"קרדיטים" [מערכון]

בית קפה. אמצע היום. מגיעה מלצרית, הגיבור מבקש רק קפה. שותה אותו, מבקש חשבון ומקבל דף חשבונית ארוך מהרגיל. קלוז אפ מגלה רשימה של קרדיטים. מלצריות: טלי בן נעים. מורן גודס. יעל אבויה…. ברמנים עדי שמש. … עובדי מטבח…אחראי משמרת… מנהלים…ניקיון ואחזקה… יחסי ציבור…ספקים…

הגיבור עובר את הכביש ונכנס למינימרקט. אוסף מספר מוצרים. עומד מול הקופאית. היא גומרת להקליד. הוא מרים את השקית. לא גדולה במיוחד. לחם, חלב, קוטג'… הוא מבקש את החשבון והיא מגישה לו סליפ מאוד ארוך. קלוז אפ על הסליפ ורואים שמיד אחרי המוצרים מופיעה רשימה ענקית של קרדיטים. אחראי קופות… קופאיות: סבינה איגרבזיץ', מסקי מטוטה… מסדרי מדפים….שליחים… וכך הלאה, וכך הלאה.

הוא עוצר מונית. כשהוא יוצא הנהג שואל אותו אם הוא רוצה קבלה ואז במקום הפתקית הקטנה הוא מקבל שוב סליפ ארוך. נהגים… מוקדנים… מזכירות… מנהל… מוסך… מה זה? הוא שואל את הנהג, נרגז. "מה זאת אומרת, קרדיטים", עונה לו הנהג בתמיהה.

הוא נכנס הביתה. יושב בעייפות על הכורסה ומדליק טלוויזיה. יש את החמישיה הקאמרית. זה סוף התוכנית. קרדיטים…

על "עתיד ללא גברים" מאת בריאן סייקס

החדשות הרעות הן שהכרומוזום הגברי בסכנת הכחדה. כבר היום הוא מתקשה לייצר זרע תקין. ואם לא יקרה נס, בעוד 125 אלף שנה לא יהיו יותר גברים בעולם. החדשות הטובות הן שהנשים עשויות לשרוד. זאת בתנאי שהן יצליחו למצוא תחליף לזרע. ולא – המין האנושי ייכחד עד אחרון פרטיו בדומה למינים אחרים שהיו ואינם עוד על פני הכדור. התחזית המלבבת הזאת היא נושא ספרו של פרופ' בריאן סייקס, מומחה לגנטיקה מאוקספורד, "עתיד ללא גברים" (במקור "קללתו של אדם", הוצאת כתר). איך תופרים ספר שלם סביב אפוקליפסה משוערת שתתרחש בעתיד כה רחוק, שהוא הופך לחסר משמעות? כיצד כותבים על היחסים הטעונים של גברים ונשים דרך שפת הגנים והמולקולות?

בגסות. מאוד בגסות.

כמו רוב עמיתיו בשדה הגנטיקה, גם סייקס נשבע אמונים לדת הגנום. החסידים במסדר זה מאמינים שמולקולות קטנות אלו אינן רק אחראיות למה שקורה בגופנו, אלא לכמעט כל דבר העובר עלינו, מלידתנו ועד מותנו, ברמת הפרט וברמת הקולקטיב. לגנים יש בעיניהם כוונות, מטרות, תכליות, וכדי להגשימן הם יגייסו עורמה ותעוזה וזריזות. כשמדובר בעולם החי, בצמחים, בחרקים ובבעלי חיים, עוד אפשר לסבול את השפה המטאפורית הזאת; היא מתחילה לעצבן כאשר מדובר בבני אדם.

להמשיך לקרוא

על "פסיכולוגיה ודת" מאת ק"ג יונג

לא יודע איך זה קרה לי אבל בשנה האחרונה הפכתי מכור ליונג. קרל גוסטב. אפילו העזתי לשלוח מאמר על סינכרוניות וצירופי-מקרים לאיזה כתב-עת מדעי. ולחשוב שפעם הייתי פרוידיאני אדוק, שלא לומר לאקאניאני. להיזכר כיצד האחר הגדול כיסה אותי במסמניו, האובייקט א' החריד אותי מרבצי, החסר בהוויה נראה לי מאיים והסופר-אגו המפלצתי בא בתביעות שאי אפשר ליישב.  ברור כי השעמום מהנוסחאות החוזרות על עצמן של הפרוידו-לאקאניאנים, העייפות מההברקות השנונות של ז'יז'ק, ואסימון דלזיאני אחד ענק שירד לי לפני שנתיים – כל אלו בהחלט תרמו לא מעט לנטישת הפסיכואנליזה. אבל למה מצאתי עצמי דווקא אצל יונג? מה לי ולאנטישמי המפוקפק הזה, האורים והתומים של כל הילר ופותח בקריסטלים, הפסיכולוג שמאמין באמת ובתמים שכולנו "ריקמה אנושית אחת חיה"? לאלוהים הפתרונים.

ב-1937, ערב מלחמת העולם השנייה, קצת לפני שהלא-מודע הקולקטיבי שיחרר את הארכיטיפים השטניים ביותר, נסע יונג לארצות הברית ושם, באוניברסיטת ייל, נשא שלוש הרצאות שתוכנן כונס לספר. יונג היה אז בשיח פריחתו,  כשהוא בבירור כבר מאסטר, אבי שיטת טיפול חדשה לגמרי. במרכז הספר שלושה חלומות ארכניים של וולפגנג פאולי, זוכה פרס נובל לפיזיקה ב-1945 והמטופל המפורסם ביותר של יונג. "איש הזאבים" שלו. פאולי היה זה שעזר ליונג לתקף מדעית את עקרון הסינכרוניות, שדיבר על מפגשים מקריים בין מחשבה לעולם שמגלים תואם מוזר כאילו נדברו ביניהם מראש; אך פאולי היה בעיקר זוכר חלומות אובססיווי, אווז שחלם מאות חלומות זהב, שרבים מהם הופיעו אחר-כך, מנותחים לקפידה, ב"כל כתביו" של יונג.

להמשיך לקרוא

על "השטן שבינינו" מאת נחי אלון וחיים עומר

שדים לא מתים, רק מתחלפים. כך טוענים נחי אלון וחיים עומר ב"שטן שבינינו" (הוצאת ספרים). העידן המודרני לא נפטר מהשטן, מהשדים ומבעלי בריתם. אלה בסך הכל שינו צורה: מיישות על-טבעית הם התגלגלו ליישות פסיכולוגית ופוליטית. בני אדם עדיין מאמינים כי הסבל בעולם נגרם בשל ישויות רעות והרסניות שהשתכנו בנפשם ופועלות בחשאי נגדם. האויב שבפנים איננו יותר שליח השטן אלא טראומה מודחקת שנותקה מן התודעה, דמותו של הורה מתעלל שהופנמה, שטיפת מוח בכת שטן, תכנות כפוי על-ידי חייזרים, פצלי אישויות, סוגסטיות תת-סיפיות.

התפיסה הפסיכו-דמונית, כפי שאלון ועומר מכנים אותה, מטופחת על-ידי גדודים של אנשי מקצוע טיפוליים, שמאמינים ומפיצים את האמונה בדמון הנפשי הלאה. את פריג'ידית כי נגעו בך בילדותך; אתה קמצן כי ראית איך הגובים של הוצאה לפועל מתעמרים באבא שלך. האינטרס של אנשי המקצוע ברור: במקום שבו יש שדים ישנה דרישה גם למגרשי שדים, מומחים שיגידו מה בדיוק השתלט ואיך אפשר לסלק אותו. אחרי הכל, את הישות הדמונית רק הם יכולים לראות, להבין ולעקור; ובניגוד לטקסי השדים בעבר, עניין של לילה מאומץ אחד או שניים, דמון פסיכולוגי לוקח שנים לסלק. הרדיקליות האמיתית של אלון ועומר טמונה בכך שלטענתם הצגת ההורה כמתעלל, או הילדות כמוכתמת לעד בשל אירוע מסוים, זה הסילוף האמיתי.

להמשיך לקרוא