הבלוג של אייל דותן

לעשות מנוי לחדר כושר גם אם אין לך שום כוונה לפקוד אותו, או לגור במרכז העיר גם אם שבועות שלמים אינך יוצא מהבית ולא רואה איש

נסענו לבקר חברים במיצפה בגליל. ישבנו כמה זוגות על קערת ירקות אורגניים וגבינות מהמשק של השכן וקיטרנו. ואז אחד מאתנו, תושב תל-אביב כבר עשרים שנה, עשה את הטעות וירד על המארחים. על הבידוד, על השקט הנורא, על הריחוק מכל מקום יישוב וקניון, על הטבע הפראי והלא-מתחשב שמקיף אותם. מיד כולם קמו להגנת החלוצים. מעבר לשבחי המקום (שבינינו: הוא לא מציאה גדולה וגם מפוקפק אידיאולוגית), איש מהנוכחים לא הבין איך אותו חצוף שגר בדירת-קרקע צפופה וטחובה וחשוכה באבן גבירול, מעז לקרוא תיגר על המרחבים והדומייה. מדוע דווקא הוא, הרווק המושבע, שעובד מהבית ולא מוציא את חוטמו ממנו, ואפילו את הסיגריות הוא מזמין מהתפנוקיה, מתעקש לגור בתל-אביב. מה כבר יוצא לו מזה, חוץ משכר דירה מופקע?

זו היתה אחת הפעמים הבודדות שבהן השכלתי האקדמית לא עמדה לי לרועץ. העובדה שכולם מסביב מבלים, יושבים בבתי קפה, קורעים את העיר, שותים ועושים סמים, טענתי בלהט, פועלת גם על חברנו, אפילו שהוא נשאר ספון בבית. מבחינה אובייקטיבית, הוא חלק מהקהילה התוססת של תל-אביב, ונוטל בה חלק פעיל. איך בדיוק? דרך המימשק של האינטר-פסיביות (Interpassivity).

התוודעתי לאינטר-פסיביות במהלך קריאה בספרו הראשון של סלבוי ז'יז'ק "האובייקט הנשגב של האידיאולוגיה". רסלינג מוציאה אותו בקרוב בתרגום משובח של נועם יורן ובעריכה מדעית של החתום מעלה ואני מאוד ממליץ. מכל מקום, כך מוסבר הרעיון בספר:

>>>

הרבה אנשים שלא רוצים לצחוק דווקא, או לא רוצים / לא יכולים / לחוות שורה של רגשות או מידעים, מבצעים סוג של מיקור חוץ. משום כך התופעה של האינטרפסיביות רחבה הרבה יותר ממה שחושבים. היא היתה קיימת גם בימי קדם. מקהלת הנשים המקוננות בטרגדיה ובחברות מסורתיות אחרות מבצעת את מה שהצחוק המוקלט  (canned laughter) עושה לגבי סיטקום, אבל בצורה הפוכה. הן בוכות בשבילנו. הן שופכות את מררתן על העולם, על האלים, על כולם בשבילנו. הן מאפשרות לך לקבל אורחים, לשמור על חזות מהוגנת, לעסוק בענייני הירושה, ולא להתפרק מצער. אינטרפסיביות איננה רק תופעה מערבית: ז'יזק מזכיר את גלגלי התפילה הטיבטיים: אתה כותב את התפילה על פתק, מכניס לגלגל ומסובב. אתה יכול לחשוב על מה שאתה רוצה. אובייקטיבית, אתה התפללת.

ובאמת, כשמאמצים את רעיון האינטרפאסיביות, פתאום העולם כולו נראה כמשתמש נלהב באופציה הזאת. לדוגמה, מוצרים שמכילים על העטיפה מלות אמוטיביות מוגזמות. "טעים בטירוף" של קנטקי פרייד צ'יקן; "פאנטה – בטירוף שלנו". או החביב עליי: "או-לה-לה!!!!". הטירוף הזה – מהו? הוא איננו חלק מהחוויה שלנו, כשם שאיננו צוחקים מסיטקומים. הוא נחווה בצורה אובייקטיבית על-ידי המסמנים עצמם, במישור של העטיפה.

להמשיך לקרוא ←

Filed under: תיאוריה | Tagged: אינטרפסיביות, ז'יז'ק, צחוק | 8 Comments »

קטע הפרוזה "מפח נפש" מהחולה הנצחי והאהובה (לוין 1986) נפתח בבחור צעיר היושב לעת ערב עם בחורה על הספסל בגן ל"מטרות יצרים וחשק". לרגע קט אחד, במין מבט מהצד, מצליח הבחור לראות בצדודיותה סוג מסוים של קסם, מעין ארשת מתוקה. אבל הרגע הזה עובר מהר, וכשהוא מנשק אותה, חש – מדווח לנו המספר – כאילו נישק מלפפון. בפסקה השנייה אנחנו מגלים כי על הזוג האומלל הזה משקיף מבעד לשיחים מציצן, שלשווא מנסה "להפשיר ולחמם את אברו" למראה הזוג הכושל (שם, 137). מרחק מטרים משם, מאחורי עץ, מסתתר לו הומו, המשקיף גם הוא במפח נפש באחוריו הרזים של המציצן. ובערוגת הפרחים שליד העץ עומד לו על ארבע, "בלי לנסות כלל להסתתר", חתול רחוב. החתול הרעב דווקא מתעניין בתנועת הנעל ארוכת החרטום של ההומו, שרק במאמץ ניכר מצליחה להזכיר לו לרגע דג.

בשרשרת זו של מציצנים ונצפים המתחילה בזוג העלוב ומסתיימת בחתול, מבקשת כל דמות להשיג פורקן אחר באמצעות הצפייה על הזולת. הבחור מסתכל על זוגתו, כדי לתפוס את הרגע המתאים שבו הכיעור נעלם מצדודיותה; המציץ וההומו מחפשים פורקן מיני; החתול – פורקן לרעב. אך לכולם הצפייה לפורקן מסתיימת במפח נפש.  "כן, כמה תקוות שאי אפשר להגשימן הם תולים בעיניים כלות, איש איש בזה שלפניו", אומר לנו לוין ואף מסיים בשאלה – "ולו היו כולם מסובבים את ראשיהם אחורה, לראות את מפח הנפש והצער שהם גורמים, איש איש לזה שמאחוריו, כלום היה להם בזאת משום נחמה?" (שם, 139). לוין אמנם משאיר את השאלה הזאת פתוחה, אבל כל קורא מובהק של לוין יודע לענות על השאלה בביטחון גמור: בוודאי שהיו מוצאים נחמה. הנחמה בראיית מפח הנפש של הזולת, הסיפוק שבשמחה לאיד. ואכן, קשה להפריז בדומיננטיות של השמחה לאיד במנעד הרגשות האופייני לדמויות הלויניות. שמחה לאיד היא רגש שעוצמתו ושכיחותו בטקסט הלויני דומים לאלו של הסבל, האובדן, ההשפלה והבושה. עם זאת, אסור לקרוא את השכיחות הזאת של הרגש הזה כטריוויאלית, כעוד ואריאנט רגשי מתקבל על הדעת, אולי אפילו מייגע, של עולם הנשלט בצורה מוחלטת כמעט על-ידי יחסי כוח של אדנות ועבדות, של שפלות והשפלה. שכן, השמחה לאיד אצל לוין איננה בבחינת עוד מרכיב בחוויה של השפלת הזולת, אלא רגש בעל מעמד ופונקציה רחבים בהרבה. ואחת הפונקציות העיקריות שלה, אני רוצה לטעון, היא לשמש כדרך המלך לבדיקת שני מושגים אחרים שמעניינים את לוין לא פחות מהשפלה, והם ה"צחוק" וה"קומי".

השמחה לאיד היא סוג של רגש שיש לו גילויים גופניים שונים. לפעמים היא מתבטאת בחיוך רחב או קטן; לפעמים הפנים נעשות דווקא חתומות, במתכוון, כדי לא להסגיר את הרגש המציף; אבל יש מקרים שבהם השמחה לאיד מלווה בצחוק, צחוק קנטרני, או צחוק גדול ומתגלגל, מה שמכונה "הצחוק לאיד". והנה, לא רק שהשמחה לאיד היא רגש מקובל ושכיח אצל גיבורי לוין, אלא היא כמעט תמיד מתממשת בצורה המוגזמת, ההיפרבולית שלה – בצורת הצחוק לאיד. יתרה מכך, בעוד הצחוק לאיד איננו תגובה לסיטואציה בעלת מאפיינים קומיים דווקא, אלא לצרתו של הזולת – בין אם זו מפלה פיננסית, תאונה או נפילה למשכב  – הצחוק לאיד של גיבורי לוין הוא תמיד בהכרח גם תגובה לקומי. ואין כוונתי רק לכך שהצחוק לאיד של דמויותיו נתפס בעיני הקוראים כמצחיק בעצמו – אלא, וכאן הנקודה החשובה, שמפלת הזולת, ושמחתן על מפלה זו, נתפסת גם בעיני הדמויות עצמן, בתוך העולם הבדיוני, כקומית; מוכרת על-ידה ככזאת. וכאשר קורה, ואין זה כלל נדיר, שדמות מסוימת אף מתכננת את מפלת הזולת, הרי היא תמיד תדאג לשוות לה צורה קומית. כאילו לא מספיק שהזולת יסבול, צריך גם שיהיה מצחיק. כך קורה שאצל לוין הצחוק, לפחות במבט ראשון, הוא במעמד של אפקט כפול – גם של השמחה לאיד וגם של הקומי.[1] מדוע אפוא נבחר דווקא רגש השמחה לאיד להיות זה הנפגש עם הקומי ויוצר חוויית צחוק מורכבת? מדוע מתעקש לוין למקם את הצחוק תמיד בעמדה של תגובה כפולה, מפוצלת – האחת לממד הרגש והאחרת לממד ההכרה והייצוג? או במלים אחרות, מדוע לוין משדך את השמחה לאיד עם הקומי, וגורם בכך לצחוק של גיבוריו (ואולי גם לצחוק של קוראיו) להיות צחוק כפול, צחוק לאיד אך גם צחוק לקומי?

להמשיך לקרוא ←

Filed under: תיאוריה | Tagged: אמפתיה, חנוך לוין, צחוק | Leave a comment »