למה קו? כי העולם שטוח ומורכב מקווים, נקודות, רשתות ריזומתיות צפופות השוכנות באלף מישרים. בין כל דבר לכל דבר אפשר למתוח קו. הם אפילו לא חייבים להיות באותו מישר.
מה שחשוב הוא איך דברים מתקשרים ביניהם, עוקפים, מקיפים או מתרחקים זה מזה – ולא מה הם בשביל עצמם, כשלעצמם.
יש קווים שמתחו בשבילנו, יש קווים שמתחו בשביל אחרים, יש קווים שנמתחו סתם כך או בשל סיבה עלומה, יש קווים שאנחנו נמתח, נשרטט, נתווה, נמציא, נקטע באיבם.
קווי מילוט אינם בהכרח טובים לכולם, גם לא למי שמתח אותם. באהבה, אומרים דלז וגואטרי, קו מילוט יצירתי של האחד יכול להיות הכלא של השני. קו מילוט יכול לחזור כמו בומרנג, להיעלם בתוך חור שחור (האגו הוא חור שחור), לטבוע כמו שתיין בבקבוק, להצטמצם כמו הג'אנקי במחט. האם אין סכנה שבהימלטותנו, שואל דלז, לא נגלה את כל מה שנמלטנו ממנו? בהימלטות מאבא-ואמא הנצחיים, האם לא נגלה את המבנה האדיפלי יושב על קו המילוט שלנו או מחכה לנו בקצהו? האם בבורחנו מפאשיזם, לא נגלה אותו בקו עצמו (צורות דכאניות של פוליטיקלי קורקט או של סולידריות)? איך אפשר להימנע מהפיכת קו המילוט לקו המוביל לתנועה טהורה ופשוטה של הרס עצמי, כמו שקרה לפיצ'ג'רלד, לבורוז, לפיליפ ק. דיק, לקרואק ולכל-כך הרבה יוצרים ששתו, בלעו, הסניפו, עישנו, הזריקו כל סם טבעי או סינתטי שהיה בסביבה?
לכל קו מילוט ממתין היכנשהו סף. לחצות את המפתן פירושו לא להיות מסוגל לחזור בחזרה באותה הדרך, או לחזור בכלל. בעומדנו מול הסף, שוקלים אם לחצותו, אנחנו מתוודעים לממשותו של קו המילוט. עד אז, הוא היה בגדר טיול, הסחת דעת, משהו שעושים בין לבין, ספונטניות מתפרצת.
ילד שחומק משיעור, אסיר הנמלט מתאו, שועל המכרסם כפותיו כדי שיוכל להשתחרר ממלכודת הברזל, מפגינים הבורחים ממשמר הגבול. עוד? סטודנט נצחי מקבל על עצמו את תפקיד הצופה על היערות כדי לחמוק מידידיו השואלים אותו שוב ושוב מתי יסיים את התזה ויהיה בנאדם. שם, בבדידות, ללא קו טלפון, רדיו או טלוויזיה, כשרק פלסטיני תושב ישראל, כרות לשון ובתו הקטנה מארחים לו לחברה, הוא מוצא בעצמו קווים מולקולריים של היעשות-יער ושל היעשות פלסטיני. סיפורו המופלא של א.ב. יהושע מציג קו מילוט המערב בגידה רב-ממדית. הוא בוגד בחבריו, מזיין את נשותיהם בזמן שהם מחפשים לו עבודה; הוא בוגד במחקר שלשמו הגיע, מפקיר את הספרים לגשם ולרוח, לא טורח לפתוח אותם בכלל, בוגד במדינה, בקרן קיימת לישראל, במטיילים שנהנים לעשות על האש, בנדבנים שתרמו ממיטב כספם לייעור הארץ, בתפקיד שהתחייב לו, בוגד אפילו ביער שאותו למד לאהוב ולחיות בסימביוזה.
יונה הנביא נמלט מאלוהים. המשפט שהורה לו אלוהים לצעוק "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" (ג 4) נראה לו שרירותי, אידיוטי, מקומם. בקיצור, הוא לא רוצה להיות סובייקט של ההיגד הזה. הוא לא רוצה להיות נתין של אלוהים. אל רשע ומרושע. הוא עולה על ספינה המפליגה תרשישה, בכיוון ההפוך מנינווה. על הספינה ספנים משבעים עמים, ערב-רב, קהילה רב-לאומית שבתוכה אפשר להסתתר. זה לא הלך לו, כידוע. אלוהים זימן סערה ואז חיבל בהגרלה ואז זימן לווייתן שפלט אותו על החוף בנינווה…אי אפשר להתחמק מאלוהים, כי אלוהים נמצא בכל מקום. בים, באוויר, ביבשה. בניגוד לשאר האלים "המקומיים". זה המסר של המקרא: אלוהים כחוסר האפשרות להימלט. אלוהים כמחיקתם של קווי המילוט.
בירושלים פזורים שלטים רבים המורים את הכיוון לתל-אביב; בתל-אביב אין אפילו שלט אחד המורה את הדרך לירושלים.
תפסיק להיות כל-כך שלילי. "המשחק הטהור" של הסוריאליסטים הורכב רובו ככולו מקווי מפלט מחשבתיים, כלומר מאסוציאציות חופשיות. הן לא הסגירו מאחוריהן שום היגיון אדיפלי, שום קווים מולאריים, אלא אם כן מנסים לכפות עליהן אותם, כמו שעושה האנליסט שמעבר לספה למטופל החרד השוכב עליה. כדברי אנדרה ברטון: "המטרה היא צלילה מטורפת אל תוך עצמנו, הארה שיטתית של מקומות נסתרים והאפלה הדרגתית של מקומות אחרים". זוהי הכתיבה האוטומטית. שוב, ברטון: "חד שיח מהיר ככל האפשר, משוחרר מכל חריצת משפט מצד הרוח הביקורתית של המדבר". המשורר רושם לפניו משפטים העולים במוחו באופן ספונטאני, תוך ניסיון להשתחרר מן המחשבה המודעת. הוא מציית למעין "רחש" פנימי המנותק כליל מן המציאות שסביבו. "שים מבטחך", מציע ברטון, "בטבעו הבלתי נדלה של הרחש".
אם לא יודעים היכן הוא נגמר, מהי נקודת היציאה, הסוף, התכלית – אפשר להתחיל לקרוא לקו הזה "קו מילוט." קוי מילוט משחררים עוצמות חדשות, מממשים אפשרויות וירטואליות שקווים רגילים חוסמים. הם משנים את צורת הטריטוריה, את ההרכב שלה, את הנגישות שלה לטריטוריות אחרות.
זו לא בריחה החוצה, כי אין חוץ. וזו לא בריחה מאחריות, כי זה לא עניין מוסרי אלא אתי, של איך אתה חי את חייך, לא איך אתה חי את חייך בהתאמה לאיזשהו אידיאל או עקרון על.
קווי מילוט הם הסתעפויות החוצה, כאשר בחוץ יש חיבורים להרכבים אחרים. קווי מילוט הם דרכים חדשות שנפרצות. אני לא תוקף נגד, אני לא חותר תחת, אני עוקף, מתחמק, נמלט.
וגם זה קו מילוט – יצירתי במיוחד
>>>
Filed under: תיאוריה | Tagged: א.ב. יהושע, אלוהים, דלז, יונה הנביא, קו מילוט |
הבלוג של אייל דותן 
להשאיר תגובה