על "קנדיד" מאת וולטר

"אם מוציאים מחדש קלאסיקה, טוב שזה קנדיד" (יוני 2006, "הארץ" ספרים)

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=713588&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

על "ענייני עבודה" מאת פיליפ רות

רק לקראת אמצע הספר היכתה בי פתאום ההכרה. היא אמנם דגדגה בעורף במשך הקריאה, מלווה בתחושת דז'ה וו הולכת ומתעצמת, אבל איכשהו השילוב שבין ספר עיון וספרות הצליח להטעות אותי. על הכריכה הובטחו מפגשים אינטימיים של פיליפ רות עם טובי הסופרים. סול בלו, ברנרד מלמוד, עדנה אובריאן, אהרן אפלפלד, מילן קונדרה ואחרים. על הנייר זה באמת נשמע טוב. ביחוד כשלספר קוראים "ענייני עבודה", כותרת שמרמזת על דיון מקצועי, בין אמנים, על האיך והלמה. טיפים מהמאסטרים הגדולים אני תמיד מוכן לקבל.

ואז הגעתי לפיסקה בה פיליפ רות אומר ליצחק בשביס זינגר: "אני רוצה לשאול אותך על ורשה בשנות השלושים…"

כאן, בדיוק ברגע הזה, המנגינה של "מנהרת הזמן" החלה להדהד בראשי.

להמשיך לקרוא

האתגר של פוקו

רשימה מקיפה על "פוקו וההומניזם" מאת אילנה ארבל שהתפרסמה

ב"תכלת" 28, 2007

http://www.tchelet.org.il/article.php?id=365

על "תולדות המיניות" 2 מאת מישל פוקו

"השימוש בתענוגות", החלק השני בטרילוגיית "המיניות" של פוקו, הוא ספר שימושי מאוד ומענג מאוד. זהו מחקר היסטורי, שמתחקה אחר בעיה אחת, בוערת ומציקה, ביוון הקלאסית של המאה הרביעית לפני הספירה. על הבעיה הזאת, עצם קיומה וממדיה, למד פוקו מכתבי האינטלקטואלים הבולטים של התקופה – אפלטון, אריסטו, פיתגורס, היפוקרטס ואחרים. היא העסיקה אותם, הרבה יותר מכפי שהיו מוכנים להודות. והפתרונות שמצאו לה רודפים אותנו עד עצם היום הזה, סטרייטים והומואים כאחד.

לבעיה הזאת קוראים סקס.

ביחוד מהסוג המלוכלך, הייצרי, הבלתי מרוסן.

ובאמת, מי ששומע לאזהרות המומחים בדבר סכנותיה של אהבת בשרים, רוצה להיכנס מיד לארון. ארון של ממש. ולסגור את הדלת. ולכסות עצמו במעילים.

הנה למשל היפוקרטס, לא פחות מאשר אבי הרפואה המערבית, מזהיר נשואים טריים וכל הומו או סטרייט פעיל מ"שחפת שדרתית", תוצאה של מין אינטנסיבי. אני מודה שהסימנים גרמו לי להשתנק מאימה: "תחושת נמלול היורדת לכל אורך עמוד השדרה. הזרע נשפך מעצמו במהלך השינה, דרך השתן והצואה. החולה הופך לעקר. סובל מקשיי נשימה ובכאבי ראש יש סכנת מוות". יוון, מסתבר, היא מקור התפיסה האוסרת על אוננות. באלו השולחים ידם במעל מתרה הרופא: אתם תהפכו לנרפים, חסרי כוח, קהי חושים, טיפשים, מדוכדכים, שחוחים, בעלי גוון עור חיוור, חסרי תאבון, או במלה אחת, מקרה אבוד. אמאל'ה.

להמשיך לקרוא

על "עמנואל לוינס: ביוגרפיה" מאת שלמה מלכה

עד לפני עשר שנים רק מעטים בארץ הכירו את שמו של עמנואל לוינס. פילוסופים ישראלים לא התעסקו בו והאוניברסיטאות לא לימדו את תורתו. ואז, כמעט בבת אחת, החלו לצוץ תרגומים (תשעה במספר, נכון לרגע זה) הוקדשו קורסים וסמינרים, אורגנו כנסים בינלאומיים ונכתבו ספרים. לפני שנתיים, בחגיגות המאה להולדתו, כל ירושלים התקשטה, משלחות הגיעו מהעולם, מיכה שטרית, אהוד בנאי וברי סחרוב שרו לכבודו. מה אתם יודעים, אפילו משה קצב שלח דברי ברכה.

האהדה ללוינס קשורה קשר בל יינתק לצד היהודי שבהגותו, להיותו פרשן מעמיק של התלמוד והמקרא, שזיקק מהטקסטים הקדושים ומחוויית השואה שאותה עבר על בשרו, אתיקה קיצונית. לולא החזרה ההמונית לארון הספרים היהודי, שסיבותיה ראויות לדיון נפרד, ספק אם לוינס, פילוסוף שכתיבתו סתומה במיוחד, שנולד בליטא אבל חי ופעל כל חייו בצרפת, היה מעורר כאן כזו תהודה.  התביעה שמעלה לוינס בפני כל אחד לא ממש משתלבת באידיאולוגיית העם הנבחר, ואף חורגת מהדדיות גרידא, מאהבת לרעך כמוך, משמור לי ואשמור לך, אלא שמה את האחר במרכז ההתכוונות והאחריות. בקצרה, לוינס גורס כי אדם אמיתי שם את חיי שכנו לפני חייו שלו. לא בדיוק תמצית הישראליות.

והנה עכשיו מופיעה בעברית גם ביוגרפיה על לוינס. מחברה, שלמה מלכה, למד בסמינר אליאנס למורים בפריז, שלוינס היה מנהלו המיתולוגי, וכיום הוא מנהל את רדיו הקהילה היהודית בצרפת. חמש שנים תמימות עבד על הספר, המבוסס על היכרות ארוכת שנים עם לוינס ועל מפגשים עם עשרות אנשים שהיה להם חלק בחייו.

להמשיך לקרוא

הצחוק לאיד אצל חנוך לוין

 

קטע הפרוזה "מפח נפש" מהחולה הנצחי והאהובה (לוין 1986) נפתח בבחור צעיר היושב לעת ערב עם בחורה על הספסל בגן ל"מטרות יצרים וחשק". לרגע קט אחד, במין מבט מהצד, מצליח הבחור לראות בצדודיותה סוג מסוים של קסם, מעין ארשת מתוקה. אבל הרגע הזה עובר מהר, וכשהוא מנשק אותה, חש – מדווח לנו המספר – כאילו נישק מלפפון. בפסקה השנייה אנחנו מגלים כי על הזוג האומלל הזה משקיף מבעד לשיחים מציצן, שלשווא מנסה "להפשיר ולחמם את אברו" למראה הזוג הכושל (שם, 137). מרחק מטרים משם, מאחורי עץ, מסתתר לו הומו, המשקיף גם הוא במפח נפש באחוריו הרזים של המציצן. ובערוגת הפרחים שליד העץ עומד לו על ארבע, "בלי לנסות כלל להסתתר", חתול רחוב. החתול הרעב דווקא מתעניין בתנועת הנעל ארוכת החרטום של ההומו, שרק במאמץ ניכר מצליחה להזכיר לו לרגע דג.

בשרשרת זו של מציצנים ונצפים המתחילה בזוג העלוב ומסתיימת בחתול, מבקשת כל דמות להשיג פורקן אחר באמצעות הצפייה על הזולת. הבחור מסתכל על זוגתו, כדי לתפוס את הרגע המתאים שבו הכיעור נעלם מצדודיותה; המציץ וההומו מחפשים פורקן מיני; החתול – פורקן לרעב. אך לכולם הצפייה לפורקן מסתיימת במפח נפש.  "כן, כמה תקוות שאי אפשר להגשימן הם תולים בעיניים כלות, איש איש בזה שלפניו", אומר לנו לוין ואף מסיים בשאלה – "ולו היו כולם מסובבים את ראשיהם אחורה, לראות את מפח הנפש והצער שהם גורמים, איש איש לזה שמאחוריו, כלום היה להם בזאת משום נחמה?" (שם, 139). לוין אמנם משאיר את השאלה הזאת פתוחה, אבל כל קורא מובהק של לוין יודע לענות על השאלה בביטחון גמור: בוודאי שהיו מוצאים נחמה. הנחמה בראיית מפח הנפש של הזולת, הסיפוק שבשמחה לאיד. ואכן, קשה להפריז בדומיננטיות של השמחה לאיד במנעד הרגשות האופייני לדמויות הלויניות. שמחה לאיד היא רגש שעוצמתו ושכיחותו בטקסט הלויני דומים לאלו של הסבל, האובדן, ההשפלה והבושה. עם זאת, אסור לקרוא את השכיחות הזאת של הרגש הזה כטריוויאלית, כעוד ואריאנט רגשי מתקבל על הדעת, אולי אפילו מייגע, של עולם הנשלט בצורה מוחלטת כמעט על-ידי יחסי כוח של אדנות ועבדות, של שפלות והשפלה. שכן, השמחה לאיד אצל לוין איננה בבחינת עוד מרכיב בחוויה של השפלת הזולת, אלא רגש בעל מעמד ופונקציה רחבים בהרבה. ואחת הפונקציות העיקריות שלה, אני רוצה לטעון, היא לשמש כדרך המלך לבדיקת שני מושגים אחרים שמעניינים את לוין לא פחות מהשפלה, והם ה"צחוק" וה"קומי".

השמחה לאיד היא סוג של רגש שיש לו גילויים גופניים שונים. לפעמים היא מתבטאת בחיוך רחב או קטן; לפעמים הפנים נעשות דווקא חתומות, במתכוון, כדי לא להסגיר את הרגש המציף; אבל יש מקרים שבהם השמחה לאיד מלווה בצחוק, צחוק קנטרני, או צחוק גדול ומתגלגל, מה שמכונה "הצחוק לאיד". והנה, לא רק שהשמחה לאיד היא רגש מקובל ושכיח אצל גיבורי לוין, אלא היא כמעט תמיד מתממשת בצורה המוגזמת, ההיפרבולית שלה – בצורת הצחוק לאיד. יתרה מכך, בעוד הצחוק לאיד איננו תגובה לסיטואציה בעלת מאפיינים קומיים דווקא, אלא לצרתו של הזולת – בין אם זו מפלה פיננסית, תאונה או נפילה למשכב  – הצחוק לאיד של גיבורי לוין הוא תמיד בהכרח גם תגובה לקומי. ואין כוונתי רק לכך שהצחוק לאיד של דמויותיו נתפס בעיני הקוראים כמצחיק בעצמו – אלא, וכאן הנקודה החשובה, שמפלת הזולת, ושמחתן על מפלה זו, נתפסת גם בעיני הדמויות עצמן, בתוך העולם הבדיוני, כקומית; מוכרת על-ידה ככזאת. וכאשר קורה, ואין זה כלל נדיר, שדמות מסוימת אף מתכננת את מפלת הזולת, הרי היא תמיד תדאג לשוות לה צורה קומית. כאילו לא מספיק שהזולת יסבול, צריך גם שיהיה מצחיק. כך קורה שאצל לוין הצחוק, לפחות במבט ראשון, הוא במעמד של אפקט כפול – גם של השמחה לאיד וגם של הקומי.[1] מדוע אפוא נבחר דווקא רגש השמחה לאיד להיות זה הנפגש עם הקומי ויוצר חוויית צחוק מורכבת? מדוע מתעקש לוין למקם את הצחוק תמיד בעמדה של תגובה כפולה, מפוצלת – האחת לממד הרגש והאחרת לממד ההכרה והייצוג? או במלים אחרות, מדוע לוין משדך את השמחה לאיד עם הקומי, וגורם בכך לצחוק של גיבוריו (ואולי גם לצחוק של קוראיו) להיות צחוק כפול, צחוק לאיד אך גם צחוק לקומי?

להמשיך לקרוא

על "הרטיטי את לבי" מאת חנוך לוין

אפשר לקרוא לי מכור, אז אל תצפו לרשימה אובייקטיבית. יש לי את כל כתבי האיש, גם בסדרה המהודרת וגם בחתיכות קטנות מן העבר. בעיני, אף מחזאי לא מדגדג אותו. בטח לא העכשוויים שכולם התחנפות אחת גדולה, היענות היסטרית לאקטואליה או פוליטיקלי קורקט מכני חסר השראה, פס ייצור של פירוק מיתוסים שאיש לא נצרך להם עוד (מהמחתרות ועד רבין). גם למול ענקי הפרוזה עומד לוין איתן, מופת של דיוק וכושר המצאה; בנאי עולמות מוכשר מאין כמוהו; אדם שבהבל פה מקים דמות, סיטואציה, בדיחה. יוצר שגם בעוד שנים רבות אפשר יהיה לקרוא אותו בהנאה ומתוך עניין. משום כך, הוצאתו לאור של "הרטיטי את לבי" אכן הרטיטה את לבי. מחזה חדש ולא ידוע זה לא פורסם במהדורת "כל כתביו" בימי חייו של לוין מסיבות אישיות, ועתה, לאחר פטירת האיש שאותו לוין לא רצה לצער, הוסרה המגבלה והספרייה הקטנה שיחררה אותו לעולם. ואמנם, "הרטיטי" הוא מכונה קטנה של הבעה לוינית, מושלמת, נוצצת, הרמטית, מוכנה להפעלה כל רגע, רק הכנס את המפתח, שים גז והתכונן להתפוצץ מצחוק.

להמשיך לקרוא

על "הקוסם מארץ עוץ" מאת פרנק באום

יכול להיות שקראתי את "הקוסם מארץ עוץ" כשהייתי קטן, ואם כן, אינני בטוח איזו גרסה בדיוק. הרי יצאו לפחות שמונה תרגומים בעברית, שלא לדבר על עיבודים קצרצרים. עד לא מזמן קווי העלילה והגיבורים היו זכורים לי רק במעומעם: סופת ציקלון, ילדה בשם דורותי, שביל אבנים צהובות, קוסם, מכשפה… עם זאת, נתקלתי בו הרבה מאז הילדות, לא כספר אלא כסימן, דימוי, איקונה של תרבות פופולרית בת למעלה ממאה שנה. לא אכחד אם אומר שעם הזמן פיתחתי אליו אנטיפתיה מסוימת עד כדי זלזול.

הקריאה במהדורה המוערת של "הקוסם מארץ עוץ", שיצאה עכשיו בתרגומה של גילי בר-הילל סמו, עימתה אותי עם קלישאת הילדות שלי. בהכנעה אומר, שלפניכם חוטא שחזר בתשובה. "הקוסם מארץ עוץ" של ל' פרנק באום הוא סיפור ילדים נפלא בעל תנופה בלתי רגילה. יש בו התמימות והישירות של "פו הדב", יכולת ההמצאה והדמיון של "אליס בארץ הפלאות" וההרפתקנות של "פיטר פן". כמוצר אמריקאי קלאסי, הוא מעיין בלתי נדלה של אזכורים תרבותיים. ככלי פדגוגי הוא עושה עבודה טובה, תקנית מאוד: נוגע בפרברסיות שונות אך עוקף אותן באלגנטיות.

להמשיך לקרוא

על "הקוביוסטוס" מאת דוסטוייבסקי

http://e.walla.co.il/?w=//335228

על "במלכודת הקו הירוק" מאת יהודה שנהב

 

 

האינתיפאדה השלישית כבר יצאה לדרך. אל תאמינו לאנשי המחקר במודיעין שאומרים שאין לפלסטינים מספיק אנרגיה ותחמושת כדי לקיים מאבק מזוין. הם אמרו דברים דומים באינתיפאדות הקודמות וטעו. הציבור הישראלי ימשיך לאחוז פניו בפלצות ובתמהון לנוכח כפיות הטובה של הפלסטינים, שהרי יצאנו מעזה, נתנו להם אוטונומיה והיינו מוכנים למסור להם 97% מהשטח. היום יותר מתמיד נראה שישראל זקוקה לשינוי קונספציה, במקום להתרעם על כל קסאם. למעשה, העולם כולו כבר שינה את התפיסה שלו ביחס לסכסוך, אפילו ארצות הברית המגוננת. והישראלים בשלהם. אין פרטנר וכולם כידוע אנטישמים.

"במלכודת הקו הירוק" יוצא אפוא בעיתוי מצוין. זוהי מסה הכתובה בתנופה רבה, מתוך מעורבות רגשית עמוקה. היא מבקשת למצוא את שורש אי-ההסכמה, ואף להציע פתרונות עתידיים. גם מי שמבוצר היטב בעמדותיו, יכול ללמוד ממנה דבר או שניים. יהודה שנהב מבצע סינתזה של רעיונות שפותחו בשמאל הרדיקלי בשנים האחרונות ומספק דגשים חדשים ופרספקטיבות מקוריות משלו. בבסיס הספר נמצאת טענה פשוטה וקליטה: יש להפסיק לדבר על 67' ולהתחיל לדבר על 48'. החזרה אל הקו הירוק שאותה מציעות כל ממשלות ישראל בדיוני השלום, ושבה תומכים מצביעי קדימה, עבודה ומרצ, וחלק מהליכוד, חסרת כל תוכן וסיכוי ויש לזנוח אותה לאלתר. אנחנו מבזבזים זמן בדיונים ריקים. כל יום שעובר רק מסלים את המצב.

להמשיך לקרוא

עגל הזהב – לא מה שחשבתם

בשבועות נוהגים להזכיר את פרשת עגל הזהב. במסורת היהודית הוא נחשב לאחד החטאים הגדולים ביותר שחטא ישראל וסמל מובהק של רדיפת ממון ובצע. לא מזמן קראתי מחדש את הטקסט (שמות ל"ב). מזמן חשדתי שנעשה פה עוול לציבור גדול מאוד של אנשים אבל שום דבר לא הכין אותי למה שמצאתי שם. והכל מונח שחור על גבי לבן. יש רק לשנות פרספקטיבה, לא לאמץ באופן אוטומטי כמו ילד בגן המקבל את התורה, את הזווית של משה ושל האל המטורף שמנחה אותו (שהם בעצם אותה ישות). אם דוחים מכל וכל את הזווית של המסורת הפרשנית החנפה, הקנאית שעשתה בטקסט כבשלה.

הסיפור הרשמי הוא כזה. משה עלה להר לקבל מידי אלוהים את לוחות הברית ואמר לבני ישראל שהוא חוזר עוד ארבעים יום. אלא שבני ישראל לא התאפקו ומשמשה בושש לחזור, שכחו לגמרי את הברית שכרתו עם אלוהים רק חודש לפני כן,  ותבעו מאהרן לעשות להם עגל זהב, כמו שנהגו במצרים. אהרן ניסה להרוויח זמן אבל בסופו של דבר הורה להם לזרוק לערימה אחת גדולה את כל העדיים והתכשיטים. את הכבודה הזאת התיך ויצק ממנה פסל זהב. בני ישראל השתחוו לעגל הזהב, הקריבו לו קורבנות, ויאמרו "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם." אכלו ושתו ועשו מה שבלשון המקרא החסכנית מכונה "וציחקו".  בינתיים אלוהים מדווח למשה מה קורה למטה ואומר לו שבדעתו למחות את כולם מעל פני האדמה, לא פחות ולא יותר. לאחר דין ודברים נרגש, מצליח משה לסחוט איזושהי חנינה. כשהוא מגיע למטה ורואה את ההפנינג, הוא משבר את הלוחות בזעם. מתיך את הפסל, מפורר אותו לאבקה ומפזר אותה במי השתייה. זהו מבחן. מי שמרגיש רע, מוצא להורג. התליינים הם בני השבט שלו, לוי, הנענים לקריאה "מי לה' אליי." פקודת המבצע היתה: "שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ."

אני לא יודע מה אתכם, אבל בעיני מדובר במורשת מחרידה שראוי היה להצניעה ובוודאי שלא ללמדה כמופת בבתי-הספר. הרי מה היה פה בסך הכל? ציבור ענק של אנשים שעזב את ארצו מתוך תקווה לחיים טובים יותר במקום אחר, ושמנהיגו הנערץ עלה להר ומאז לא שמעו ממנו מלה. ציבור זה מבקש מממלא המקום שלו, אחיו, לספק לו נחמה ועידוד. ברור שהם היו כפויי תודה. מאוד כפויי תודה, אפילו. אבל האם אי אפשר להבין מהיכן היא צמחה?  האין זה אנושי לפקפק בכוחו של האל שהוציא אותם ממצרים? אולי אל אחר גבר עליו? ואולי אלוהים כעס על משה והרגו, ולא טרח להודיע להם? על כל הספקות המענים האלו לא היתה לאיש תשובה.

להמשיך לקרוא

על "פריקונומיקס" מאת לויט ודבנר

סטיוון לויט נחשב עילוי באקדמיה, כלכלן שחושב מחוץ לקופסה, או ליתר דיוק חושב בתוך קופסאות אחרות. בקיץ 2003 שלח "ניו יורק טיימס" את סטיבן דבנר לראיין אותו והתוצאה היא רב-המכר "פריקונומיקס" [כתר], שמדגים את האופן בו רותם לויט את הכלכלה לניפוץ דעות קדומות, קלישאות מדעיות ולהרחבת הידע האנושי. החוכמה של לויט, גורס דבנר, היא לשאול שאלות שאף אחד אחר לא שואל, כמו למה סוחרי קראק גרים עם ההורים, או מה יותר מסוכן – אקדחים מול בריכות שחייה, ולהשתמש במאגרי נתונים שאיש לא חשב שהם מועילים למשהו, כמו מספר הבייגלים שמפלחים בשנה עובדי משרדים.

לספר עצמו אין שום תמה מאחדת, או מבנה כלשהו. אין זה תמיד בהכרח חסרון. אפשר לומר שלפנינו אוסף של אנקדוטות כלכליות מוגש בצורה מבדרת ובתרגום מצויין. המחברים עצמם מודים בכך. די להם שמצאו שם מושך ומוצלח – פריקונומיקס – כדי לייצר אשליה של מבנה ומסגרת. תחבולה רטורית נוספת היא לגדוש את הספר בשבחים ללויט שנלקחו מכתבות של שותפו לספר. "לויט הוא פרפר אינטלקטואלי שאיש לא הצליח לצוד"; "הוא מוכר כאמן הפתרונות הפשוטים והמבריקים". "לוויט נחשב לאליל, לאחד האנשים היצירתיים ביותר בתחום הכלכלה"; "בלש אינטלקטואלי המנסה לרדת לעומקם של דברים", וכיו"ב. סביב לויט נבנית בקפדנות הילת הגאון אשר בתחילה כבשה אף אותי בקסמיו.

להמשיך לקרוא

מלחמת העולם הרביעית – בודריאר וטרור

אחרית הדבר שכתבתי לספרו של ז'אן בודריאר "רוח הטרור" (תרגם: אמוץ גלעדי) בהוצאת רסלינג.

גרסת PDF נוחה לקריאה וניתנת להורדה.

http://www.scribd.com/doc/32894873

המהפיכה של אלתוסר

אחרית הדבר שכתבתי לספרו של לואי אלתוסר "על האידיאולוגיה"

שהתפרסם בתרגומה של אריאלה אזולאי בהוצאת רסלינג,

בגרסת pdf נוחה לקריאה      >>>>>>>