לא מזמן נקלעתי לפקק תנועה חסר מוצא. הדקות נקפו ונדמה היה שאשאר במכונית לנצח. היה ברור לי שדבר מה חייב להיעשות.
השתחלתי מהחלון, קיפצתי מגג מכונית אחת לשנייה כאילו היו תנינים רעבים, דילגתי משם לברזלים של בית הספר, זינקתי אל הגדר, עשיתי סלטה כפולה, נאחזתי במרזב ומשם העפלתי אל הגג שממנו ניתרתי אל מרפסת שבבית ממול, וכך הלאה וכך הלאה עד שצופרי המכונית שמאחורה קטעו את שרעפיי.
לחיזיון חסר התוחלת הזה נתן השראה סרטון של ממציא הפארקור, דיוויד בל.
הפארקור נולד בפרברים העניים והצפופים של פאריס, ה-Banlieues. ה-Parkour מגיע מהמלה הצרפתית parcours שפירושה מסלול. המשתתפים מכונים Traceurs וסשן של ריצות, קפיצות וזינוקים נקרא לא במפתיע Jam. יש קבוצות פארקור רבות בכמעט כל עיר בעולם. בארץ עד כמה שידוע לי יש קבוצה אחת באשדוד ושנייה בנתניה.
פארקור הוא מפגן של פעילות כמעט על-אנושית של ניתור, שיווי משקל, של כל מיני צעדים ופעולות שנוגדים את ההיגיון וקוראים תיגר על כוח המשיכה. לא נדיר לראות פארקוריסט מטפס בהליכה על קיר אנכי ואז עושה סלטה לאחור שאיתה הוא ממשיך למטה עד שהוא נעמד לרגע על מעקה, שממנו ינתר אל חלון סמוך ומשם בחזרה אל הגג. התנועה מלאת דמיון ואילתור. הכוריאוגרפיה היא גם סוג של הימור ראוותני. אומדן לא נכון של המרחק ואתה יכול למצוא עצמך שלוש קומות למטה.
ליצור מסלולים חדשים במרחב העירוני שלא נוסו אף פעם, לקרוא תיגר על הארגון והעיצוב החלקלק, השטוח של המרחב מעשה ידי האדם. התנועה בפארקור איננה מכוונת מטרה סופית. היא מתקדמת עקב בצד אגודל, ובמהירות. אין לה נקודת התחלה ברורה. כלומר אתה מתחיל ברגע מסוים לרוץ ולנתר ללא סיבה מובהקת פרט לרצון עצמו לנוע. אמנם אתה נראה למתבונן מבחוץ כבורח ממישהו, מרודף דמיוני, בלתי נראה, אבל זו בריחה חופשית, בריחה מופשטת, בריחה לאורך קווי מילוט. הפארקוריסט הוא הנווד העירוני המובהק של דלז וגואטרי, הנע בעיר כבריזום, מסרב לקבל על עצמו את ההליכה בתלם, בנתיבים המקובלים. בורא לעצמו את הדרך שלו, מוכיח כי בין שתי נקודות עובר תמיד יותר מקו אחד, והוא אף לא צריך להיות ישר.
למרות הדמיון המופגן, אין מדובר בטרזן כי מרחב הפעולה הוא העיר ולא הג'ונגל, ולא דין מבנים מעשי ידי אדם כדין עצי באובב ענקיים. המנתר העירוני איננו טרזן גם משום שתנועתו היא חסרת תכלית ומטרה, בעוד קודמו עבר מענף לענף בחיפוש אחר מזון או נקבה. הוא איננו גם ספיידרמן, שדווקא מבכר את העיר על הכפר, מהסיבה הפשוטה שאיננו מצויד בכוחות על ואין לו שום כוונה לרדוף אחרי פושעים ואנשים רעים.
היכן אפוא למקם את הפארקור? שאלה קשה. פארקור איננו סוג חדש של ספורט אתגרי, גם לא התעמלות אמנותית. אין מדליות. אין תחרויות. אין שיפוט. אין כללים. אין תרגילים קבועים שצריך לבצע או לחזור עליהן.
פארקור איננו גם אמנות במובן הישיר והפרקטי של המלה. על עבודות אמנות חלים כללים ומעורב בהן מילייה ושדה-שיח שאינם (עדיין) של הפארקור. אם דוחקים אותי אל הקיר אסכים לראותו כסוג של אמנות רחוב, מעין גרפיטי של תנועה.
ואולי פארקור הוא מין ריקוד וירטואוזי לא מוצהר שהמרחב האורבני הוא בימתו והמוסיקה שלו היא רעשי העיר, קולות הנחיתה על האספלט והניתור מן הגגות וטרק אלקטרו רועש שמוצמד אל הווידיאו אחר-כך? אולי הוא ג'אז מהיר, המנוגן בעזרת הרגליים והידיים, או דוד רחוק של הברייקדאנס?
הפארקור איננו ניתן להגדרה, שכן הגדרה תמסמר אותו לשדה משמעויות, לעולם של תוכן, למרחב קבוע של סימנים. הינך חייב להיות בתנועה. אסור לך לעצור, להיות מוגדר, שכן אז תאבד את המומנטום. אתה חייב לנתר ממקום למקום, מעמדה לעמדה. אם נגיד לך מי אתה, תאבד את שיווי המשקל ותיפול.
Filed under: רשימות, תיאוריה | Tagged: דלז, פארקור, קו מילוט |
הבלוג של אייל דותן 
פארקור = ברייקדנס לכאלו שלא יודעים להסתובב על הגב
מתה על פארקור, ואוהבת את כל המשמעויות היפות והמגוונות שחילצת ממנו, אני מרגישה שהדבר הזה הוא שירה בחלל העולם.
במידה מסוימת פארקור הוא בדיוק כמו רולרבליידס וסקטבורד, מפגן של וירטואוזיות מוטורית ברחוב.
בראייה שתיתן לו משמעות, אני חולק עליך – הפארקור מתהדר בקו ישר, הוא לא עובר בסימטאות כפוף לחוקים הכובלים אותו לשביל מסוים, אלא הוא ישיר, בלי בלבולי שכל וגדרות למינהם. אם יש מחסום, קופצים עליו, אם יש קיר, עוברים דרכו (ובהקבלה מבחן הקיר הצה"לי). אין דבר העומד בפני הפארקור.