וּבָרְחוֹב הֵם קוֹרְאִים לִי… גִ'ינְגִ'י.

בַּכִּתָּה הֵם קוֹרְאִים לִי גִ'ינְגִ'י

אֲפִילוּ בַּלַּיְלָה בְּתוֹךְ-תּוֹךְ כָּרִי

יִבְעַר שְׂעָרִי!

גִ'ינְגִ'י…

בתיכון היתה לי רעמת תלתלים גדולה ואדומה. היא היתה קצרה בצדעיים ונשפכה מהראש אל המצח קדימה במין גל תנופה אידיוטי. המראה לא היה מלבב. אך שנות השמונים המאוחרות לא הצטיינו בקלאס ומרבית עיצובי השיער נעו בין המגוחך לבלתי ייאמן.

רעמת השיער האדמונית היתה הסיבה לכך שחלק לא קטן מהשכבה קראו לי ג'ינג'י. הטון לא היה מבטל בהכרח. אחרי הכל, השתייכתי בתיכון למעמד הבינוני-שכבתי. לא היה זה "ג'ינג'י" של רס"ר המשמעת ולא "היי, ג'ינג'י!" של האדם ברחוב וגם לא הג'ינג'י של מרים ילן שטקליס שמתאים לבית הספר היסודי. ברוב המקרים הוא היה ענייני לחלוטין ועדיין לא אהבתי את השם ורתחתי כל אימת ששמעתי אותו. נכון, אני ג'ינג'י אבל זה לא כ-ל מה שאני. ובוא אני אגלה לכם סוד. רוב הג'ינג'ים לא אוהבים שקוראים להם ג'ינג'י. ביחוד לא בידי אנשים שחושבים שג'ינג'י זה אופי. וכשאתה מתרגז ומנסה להוכיח להם שאין בינך ובין הסטריאוטיפ כל קשר, הם מיד מחזירים לך חיוך מנצח ואומרים, 'אתה רואה, כבר אתה מאדים ומתרגז. הוכחה שאתה ג'ינג'י.'

היו לא מעט תלמידים שלמרות שביקשתי מהם בכמה הזדמנויות והראיתי להם בכל מיני דרכים שאינני אוהב את הכינוי, הם המשיכו להשתמש בו. 'מה, אבל אתה באמת ג'ינג'י. אי אפשר לקרוא לך משהו אחר,' אמר לי פעם אחת בחיוך גידי נ., סופר-גיק מוצף הורמונים ופצעי בגרות, אחרון הלא-מקובלים בשכבה. הקלות שבה יכול היה מישהו לאמץ את הכינוי הזה ולהשתמש בו כנגדי, תוך היתממות והכחשה, שיגעה אותי. לבסוף הסכנתי עם המצב, אך כל פעם שמישהו בשכבה פנה אליי בשם 'ג'ינג'י' הייתי חש מדקרת כאב עמומה.

היום אף אחד כבר לא קורא לי כך. טוב, אנחנו כבר לא בתיכון. אנשים נוהגים בכבוד זה עם זה. אבל בעיקר אני חושב שזה בגלל שכבר אין לי שיער על הראש. רק רמזים. עקבות. כבר בצבא התחלתי לאבד אותו בסיטונאות. מי יודע, אולי היתה פה התאבדות המונית של השערות בתירוץ הרשמי של התקרחות תורשתית.

ולמה אני משתף אתכם באנקדוטה הזאת? פשוט מאוד. כי פתאום הבנתי, אחרי הרבה שנים, שהכינוי "ג'ינג'י" נופל בין כיסאות (העברית) ושאין לנו בעברית שם עצם למשפחת הכינויים שאליה שייך "ג'ינג'י".

להמשיך לקרוא ←

Filed under: רשימות | 18 Comments »