם, כמו הפונדמנטליזם האיסלמי, האוונגליזם הנוצרי בארה"ב והניאו-סטליניזם בגוש המזרחי לשעבר – ובגדה השמאלית מודיעים לנו שאבד הכלח על מושג האידיאולוגיה? כיצד ייתכן שבעולם המתייסר בסכסוכים אידיאולוגיים נמחה מושג האידיאולוגיה מכתבי הפוסטמודרניזם והפוסט-סטרוקטורליזם עד שלא נותר ממנו זכר?

איגלטון לא מתכוון לשפת היומיום, שבה ברור לכולם כי המלה אידיאולוגיה נאמרת מדי פעם; הוא אפילו לא מתכוון לסוציולוגים ולפסיכולוגים החברתיים שעדיין משתמשים בה  ברוחב לב. תשומת לבו מופנית אל קבוצה מסוימת של מוליכי דעת קהל אקדמי, אנשים שפיתחו שיטה משל עצמם, שאי אפשר לתייג אותם בשום דיסציפלינה אחת, שעליהם אומרים שהם "עושים תיאוריה". וב-1991 היה ברור לאיגלטון, ממקום מושבו באוקספורד, כי אם לא ייעשה משהו ומהר, המלה "אידיאולוגיה" תיכחד משורות התיאוריה ותאבד בפח הזבל של ההיסטוריה, כי דומה שאיש לא מוצא לנחוץ להשתמש בה עוד. כך זה כשכולם מאמינים שהתרופות החדשות הפוסט-מארקסיסטיות הן יעילות ומדויקות יותר.

להמשיך לקרוא

על "כדור השלג: ביוגרפיה של וורן באפט"

וורן באפט הוא איש של מספרים אז נתחיל בנתונים. הוא בן 79 ואנרגטי כמו שמעון פרס. יש לו בסביבות 50 מיליארד דולר בבנק, מה שהופך אותו למתחרה של ביל גייטס על תואר האיש העשיר ביותר בעולם. בגיל 12 ביקש מסנטה קלאוס ספר על אגרות חוב. סנטה לא איכזב. אורכה של הביוגרפיה שלו הוא 922 עמודים בעברית, קראתי כמעט את כולם, ביומיים. הצוות של הוצאת מטר עשה עבודה לא רעה בכלל (תרגום: אהרון רוזן, אלה בשן, דרורה בלישה).

השם וורן באפט, ביחוד לאחר שרכש את ישקר של סטף ורטהיימר, ידוע בישראל כשם שהוא ידוע זה מכבר בעולם כולו. עד כה התפרסמו אלפי כתבות ולא מעט ספרים אודותיו. "כדור השלג" היא הביוגרפיה הרשמית הראשונה שנכתבה. אליס שרדר שהתה אלפי שעות במחיצתו של האיש, שמצידו העניק לה גישה חופשית לרשימותיו, מסמכיו וחבריו וחייו הפרטיים. באופן מפתיע הצליחה שרדר להוציא תחת ידיה ביוגרפיה מרתקת, שכלל אינה "מטעם", מלאה בגילויים חדשים.

לפי השמועות באפט לא ממש מרוצה מהתוצאה הסופית. ברור מדוע. אמנם לא מעט מוקדש לתיעוד דקדקני, לעתים מותח למדי, של כמה מהמהלכים העסקיים הגדולים של האיש, אך בצידו מוקדשים לא מעט עמודים לחשיפת הדרמות המשפחתיות של הבאפטים. הפרטים הסנסציוניים, כמו גם הביקורת על התנהלותו האישית של האיש, נמסרים ברמיזה ("היתה בת זוגו במסעותיו"; "נשאר לישון אצלה כשהיה בחוף המזרחי"), אך עד מהרה מצטיירת תמונה שלא תאמן של שייח' אמריקאי שמחזיק בו זמנית לפחות שלוש נשים בשלוש נקודות אסטרטגיות בארצות הברית. בסן פרנסיסקו יושבת אשתו האהובה סוזן, שבעצמה מנהלת רומנים בגלוי, באומהה, מרכז היבשת, סוזי מסדרת לוורן את חברתה הטובה אסטריד מנקס, ואילו בחוף המזרחי ממתינה לו הבעלים של ה"וושינגטון פוסט", קיי גרהאם, שחונכת אותו לעולם החברה הגבוהה. אה כן, ויש את שרון אוסברג, אלופת העולם בברידג', שטסה לכל מקום בו באפט צריך זוג ידיים נוסף למשחק, ויש עוד נשים ברקע, אבל בואו לא נהיה גרידים.

להמשיך לקרוא

על "מזלך בידך" מאת ריצ'רד וייסמן

יש הבדל אחד, עקרוני, בין ספרו של ריצ'רד וייסמן (הוצאת מטר) לספרים אחרים של שיפור העצמיות, בנוסח חוכמת הבייגלה או השווארמה. ההבדל הזה לא נעוץ בכללים ובתובנות עצמם, שכמותם אפשר למצוא בכל מדריך; וגם לא בשיטה המדעית, עתירת השאלונים והגרפים, שעליה מתבסס המחבר בבואו לגבש את התורה שלו. מה שעושה את וייסמן לגורו ייחודי במפה הוא התעקשותו שההזדמנויות הטובות ביותר באות במקרה, הן פרי של צירופי מקרים, ושאם לא נדע לנצל אותן כהלכה, אנחנו עשויים לדון את עצמנו לחיים של אכזבות, שיעמום ודריכה במקום.

חיינו מלאים פגישות מקריות עם אנשים, ברחוב, במכולת, במסיבה, במקום העבודה, שעשויות לשנות את מהלכם מקצה אל קצה. תגליות מדעיות גדולות אירעו באקראי. סיפורים גדולים לא היו יכולים להיכתב, לולא שזר בהם הסופר כמה צירופי-מקרים. תחשבו מה היה קורה לו אדיפוס לא היה הורג על אביו, באותה פגישה גורלית בצומת דרכים, שבמהלכה נכנס איתו לריב על חניה. הוא לא היה נעשה מלך תבאי, לא היה שוכב עם אמא שלו, לא היה נאלץ לנקר את עיניו, ולנו לא היה תסביך אדיפוס.

טוב, העניינים לא כל-כך פשוטים, כפי שיודע כל קורא מומחה בטרגדיה וכל פילוסוף של המקרי. ולהגיד "הכל צפוי והרשות נתונה" אין פירושו לפענח את מהות הגורל או המקרה, אלא לסתום את השאלות שהם מעלים בקלישאה יהודית חבוטה. מסורת המחשבה והכתיבה על המקרה, הגורל והמזל מתחילה לפני 2500 שנה בסופולקס והומרוס, אריסטו ואפיקורוס, והציתה מאז את דמיונו של כמעט כל יוצר ופילוסוף גדול בתרבות המערבית. המאה העשרים היתה אחוזה באובססיה של המקרי, אולי יותר מכל מאה אחרת. המדעים המדויקים עברו להשתמש בשיטות סטטיסטיות; סופרים ואמנים הגדילו את מינון המקריות ביצירותיהם לרמה חסרת-תקדים. הסוריאליסטים, אולי תנועת האוונגרד החשובה ביותר של המאה, האמינו שפגישות מקריות הן כמו פצצת תאורה שניצתת פתאום ומאירה עולם שלם של הקבלות וזיקות חדשות, שמואפל על-ידי היומיום וטרדותיו. במלים אחרות, שהמקרי פועל כמו סטרטר של מחשבה ותפיסה, מעין תפוח שנופל על הראש ומוביל אותך לגלות את חוק הכובד הפרטי שלך.

להמשיך לקרוא

על "מִשגל" מאת אנדריאה דבורקין

"משגל" הוא ספר תובעני ומשונה. אפילו הגיוני במידת מה. (התפרסם ב"מעריב", מארס 2005)

http://www.nrg.co.il/online/5/ART/887/858.html

על "סימולקרות וסימולציה" מאת ז'אן בודריאר

"הפילוסוף של הסוף" ("הארץ" ספרים, אוקטובר 2007)

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/915776.html

שלום, גרפיטי

"הקץ לטראומה: סטריליזציה וטשטוש בעיצוב הזכרון". מאמר הבוחן את קורותיו של קיר הכתובות שמתחת לבניין העירייה שכוסה בגרפיטי בחודש הראשון לאחר רצח רבין ולאחר מכן עבר תהליכי סטריליזציה נרחבים על-ידי האוצר וועדת השימור.

פורסם ב"תיאוריה וביקורת" 17, 2000

http://www.vanleer.org.il/Data/UploadedFiles/Publications/TUV/17/3.pdf

אינטרפלציה, אידיאולוגיה, מקריות

מאמר מקיף על האסכולות השונות בתיאוריית האינטרפלציה – מאלתוסר ועד ז'יז'ק ומעבר לו.

פורסם ב"תיאוריה וביקורת" 22, אביב 2003

http://www.vanleer.org.il/Data/UploadedFiles/Publications/TUV/22/dotan.pdf

על "תיהנו מהסימפטומים" מאת סלבוי ז'יז'ק

הכריש הלאקאניאני מסרב להתחלק במנה שלו במסעדה הסינית, ואוכל הכל ("הארץ" ספרים, ספטמבר 2004)

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=474318&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

על "שמות האב" מאת ז'ק לאקאן

"זה יניח את דעתך, אלוהים?" ("הארץ" ספרים, מאי 2006)

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/718587.html

על "קפקא – לקראת ספרות מינורית" מאת דלז וגואטרי

פרנץ קפקא התריס כנגד עלילות לינאריות שיש להן סוף מוגדר. מהו טיבה של הדחייה האינסופית הזאת של רגע הסיום, הניכרת היטב ב"המשפט"? לצמד החוקרים ז'יל דלז ופליקס גואטרי יש תשובה מפתיעה, הנוגעת בדמיון בין טחנות הצדק לטחנות הספרוּת

פרנץ קפקא משתייך לאלה שלא יודעים – או שלא מסוגלים – לסיים סיפור. קפקא דווקא התאמץ ליצור סיומים "חזקים", אבל תשוקה זו, האופיינית לכל כתיבה של נרטיב, נתקלה בתשוקה אחרת, חזקה ממנה בהרבה אצל קפקא, וגם אצל סופרים והוגים מודרניסטים ופוסטמודרניסטים אחרים, וזוהי התשוקה להאריך את הקונפליקט הנרטיבי, למתוח אותו, לדחות את פתרונו כמה שרק אפשר. בכתיבתו הפרגמנטרית והאקלקטית (מכתבים, רשימות, משלים, מכתמים, סיפורים, רומנים), הפגין קפקא התרסה מובהקת כלפי שתי נקודות הציון הנרטיביות הבולטות: ההתחלה, הסיבה, המקור; ומנגד הסוף, התכלית, הפתרון.

החיים אינם מתנהגים כמו נרטיב פשוט, אינם נמתחים על קו מדומיין שיש לו התחלה, אמצע וסוף ברורים ומזוהים. נכון אמנם שהלידה היא התחלת החיים של כולנו, והמוות, כנראה, מסיים אותם, ובתווך מצויה כל הדרמה המפרכת של ההישרדות, אבל אין זו בפירוש – בוודאי לא בשביל הספרות, אך גם לא בשביל הפרט – התבנית היחידה שיש. האם באמת אפשר לחבר את כל הפרגמנטים של ההוויה ולשזור אותם על נרטיב כזה או אחר, רציף, סגור? האם אפשר לדבר על המקור (של אדם, של חברה, של טקסט), או על המטרה, הסוף שאליו הם מתכוונים, כאילו היו נקודות ממשיות, או שמא מדובר בבדיון (קוגניטיבי, פוליטי), שעוזר למשטר את "האמצע" הדינמי, הרב-ממדי, הרב-קולי של הטקסט ושל החיים?

יש מעט מאוד יצירות שבהן ניטש קרב חזק כל כך בין התשוקה של הנרטיב לסגירה, לפתרון, לתשובה, ליישוב הסתירות והקונפליקטים, או אפילו רק לרגיעה זמנית, לבין התשוקה להישאר במצב של שאלה, של חקירה, של חיפוש – כמו "המשפט" של קפקא. הוויכוח בין הפרשנים בשאלה מהו הסדר הנכון של פרקי הרומן הוא העדות החיה לכך. מקס ברוד אומר בהקדמה לספר כי "קפקא ראה את 'המשפט' כבלתי נשלם… משפט זה, אמר לי קפקא בעל-פה, לא היה צריך להתקדם מעבר לערכאה העליונה. נמצא שבמובן מסוים אין רומן זה עשוי להיגמר כל עיקר, כלומר אפשר להמשיכו עד בלי סוף" (כל הציטוטים הם ממהדורת "המשפט" בתרגומו של ישורון קשת, הוצאת שוקן 1977) . מצד אחד ישנו הסוף הדרמטי, שבו האזרח ק. מוצא להורג, אבל שנכתב כנראה מיד אחרי פרק הפתיחה ויכול היה למעשה להיות במעמד של חלום; ומצד אחר יש כל האמצע, הנשלט על ידי זמן נרטיבי סטאטי, שאינו מתקדם ושאינו משנה את הסיטואציה.

להמשיך לקרוא