על "חייו ומותו של כדור הארץ" מאת וורד ובראונלי

"שכדור הארץ יישרף, אנחנו ניערך בהתאם" [פורסם במוסף הספרים של "הארץ", יוני 2006]

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/726354.html

על "הברבור השחור" מאת נסים טאלב

חיינו האישיים והקולקטיביים מלאים באירועים שאיש לא ציפה להם, אירועים שטורפים את הקלפים, משנים את מהלך העניינים לטוב או לרע, לשבט או לחסד, ברבורים שחורים, כפי שמכנה אותם ניסים טאלב. אסון התאומים היה אירוע גלובלי שלא נחזה כמעט על-ידי איש, כך גם רצח רבין, מלחמת יום כיפור, מלחמת העולם הראשונה, המצאת האינטרנט ומשבר הסאב-פריים. ברבורים שחורים יכולים להיות חיוביים ושליליים, אך תמיד יפתיעו.  ברק אובמה הוא סוג של ברבור ונשיא ראשון שחור חיובי.  גם אהבה ממבט ראשון. גם זכייה בלוטו.

"הברבור השחור" (הוצאת דביר)  הוא הרחבה של  "תעתועי האקראיות" (הוצאת ידיעות אחרונות) ספרו הראשון של טאלב, לכל תחומי החיים. בספרו הראשון, שהיה סוג של התגלות לאנשים רבים בשוק ההון ובעולם העסקים, טען טאלב בצורה משכנעת וסוחפת שמומחי הסיכונים והפרופסורים לסטטיסטיקה לא שווים כלום; שאין שום יכולת להסיק מנתוני העבר דבר מה ודאי לגבי העתיד; ששוק ההון כולו הוא סוג של תרמית פונזי גדולה ומוכחשת, ושגם הגורואים הגדולים ביותר, עם ממוצע הצלחות פנטסטי ורווחי ענק, הם לא יותר מאשר אנשים ממוזלים מאוד.

מאז יציאת הספר ובסיוען של שתי בועות פיננסיות ענקיות שפקעו – בועת הנאסד"ק ובועת האשראי – נהפך טאלב לכוכב מדיה ענק, אורח כבוד בכל הפאנלים והתוכניות. שוק ההון אימץ אותו כאחד הנביאים הגדולים שלו ומומחי הסטטיסטיקה העולמיים הכריזו עליו כמשיח שקר, שליחו של השטן עלי אדמות. לפני שנתיים שיחרר טאלב לאוויר העולם את "הברבור השחור", שמפתח את הרעיונות הבסיסיים שלו אודות האקראיות והמזל. גם ספר זה נהפך לרב מכר עולמי. טאלב, מבריק כתמיד, מראה כי הפרספקטיבה המוקצנת שלו – שהוא מכנה "ברבור שחור" – שלטת בתחומים רבים – במימשל, בצבא, באמנות, בתרבות הפופולרית, במגעים היומיומיים שלנו עם הזולת וביחסים בין מדינות.

להמשיך לקרוא

על "אידיאולוגיה: מבוא" מאת טרי איגלטון

טרי איגלטון הוציא פעם ספר, לפני 15 שנה ליתר דיוק, שפתח בשאלה מאוד פשוטה וקומונסנסית, שהיתה אז בוערת והיא עדיין, איכשהו, רלבנטית לימינו. איך יכול להיות, הוא תהה, שאנו עדים לתחייתן המרשימה של תנועות אידיאולוגיות ברחבי העולם, כמו הפונדמנטליזם האיסלמי, האוונגליזם הנוצרי בארה"ב והניאו-סטליניזם בגוש המזרחי לשעבר – ובגדה השמאלית מודיעים לנו שאבד הכלח על מושג האידיאולוגיה? כיצד ייתכן שבעולם המתייסר בסכסוכים אידיאולוגיים נמחה מושג האידיאולוגיה מכתבי הפוסטמודרניזם והפוסט-סטרוקטורליזם עד שלא נותר ממנו זכר?

איגלטון לא מתכוון לשפת היומיום, שבה ברור לכולם כי המלה אידיאולוגיה נאמרת מדי פעם; הוא אפילו לא מתכוון לסוציולוגים ולפסיכולוגים החברתיים שעדיין משתמשים בה  ברוחב לב. תשומת לבו מופנית אל קבוצה מסוימת של מוליכי דעת קהל אקדמי, אנשים שפיתחו שיטה משל עצמם, שאי אפשר לתייג אותם בשום דיסציפלינה אחת, שעליהם אומרים שהם "עושים תיאוריה". וב-1991 היה ברור לאיגלטון, ממקום מושבו באוקספורד, כי אם לא ייעשה משהו ומהר, המלה "אידיאולוגיה" תיכחד משורות התיאוריה ותאבד בפח הזבל של ההיסטוריה, כי דומה שאיש לא מוצא לנחוץ להשתמש בה עוד. כך זה כשכולם מאמינים שהתרופות החדשות הפוסט-מארקסיסטיות הן יעילות ומדויקות יותר.

להמשיך לקרוא

על "כדור השלג: ביוגרפיה של וורן באפט"

וורן באפט הוא איש של מספרים אז נתחיל בנתונים. הוא בן 79 ואנרגטי כמו שמעון פרס. יש לו בסביבות 50 מיליארד דולר בבנק, מה שהופך אותו למתחרה של ביל גייטס על תואר האיש העשיר ביותר בעולם. בגיל 12 ביקש מסנטה קלאוס ספר על אגרות חוב. סנטה לא איכזב. אורכה של הביוגרפיה שלו הוא 922 עמודים בעברית, קראתי כמעט את כולם, ביומיים. הצוות של הוצאת מטר עשה עבודה לא רעה בכלל (תרגום: אהרון רוזן, אלה בשן, דרורה בלישה).

השם וורן באפט, ביחוד לאחר שרכש את ישקר של סטף ורטהיימר, ידוע בישראל כשם שהוא ידוע זה מכבר בעולם כולו. עד כה התפרסמו אלפי כתבות ולא מעט ספרים אודותיו. "כדור השלג" היא הביוגרפיה הרשמית הראשונה שנכתבה. אליס שרדר שהתה אלפי שעות במחיצתו של האיש, שמצידו העניק לה גישה חופשית לרשימותיו, מסמכיו וחבריו וחייו הפרטיים. באופן מפתיע הצליחה שרדר להוציא תחת ידיה ביוגרפיה מרתקת, שכלל אינה "מטעם", מלאה בגילויים חדשים.

לפי השמועות באפט לא ממש מרוצה מהתוצאה הסופית. ברור מדוע. אמנם לא מעט מוקדש לתיעוד דקדקני, לעתים מותח למדי, של כמה מהמהלכים העסקיים הגדולים של האיש, אך בצידו מוקדשים לא מעט עמודים לחשיפת הדרמות המשפחתיות של הבאפטים. הפרטים הסנסציוניים, כמו גם הביקורת על התנהלותו האישית של האיש, נמסרים ברמיזה ("היתה בת זוגו במסעותיו"; "נשאר לישון אצלה כשהיה בחוף המזרחי"), אך עד מהרה מצטיירת תמונה שלא תאמן של שייח' אמריקאי שמחזיק בו זמנית לפחות שלוש נשים בשלוש נקודות אסטרטגיות בארצות הברית. בסן פרנסיסקו יושבת אשתו האהובה סוזן, שבעצמה מנהלת רומנים בגלוי, באומהה, מרכז היבשת, סוזי מסדרת לוורן את חברתה הטובה אסטריד מנקס, ואילו בחוף המזרחי ממתינה לו הבעלים של ה"וושינגטון פוסט", קיי גרהאם, שחונכת אותו לעולם החברה הגבוהה. אה כן, ויש את שרון אוסברג, אלופת העולם בברידג', שטסה לכל מקום בו באפט צריך זוג ידיים נוסף למשחק, ויש עוד נשים ברקע, אבל בואו לא נהיה גרידים.

להמשיך לקרוא

על "מזלך בידך" מאת ריצ'רד וייסמן

יש הבדל אחד, עקרוני, בין ספרו של ריצ'רד וייסמן (הוצאת מטר) לספרים אחרים של שיפור העצמיות, בנוסח חוכמת הבייגלה או השווארמה. ההבדל הזה לא נעוץ בכללים ובתובנות עצמם, שכמותם אפשר למצוא בכל מדריך; וגם לא בשיטה המדעית, עתירת השאלונים והגרפים, שעליה מתבסס המחבר בבואו לגבש את התורה שלו. מה שעושה את וייסמן לגורו ייחודי במפה הוא התעקשותו שההזדמנויות הטובות ביותר באות במקרה, הן פרי של צירופי מקרים, ושאם לא נדע לנצל אותן כהלכה, אנחנו עשויים לדון את עצמנו לחיים של אכזבות, שיעמום ודריכה במקום.

חיינו מלאים פגישות מקריות עם אנשים, ברחוב, במכולת, במסיבה, במקום העבודה, שעשויות לשנות את מהלכם מקצה אל קצה. תגליות מדעיות גדולות אירעו באקראי. סיפורים גדולים לא היו יכולים להיכתב, לולא שזר בהם הסופר כמה צירופי-מקרים. תחשבו מה היה קורה לו אדיפוס לא היה הורג על אביו, באותה פגישה גורלית בצומת דרכים, שבמהלכה נכנס איתו לריב על חניה. הוא לא היה נעשה מלך תבאי, לא היה שוכב עם אמא שלו, לא היה נאלץ לנקר את עיניו, ולנו לא היה תסביך אדיפוס.

טוב, העניינים לא כל-כך פשוטים, כפי שיודע כל קורא מומחה בטרגדיה וכל פילוסוף של המקרי. ולהגיד "הכל צפוי והרשות נתונה" אין פירושו לפענח את מהות הגורל או המקרה, אלא לסתום את השאלות שהם מעלים בקלישאה יהודית חבוטה. מסורת המחשבה והכתיבה על המקרה, הגורל והמזל מתחילה לפני 2500 שנה בסופולקס והומרוס, אריסטו ואפיקורוס, והציתה מאז את דמיונו של כמעט כל יוצר ופילוסוף גדול בתרבות המערבית. המאה העשרים היתה אחוזה באובססיה של המקרי, אולי יותר מכל מאה אחרת. המדעים המדויקים עברו להשתמש בשיטות סטטיסטיות; סופרים ואמנים הגדילו את מינון המקריות ביצירותיהם לרמה חסרת-תקדים. הסוריאליסטים, אולי תנועת האוונגרד החשובה ביותר של המאה, האמינו שפגישות מקריות הן כמו פצצת תאורה שניצתת פתאום ומאירה עולם שלם של הקבלות וזיקות חדשות, שמואפל על-ידי היומיום וטרדותיו. במלים אחרות, שהמקרי פועל כמו סטרטר של מחשבה ותפיסה, מעין תפוח שנופל על הראש ומוביל אותך לגלות את חוק הכובד הפרטי שלך.

להמשיך לקרוא

על "מִשגל" מאת אנדריאה דבורקין

"משגל" הוא ספר תובעני ומשונה. אפילו הגיוני במידת מה. (התפרסם ב"מעריב", מארס 2005)

http://www.nrg.co.il/online/5/ART/887/858.html

על "סימולקרות וסימולציה" מאת ז'אן בודריאר

"הפילוסוף של הסוף" ("הארץ" ספרים, אוקטובר 2007)

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/915776.html